מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון נב (אדר ב תשע"א) - הוצאת תבונות

ד' סבתו דן בסיפור התעצמות הרעב במצרים לקראת סופה של פרשת ויגש (מ"ז, יג-כו), סיפור שאין תכליתו שקופה. לדעת המחבר הסיפור מהווה ניגוד לתיאור היאחזות בני ישראל במצרים, ועל רקע זה הוא דן במשמעותו המוסרית, השלילית לדעתו, ובזיקתו לשעבוד ישראל במצרים.

*****

א. פתיחה: הקושי בתיאור הרעב בפרק מ"ז

בסיומה של פרשת ויגש, בבראשית מ"ז, יג-כו, מופיע סיפור העוסק בתיאור הרעב במצרים ותוצאותיו. מיקומו של סיפור זה מעורר כמה קשיים בולטים. ראשית, הוא חורג מהקשרו מבחינה תוכנית: לפניו מתוארת פגישת האחים ויעקב עם פרעה בהגיעם למצרים, ולאחריו, בפסוקים כח-לא, מסופר על ימיו האחרונים של יעקב במצרים, על ברכותיו לשבטים ועל קבורתו. הבחינה הסגנונית מבליטה חריגה זו. בפסוק כח נאמר:

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.

פסוקים אלה דומים לדברי יעקב במפגש עם פרעה:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם   (מ"ז, ח-ט).

נמצא שהפסוקים העוסקים באחרית ימיו של יעקב מהווים המשך ישיר למפגש זה, הן מבחינה עניינית הן מבחינה מילולית. סיפור הרעב קוטע רצף זה.

הסיפור עטוף בפסוקים מקבילים, היוצרים מעין מסגרת העוסקת בישיבת ישראל במצרים, דבר המבליט עוד יותר את חריגותו:

אולם הבעיה בסיפור זה כללית יותר, ונוגעת לעצם מיקומו בספר בראשית ובתורה בכלל. התיאור המקראי בתורה ממוקד בבני ישראל, ואיננו עוסק בהיסטוריה הכללית אלא בַמידה שבה הדבר נוגע לבני ישראל עצמם. מהרגע שבו מופיע אברהם על במת ההיסטוריה בספר בראשית, ה'זרקור' המקראי מופנה אליו ואל זרעו בכל אשר ילכו. כל האירועים האחרים המתוארים בספר בראשית החל מרגע זה קשורים אליהם באופן ישיר.[1] בפרשת וישב התיאור מתפצל לשני מוקדים, מכיוון שיוסף יורד למצרים ואילו יעקב והאחים נותרים בכנען. הסיפור נע חליפות בין מצרים לכנען, עד האיחוד המשפחתי במצרים בפרק מ"ו. החל מרגע זה חוזרת התורה לעסוק בחיי יעקב ובניו. על רקע זה בולט ייחודו של סיפורנו, שכן הוא עוסק ביוסף ובמערכת היחסים בינו לבין המצרים ללא קשר למשפחת יעקב. אבהיר נקודה זו באמצעות השוואת התיאור כאן לתיאור הקודם של תחילת הרעב במצרים:

וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם. וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ. וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ                                                                                  (מ"א, נג-נז).

וכאן נאמר:

וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב. וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה. וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף       (מ"ז, יג-טו).

בשלב הראשון היה רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם, ואילו בשלב השני התרחב הרעב גם למצרים, ולכן נזקק יוסף לשבור להם. התיאור בפרק מ"א עוסק בשני השלבים הללו, ואילו התיאור בפרקנו חוזר על השלב השני, וממשיך לתאר את השלבים הבאים, כאשר תם הכסף, המקנה וכו'. נמצא שזהו המשכו הישיר של התיאור הקודם. אלא שמיד לאחר התיאור הראשון נאמר:

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם   (מ"ב, א-ג).

יוצא אפוא שתיאור זה משמש הקדמה הכרחית לסיפור ירידת האחים למצרים, ומשום כך נפסק באזכור העובדה שכל הארץ באה מצרימה לשבור אל יוסף. לעומת זאת, תיאור הרעב בפרקנו מנותק מתולדות ישראל ונראה כעין יחידה סגורה בפני עצמה ברצף הפרקים, שאיננה תורמת דבר להתפתחות האירועים, ולכן אזכורו בספר בראשית תמוה.[2]

רמב"ן בפירושו ביאר את מגמת הסיפור:

'וילקט יוסף את כל הכסף' וגו' – סיפר הכתוב זה וגמר הענין בכל הפרשה להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת, וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה, ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען, אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה גם הגופות, ומצא בזה חן גם כן בעיני העם, כי השם הוא המצליח את יראיו   (רמב"ן מ"ז, יד).

לדעת רמב"ן יש בסיפור זה שבח גדול ליוסף מכמה בחינות: בתחום התבונה המדינית-כלכלית, ובתחום המוסרי – הנאמנות והיושר. לבסוף מצביע רמב"ן על מציאת החן של יוסף בעיני העם ורואה בה סימן להצלחה אלוהית.[3] מבחינה זו ניתן לראות בפרשה המשך ישיר לאפיון דמותו של יוסף במצרים. תבונתו של יוסף נזכרת בפירוש בדברי פרעה: "ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך" (מ"א, לט). מציאת החן וההצלחה מאפיינות את יוסף בבית פוטיפר ובבית הסוהר. באופן דומה פירשו חז"ל והמפרשים השונים.[4] אולם פתרון זה איננו מספק, שכן אין הכתוב מספר בשבחו של יוסף אלא בַמידה שבה הדבר קשור לתולדות עם ישראל. תיאורי ההצלחה של יוסף בפרקים הקודמים נקשרו ישירות למהלך של ירידת יעקב ומשפחתו למצרים, ואילו התיאור כאן מנותק ממהלך זה. יתרה מזו, כפי שנראה להלן, ספק גדול אם סיפור זה נדרש לשבחו של יוסף כטענת רמב"ן.[5]

ב. השלבים בתיאור הרעב במצרים

קודם שנשיב על תמיהה זו, נעיין תחילה בסיפור עצמו. הסיפור מתאר את התגברות הרעב בשלושה שלבים: בשלב הראשון (מ"ז, יג-יד) אזל הלחם בארץ מצרים ובארץ כנען, ויוסף מלקט את הכסף שבכל הארץ אל פרעה. אמצעי התשלום והמחיה מרוכזים כולם כעת אצל פרעה. בשלב השני מבקשים המצרים לחם חינם, מאחר וכספם תם: "ויבאו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף" (מ"ז, טו). אולם יוסף דוחה את טענתם: "ויאמר יוסף הבו מקניכם ואתנה לכם במקניכם אם אפס כסף" (מ"ז, טז). כנגד בקשת "הבה לנו לחם", דורש מהם יוסף בתמורה "הבו מקניכם". לדידו של יוסף "אפס כסף" אינו סיבה לקבלת לחם חינם, אלא לתשלום באמצעות המקנה.

בשלב השלישי, בתום השנה השנייה, תם גם המקנה המשמש מרכיב הכרחי באמצעי הייצור החקלאיים. כעת המצרים מבינים לבדם מניסיונם שאין לחם חינם, והם מציעים מעצמם את גופם ואדמתם ליוסף:

וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם     (מ"ז, יח-יט).

בולטת בפסקה זו החזרה המרובה על הקשר בינם לבין אדמתם. בחברה החקלאית הקדומה האדם והאדמה קשורים זה בזה ללא הפרד, כיוון שללא האדמה אין האדם מסוגל להתקיים ולהוציא לחם, ומאידך גיסא, אם האדם אינו עובד את האדמה היא הופכת לשממה. לכן הם כורכים את מכירת אדמתם עם מכירתם לעבדים, ומציעים לעבד אותה עבור פרעה תמורת זרע. יושם לב גם אל השינוי בנימוק. בפעם הראשונה נימקו המצרים את בקשתם בנימוק מוסרי: "ולמה נמות נגדך". בפעם השנייה הם מבינים שנימוק זה איננו מספק, והם מחליפים אותו בנימוק תועלתני: "למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו". מות האדם מושווה ל"מות" הקרקע, ושניהם מביאים להפסד כלכלי לפרעה והם מסיימים: "ונחיֶה ולא נמות והאדמה לא תֵשם".

ואכן, יוסף מקבל את הצעתם:

וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה     (מ"ז, כ).

יוסף נוקט פעולות מעשיות כדי להוכיח את מעשה הקניין ואת בעלותו של פרעה על האדמות:

וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ.[6] רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם  (מ"ז, כא-כב).

כך פירש רשב"ם את משמעות המעשה:

העביר אותו לערים – כמו שעשה סנחריב כדכת' 'אל ארץ כארצכם' (מל"ב י"ח, לב), כדי שלא יטענו כח חזקה איש איש בארצו לאחר מכירה.

יוסף אף דואג לכך שהמצרים יחיו בתודעת עבדות מתמדת באמצעות מס של חמישית מהתבואה שעליהם לתת לפרעה, המבטאת את שעבודם לו:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה       (מ"ז, כג-כו).

ג. זמנו של תיאור הרעב

אימתי התרחשו אירועים אלה? נחלקו המפרשים בדבר.

רש"י בפירושו לפסוק יג כתב: "'ולחם אין בכל הארץ' – חוזר לענין הראשון לתחלת שני הרעב". ובפסוק יח כתב: "'בשנה השנית' – שנית לשני הרעב". לדעת רש"י פרקנו הוא המשכו הישיר של התיאור בפרק מ"א העוסק בתחילת הרעב, ו"בשנה השנית" פירושו בשנה השנית מתחילת שנות הרעב. תיאור זה מקביל אפוא להתרחשות בפרקים מ"ב-מ"ז. הכתוב עבר בפרק מ"ב מתיאור הרעב הכללי במצרים לתיאור הרעב במשפחת יעקב, ולאחר האיחוד במשפחת יעקב חזר לתיאור הרעב במצרים באותה תקופה. אולם פירוש זה נתקל בקושי, שכן בהמשך מבקשים המצרים מיוסף לעבוד את האדמה: "ותן זרע ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם" (מ"ז, יט), ואילו בשני הרעב אומר יוסף לאחיו: "כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר" (מ"ה, ו). מכוח קושי זה פירש רש"י, שכאשר הגיע יעקב למצרים פסק הרעב לאחר שנתיים בלבד:

'ותן זרע' – לזרוע האדמה. ואף על פי שאמר יוסף 'ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר', מכיון שבא יעקב למצרים באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וכלה הרעב, וכן שנינו בתוספתא דסוטה    (רש"י מ"ז, יט).

כפי שציין רש"י, פירושו מבוסס על דברי חז"ל בתוספתא:

עד שלא ירד יעקב למצרים היה רעב, שנ' 'כי זה שנתים הרעב' וגו', משירד מהו אומ', 'הא לכם זרע וזרעתם את האדמה'.[7]

וכן בבראשית רבה:

אמר ר' יוסי בר' חנינה – ב' שנים עשה רעב, כיון שירד אבינו שם כלה הרעב, ואימתי חזרו? בימי יחזקאל, הה"ד 'ונתתי את ארץ מצרים שממה' (יחזקאל כ"ט, יב).[8]

אלא שעניין זה לא נזכר כלל בפסוקים, ומפשוטי המקראות נראה שהרעב המשיך גם בזמן ישיבת יעקב ובניו במצרים.[9] מכוח קושיות אלה ואחרות נטה רמב"ן מפירוש זה ופירש באופן אחר:[10]

...אבל על דרך הפשט לקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בחמש שנים והביא אותו אל פרעה, כי איך יתכן שיתום הכסף והמקנה בשנה אחת, אבל הכסף הספיק להם כל חמש שנים, כי כן הדבר במנהגו של עולם, ובעבור שלא נתחדש ונשתנה דבר אחד בכל אלה השנים לא ספר בהם הכתוב רק 'וילקט יוסף את כל הכסף' וגו'. ואחרי שתם הכסף ספר שבאו אל יוסף, והיה זה בשנה הששית, ונתן להם במקניהם לחם, רק נהלם בו שיאכלו לפי חיותם ולא לשבעה. ותתם השנה ההיא אשר נדר להם לנהלם בלחם בכל מקניהם, והיא השנה הששית, ויבאו אליו בשנה השנית לה ואמרו לו שיקנה אותם ואת אדמתם בלחם שיאכילם בשנה הזאת השביעית, ואחר שתהיה הארץ לפרעה יתן להם זרע שלא תשם האדמה, כי ידעו כי כלו שבע שני הרעב ויהיה להם זרע וקציר. וזה טעם ויכלכל יוסף לחם לפי הטף, שנתן להם בשנות הרעב כדי צרכם לחם, כי לפי הטף ירמוז כן      (רמב"ן, מ"ז, יח).

לדעת רמב"ן הדברים התרחשו כסדר המקראות לאחר ירידת ישראל למצרים, בשנה השישית והשביעית לרעב. לפי שיטת רמב"ן, המתיישבת עם פשוטו של מקרא, עולה שהסיפור מתרחש במקביל להתבססות של בני ישראל בארץ גושן, המתוארת בפסוקי המסגרת.

ד. בין משפחת יוסף לתושבי מצרים

להקבלה כרונולוגית זו יש רמז לשוני בנקודת המעבר בין שני הסיפורים.

בסיום תיאור התבססות ישראל במצרים נאמר:

וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף  (מ"ז, יב).

מיד לאחר מכן, מתחיל הכתוב לתאר את הרעב במצרים:

וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב    (מ"ז, יג).

הקבלה מילולית זו מבליטה את הניגוד שבין משפחת יעקב לשאר יושבי הארץ. לכל בית ישראל יש לחם לפי הטף, בעוד שבכל הארץ אין לחם כלל. לפי זה, הוי"ו שבה פותח הסיפור ("ולחם אין...") איננה אלא וי"ו הניגוד.[11] נראה, שניגוד זה לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא הוא מלמד על זיקה ניגודית עמוקה בין שני הסיפורים.[12] נסקור בקצרה את תיאור ירידת יעקב ובניו למצרים.

בפרק מ"ו מתאר הכתוב את מסעו של יעקב למצרים, ומסיים:

וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ. בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה     (מ"ו, ו-ז).

כאן נחתם השלב הארץ ישראלי בחיי יעקב. לאחר מכן מופיעה מגילת היחס של בני יעקב הבאים מצרימה (מ"ו, ח-כז). בפסוק כח חוזר הכתוב לירידת יעקב למצרים, ומתאר את הגעתו למצרים. לסיפור זה שני חלקים: החלק הראשון (מ"ו, כח-ל) עוסק במפגש בין יוסף לאביו; החלק השני (מ"ו, לא - מ"ז, ו) עוסק במפגש בין האחים לפרעה. לאחר מכן מתוארת פגישתו של יעקב עם פרעה.

נדון תחילה בחלק השני. חלק זה עוסק כאמור בעיקרו במפגש האחים עם פרעה ובהכנות אליו. מפגש זה מתואר פעמיים. בפעם הראשונה מגלה יוסף את תכניתו לאחים. תחילה הוא מפרט את דבריו לפרעה ולאחר מכן את דברי האחים. בפעם השנייה מתואר המפגש עצמו בין יוסף לפרעה ובין האחים לפרעה. מכלל הדברים עולה, שהמאמץ הרטורי מכוון היה כולו למטרה אחת, כפי שאמר יוסף עצמו: ״בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן" (מ"ו, לד). המפרשים דנו בהבדלים בין ההכנות לביצוע, הקשורים אף הם למגמה זו, ולא נאריך בהם כאן.[13]

כעת נשוב לחלק הראשון. הסיפור פותח בשליחותו של יהודה: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גֹשנה ויבאו ארצה גֹשן" (מ"ו, כח). מה משמעות שליחות זו? שאלה זו תלויה בפירוש המילים "להורות לפניו".

אונקלוס תרגם: "וית יהודה שלח קדמוהי לות יוסף לפנאה קדמוהי לגשן". וכן פירש רש"י: "'להורות לפניו' – כתרגומו, לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה. 'לפניו' – קודם שיגיע לשם".

כלומר, יהודה הוא מעין חיל חלוץ של יעקב המכין את הקרקע להגעתו. "להורות" היינו ללמד את אופן ההתיישבות. "שלח לפניו" פירושו לפני יעקב, וכן "להורות לפניו" – לפני יעקב. אולם לפי פירוש זה קשה מהו "אל יוסף", והלא יוסף לא היה בגושן? נראה שפירוש הדברים שיוסף הוא שיסייע ליהודה במשימתו. קושי נוסף נעוץ בכך שלא נזכרו בכתוב תוצאותיה של שליחות זו. רד"ק וחזקוני פירשו, שמטרת השליחות הייתה ללמד את הדרך לארץ גושן. אולם פרט זה נראה מיותר, וכי היו זקוקים ליוסף רק כדי שיורם את הדרך? ועוד, שגם לפי פירוש זה לא נזכרו תוצאות השליחות.

ניתן להציע פירוש אחר לשליחות זו. "להורות לפניו" אינו מתייחס ליעקב כי אם ליוסף. כלומר, יעקב שלח את יהודה לפניו אל יוסף, כדי להורות לפניו, היינו לפני יוסף, "גֹשנה". אם כן, תפקידו של יהודה היה לדווח ליוסף במקום שבתו שמשפחתו הגיעה לארץ גושן. לפי פירוש זה תוצאות השליחות מפורשות בפסוק הבא: "ויאסֹר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גֹשנה וירא אליו ויפֹּל על צואריו ויבך על צואריו עוד" (מ"ו, כט). יוסף מקבל את הידיעה מיהודה ומזדרז להגיע אל אביו.[14] כעת יש לשאול: מדוע טרח יעקב לפעול בדרך זו, ולא הלך מיד אל יוסף, לממש את תכליתה העיקרית של ירידתו: "אלכה ואראנו בטרם אמות" (מ"ה, כח)?

נראה שגם פרט זה הוא חלק מתכניתו של יוסף להעניק למשפחתו אחוזה בארץ גושן. יוסף מבקש להציג בפני פרעה מעשה עשוי כדי שיוכל אחר כך לבוא אליו ולומר לו: "אבי ואחי וצאנם ובקרם וכל אשר להם באו מארץ כנען והנם בארץ גשן" (מ"ז, א). עובדה זו מהווה שיקול נוסף לטובת קבלת האחוזה בארץ גושן.[15]

לסיכום, מוקד הסיפור הראשון הוא ניסיונו של יוסף להעניק לאחיו אחוזה בארץ מצרים. לשם כך הם יורדים מיד לארץ גושן, ללא שהיות וחניות ביניים, ולשם כך הוא מפגיש אותם עם פרעה, תוך הכנת תדריך מפורט ומתוחכם, כולל מפגש מקדים של יוסף עם פרעה. מטרת מפגשים אלה אחת היא – שכנועו של פרעה לאשר את ישיבת בני ישראל בארץ גושן. ואמנם, תכניתו של יוסף עולה יפה:

וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה (מ"ז, יא).

על רקע מאמץ גדול זה של יוסף, מתבלט הניגוד לסיפור הבא. בעוד בני ישראל זוכים באחוזה בארץ גושן, במיטב הארץ, נאלצים המצרים למכור את כל אדמתם לפרעה, דרך יוסף:

וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה      (מ"ז, כ).

ניגוד נוסף קשור למקנה. אחי יוסף באו למצרים עם צאנם ובקרם, וביקשו לקבל את ארץ גושן לשם רעיית צאן:

וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן    (מ"ו, לד).

ואכן פרעה נותן להם את מבוקשם:

אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיך יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי    (מ"ז, ו).

המצרים, לעומת זאת, נאלצים למכור את כל צאנם ובקרם כדי שיוכלו לקיים את עצמם. כנגד הדברים האמורים אצל האחים:

אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי... וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ     (מ"ו, לא-לב).

נאמר אצל המצרים:

וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים     (מ"ז, יז).

הן האחים הן המצרים באים אל יוסף עם מקנה צאן ובקר, אלא שהאחים מקבלים מיוסף מקום מרעה כדי לקיים את מקניהם, ואילו המצרים מוכרים את כל מקניהם ליוסף.

נמצא ששני הסיפורים מציגים שני תהליכים מנוגדים: מחד, אחי יוסף מגיעים למצרים כגרים חסרי כול, זוכים במרעה לקיום מקניהם, באחוזה במיטב הארץ מאת פרעה, ובלחם חוק מאת יוסף. אצל המצרים מתרחש תהליך הפוך: מדובר באנשים חופשיים בארצם, המגיעים לפת לחם, מוכרים את מקניהם, ולבסוף מאבדים את אדמתם ואת עצמאותם והופכים עבדים לפרעה.[16]

שני התהליכים קשורים לפעילותו של יוסף. הוא זה שמצליח לשכנע את פרעה בתכנית מחוכמת לתת את ארץ גושן לאחיו ומאכיל אותם לחם לפי הטף, והוא הניצב אל מול אנשי מצרים הרעבים וקונה את מקניהם, אדמתם וגופם לפרעה.

ניגוד זה שבין בני ישראל לבין המצרים מתחדד לאור תיאור מצב הכוהנים:

רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם  (מ"ז, כב).

הכתוב אומר שהכוהנים היו המעמד היחיד במצרים שלא מכר עצמו לעבד, מכיוון שלא נזקקו לכך, שהרי קיבלו את לחם חוקם מאת פרעה. מכאן למדנו שהמחסור בלחם הוא שהביא לעבדות. פרט זה מזכיר את האמור קודם לכן על אחי יוסף שהתפרנסו מהלחם שנתן להם יוסף, וממילא לא נזקקו למכור את אדמתם.

הקבלה זו בין אחי יוסף לבין הכוהנים מובלטת בסוף הפרשה. תכניתו הכלכלית של יוסף נחתמת בחוק שקבע: "וישם אֹתה יוסף לחֹק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחֹמש" (מ"ז, כו). אולם לחוק זה יש יוצא מן הכלל אחד בכל מצרים: "רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה" (שם). התורה חוזרת על מעמדם המיוחד של הכוהנים, כדי להוציאם מכלל החוק. כנגד חוק החומש של יוסף עומד חוקו של פרעה, המעניק להם לחם ומאפשר להם להחזיק באדמתם, וממילא פוטר אותם מתשלום החומש המוטל על כל תושבי מצרים.[17] מיד לאחר תיאור זה חוזר הכתוב ומתאר את היאחזותם של ישראל במצרים, כדי לדמותו למצב הכוהנים מחד, ולהנגידו למצבם של תושבי מצרים מאידך.

המילים המנחות מלמדות אף הן על הקשר ההדוק בין הסיפורים ועל הנושא המשותף להם. המילה "ארץ" חוזרת בסיפור הראשון 14 פעמים. בסיפור השני מופיעה "ארץ" 10 פעמים, "אדמה" 12 פעמים, ו"שדה" פעמיים. "מקנה" מופיע בסיפור הראשון 3 פעמים, ו"צאן" מופיע 6 פעמים. בסיפור השני מופיע המקנה 7 פעמים. כלומר, הארץ והמקנה הם הנושא המרכזי של שני הסיפורים, אלא שתפקידם בשני הסיפורים הפוך. בסיפור הראשון הארץ היא ארץ גושן הדשנה הניתנת לבני ישראל, והמקנה הוא המקנה שלהם שהביאו אִתם לארץ גושן. בסיפור השני הארץ היא ארץ מצרים (וכנען) המתרוששת והולכת: "ולחם אין בכל הארץ" (מ"ז, יג), "ויתֹם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען" (מ"ז, יד), עד שבסופו של דבר נמכרת לפרעה: "ותהי הארץ לפרעה" (מ"ז, כ). המקנה כאן הוא מקנה מצרים המובא אל יוסף, שלא בטובתם.

ה. משמעותם המוסרית של מעשי יוסף

כיצד יש להעריך את מעשיו של יוסף? כאמור, רוב המפרשים לדורותיהם רואים אותם באור חיובי.[18] אולם השוואה לחוקי התורה במקומות אחרים מטילה על מעשים אלה צל כבד. סיפור מכירת אדמות מצרים משמש רקע לכמה מצוות, המעוצבות בניגוד לחוקי מצרים, הנתפסים כחוקים אליליים ולא מוסריים.[19]

א.   יוסף קונה את כל אדמת מצרים, ומעביר אותה לבעלותו של פרעה: "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו כי חזק עלהם הרעב" (מ"ז, כ). מהלך זה מסוכם במשפט קצר: "ותהי הארץ לפרעה" (שם). ראוי לשים לב לשינוי הקל בניסוח הדברים. המצרים מוכרים את אדמתם לפרעה ויוסף קונה את כל אדמת מצרים, אולם הפסוק חותם: "ותהי הארץ לפרעה". "הארץ" כאן היא כינוי כללי לכל האדמות כולן. שינוי לשוני פעוט זה הוא רב-משמעות. משעה שקנה פרעה את אדמתם של כל תושבי מצרים הפכה כל הארץ, היחידה המדינית השלמה, להיות שלו. ההבדל אינו כמותי אלא מהותי. אין מדובר בסך כל החלקות בלבד אלא בבעלות טוטלית על כל הארץ, ההופכת אותו לאדון יחידי במצרים בעל מעמד עליון, שכל נתיניו כפופים לו. בפרשת בהר, לאחר פירוט חוקי השמיטה והיובל בארץ ישראל, מנמקת התורה חוקים אלה כך: "והארץ לא תמכר לצמִתת כי לי הארץ" (ויקרא כ"ה, כג).

ב.   יחד עם הקרקעות, תושבי מצרים עצמם הופכים לעבדים לפרעה: "ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה".[20] בדיבר הראשון נאמר: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ', ב). אפיונה הגורף של מצרים כ'בית עבדים', החורג כמדומה מעבר למעמד בני ישראל בתוכה, עשוי לרמז למסופר בפרקנו. כאן לראשונה הפכה מצרים לבית עבדים גדול – ארץ שאזרחיה משועבדים למלכם, ומדיניותו של יוסף היא שגרמה לכך.

ג.    כנגד תפיסה זו של שעבוד העם לאדון בשר ודם יוצאת התורה בפרשת בהר: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם" (ויקרא כ"ה, נה). התורה איננה מאפשרת לאדם למכור עצמו לצמיתות, אף אם ירצה בכך. ה' הוא אדונו האמתי של האדם, ולכן לא ניתן למכרו לבשר ודם. שני עקרונות הפוכים אלה מייצגים את התפיסות המנוגדות: אם האדם הוא השליט האבסולוטי בעולם, או האלוהים. התפיסה המצרית מעמידה את המלך במרכז והופכת אותו למעין אל, או לגילום של הכוח האלילי בארץ, ובכך מצדיקה את שלטון העריצות הפרעוני. לעומתה, התורה מעמידה את ה' במרכז, וקובעת שהארץ וכל תושביה שייכים לו. הנחת יסוד זו היא הבסיס לחוקת היובל שבה מעוגנת החירות האנושית.

ד.   מעמדם של הכוהנים במצרים מנוגד למעמד הכוהנים על פי התורה. במצרים הכוהנים הם המעמד היחיד שזוכה באחוזה משלו: "רק אדמת הכהנים לא קנה" (מ"ז, כב). ואילו בישראל הכוהנים הם המעמד היחיד שאינו נוחל נחלה בארץ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל     (במדבר י"ח, כ).

      משמעות ההבדל: מעמדו של הכוהן הישראלי הוא של משרת הציבור, ואין הוא בעל שררה המנצל את צאן מרעיתו.

ה.   יוסף שם לחוק את נתינת החומש לפרעה. כך מסביר יוסף את משמעות החומש:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם   (מ"ז, כג-כד).

      כלומר, חומש זה מסמל את שעבודם של המצרים לפרעה ואת העובדה שהם ואדמתם קנויים לו. אין הם אוכלים משל עצמם, כי אם משולחנו של פרעה. כנגד זה מצווה התורה לתת מעשר ותרומה לה' מן היבול, כדי להתיר לאדם מישראל את תבואתו. על האדם להכיר שהארץ ויבולה אינם שלו אלא של ה', שנתנם לו בחסדו.

ו. סיפור מכירת מצרים כהקדמה לסיפור השעבוד בשמות א'

כאמור, סיפור מכירת אדמות מצרים חותם בהיאחזותם של בני ישראל בארץ מצרים: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גֹשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (מ"ז, כז). כפי שהראינו לעיל, חתימה זו היא מעין הפתיחה: "ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחֻזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס כאשר צוה פרעה. ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף" (מ"ז, יא-יב).

בין שני פסוקים אלה ישנם כמה הבדלים: בפתיחה מתוארת תחילת התהליך. יוסף הוא האקטיבי, הוא המושיב את אביו ואחיו, והוא הנותן להם אחוזה. הם אינם עושים דבר. לעומת זאת, בחתימה יוסף איננו נזכר כלל. במקום זאת נאמר: "וישב ישראל". המשפחה, "אביו ואחיו", הופכת לעם המתיישב בעצמו. הפסוק חותם בתוצאות תהליך ההיאחזות: "ויפרו וירבו מאד".

חתימה זו מהווה מעין חתימה לספר בראשית כולו. ואף שלאחר מכן מתוארים ימי יעקב האחרונים ומיתתו – בפסוק זה חותמת התורה את תיאור השתקעות העם במצרים. ראיה לדבר, שתחילתו של ספר שמות נעוצה בפסוק זה:

הפסוק בתחילת שמות חוזר על פסוקנו, ותיאורי ההתרבות של העם נכפלים בו. הכפלה זו מדגישה עוד יותר את התרבותם הפלאית של בני ישראל כהקדמה לגזרות פרעה. נמצא שגזרות פרעה בתחילת שמות נעוצות בחתימה זו של ספר בראשית.[21]

דומה שזיקה זו עשויה להבהיר את רקעו של שעבוד מצרים. בתחילת ספר שמות, לאחר מות יוסף ובני דורו, מתחולל שינוי קיצוני במעמדם של בני ישראל במצרים, והם הופכים לעם מנוצל ומשועבד. הסיבה המפורשת בכתוב לשינוי זה היא התרבותם הפלאית של ישראל, שראשיתה כאמור בסוף פרשתנו. התרבות זו היא המניע העיקרי לתכניתו של פרעה, כפי שהוא עצמו מעיד:

וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ  (שמות א', ט-י).

על רקע סיפורנו, מסתבר שאין מדובר כאן רק על התרבות דמוגרפית, אלא גם על ההיאחזות הכלכלית של ישראל במצרים שריבוי זה הוא תוצאתה. היאחזותם המוצלחת של בני ישראל במצרים הפכה להם לרועץ.

שני התהליכים שהוביל יוסף, שאותם תיארנו לעיל, ביססו בראשיתם את מעמדם של ישראל במצרים ואף השווהו למעמד הכוהנים, אולם לאחר מות יוסף הביאו לתוצאות הפוכות בתכלית. סביר להניח שפער חברתי גדול זה סייע בליבוי השנאה כלפי בני ישראל, שבאה לידי ביטוי בגזרות הקשות ובשותפות המלאה של בני העם המצרי בשעבוד ישראל.[22] הפער שנוצר בין ישראל ובין המצרים הפך לחרב פיפיות: העם המצרי המשועבד הפך לאדון, ואילו העברים, בני החורין היחידים במצרים מלבד הכוהנים, הפכו לעם משועבד.[23]

אולם יוסף הניח לא רק את התשתית להיאחזות בני ישראל במצרים, אלא באופן פרדוקסלי גם את התשתית לשעבודם. המהפכה שיזם הפכה את מצרים כולה לבית עבדים גדול, ובכך הניחה תשתית מוצקה לשעבוד הכולל של ישראל במצרים, ואפשרה למלך החדש שקם על מצרים לממש את תכנית השעבוד הגדולה שלו.[24]

ז. סיכום ומשמעות

סיפור מכירת אדמות מצרים ליוסף מהווה תמונת ראי לתיאור היאחזות ישראל במצרים, המתוארת במקביל אליו. במאמר זה ביקשתי להראות, שהניגוד בין שני תהליכים אלה הוא העומד ביסוד גזרות השעבוד בתחילת ספר שמות, ומצוי ברקע פרשת היובל.

משמעותה השלילית, הלא מוסרית והאלילית של תכנית יוסף מתבלטת על רקע אופיו של יוסף עצמו המשתקף בקורותיו במצרים. יוסף שומר במצרים באופן עקיב על אמונתו כנגד ההשחתה המוסרית המצרית אצל אשת פוטיפר. "ה' אִתו" (ל"ט, ג) – שם שמים שגור בפיו. הוא מדגיש חזור והדגש את העובדה שרק לאלוהים פתרונים, ו"בלעדָי אלהים יענה את שלום פרעה" (מ"א, טז). העימות בין יוסף כמייצג התפיסה המונותאיסטית לבין התפיסה האלילית המצרית משתקף בייחוד בפתרון חלומות פרעה. יוסף גם מבקש לשמור על ייחודו התרבותי עם אחיו בארץ גושן. אופיו המוסרי המובהק בולט לעין גם בהתגלותו לאחיו ובמחילתו האצילית להם. משום כך, מעשה מכירת אדמות מצרים תמוה שבעתיים.

נראה שיוסף פועל כעבדו של פרעה, ולכן הוא עושה את רצונו ומשרת את האינטרסים שלו.[25] הוא רותם את חכמתו וכישוריו לשם הצלחתו של פרעה, תוך התמקדות מצומצמת בצרכי אחיו ומשפחתו, והתעלמות מהשלכותיהם המוסריות-חברתיות של מעשיו ביחס למצרים.[26]

זאת ועוד: יוסף רתם את גאונותו הכלכלית לצורכי פרעה, ובכך הפך את מצרים לבית עבדים ענק, ובה בעת דאג שאחיו ייהנו מחירות ומעצמאות. אולם באופן פרדוקסלי, המערכת שבנה הפכה בספר שמות לתשתיתו של שעבוד ישראל במצרים.

אין לישראל תקומה, פיזית ומוסרית כאחת, בארץ לא להם, גבוה ככל שיגיעו. עליהם להקים את מדינתם בעצמם בארץ ישראל, על פי תורת ה', ולהפיץ ממנה את בשורת החירות לאנושות כולה: "והארץ לא תמכר לצמִתת כי לי הארץ".