השפעת רעיון החסד במגילת רות על מלכות דוד

 

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון מ (סיוון תשס"ד) - הוצאת תבונות

א' בזק בוחן צורנית ותוכנית את השפעת רעיונות החסד שבמגילת רות על שני אירועים שבחיי דוד. הראשון - הסתייעותו באתי הגתי, והשני - בהינצלותו מעשיית רעה על ידי אביגיל. לדעת המחבר - בזכות זקנתו של דוד - רות - הגומלת חסדים, זכה דוד להיגמל חסד בשני אירועים אלה. הכותב אף מרחיב את העיון במוטיב החסד השזור לאורך מלכות דוד.

*****

פתיחה

א"ר זעירא: מגלה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים    (רות רבה פרשה ב יד).

מגילת רות - כולה חסד היא. שלוש פעמים במגילה מופיעה המילה 'חסד' במפורש:

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יעשה [יַעַשׂ קרי] ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי          (א', ח).

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַה' אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים       (ב', כ).

וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן    (ג', י).

אולם גם מעבר להופעות המפורשות של ביטוי זה, מרובים מעשי החסד במגילה. באופן מיוחד בולטת דמותה רבת החסד של רות, מהליכתה של רות עם חמותה, ללא כל סיכוי רֵאלי להקמת משפחה, דרך מסירותה לנעמי, ועד לנכונותה להינשא לבועז ולהקים שם לבעלה המת.[1] בשכר חסדים אלו, מצליחה רות לשקם את משפחתה ההרוסה, ולהקים שושלת משפחתית, שמכוחה נולד דוד מלך ישראל.[2]

במאמר זה ברצוננו לטעון, שאותו "שכר טוב לגומלי חסדים" שעליו דיברו חז"ל, איננו מסתיים בסיפור המגילה כשלעצמו. ננסה להוכיח, כי בשני אירועים בחייו של דוד, נעזר דוד באדם אחר, שאותו משווה המקרא לרות אמו זקנתו. בדרך זו ביקש המקרא לומר, שדמותה של רות מרחפת כביכול מעל חייו של דוד, וכשדוד נקלע לצרה, עולה זיכרונה של רות לפני המקום, ובשכר חסדיה ניצל דוד מאותה צרה.

כמו כן נראה, כי מוטיב החסד שזור לאורך כל מלכותו של דוד, וכי הוא עומד ביסוד הבטחת מלכות הנצח לבית דוד.

חלק ראשון - איתי הגתי

"כי אל אשר תלכי אלך"

לאחר המכה שניחתה על אלימלך ובניו, ומששומעת נעמי שפקד ה' את עמו, היא מחליטה לשוב לארץ יהודה, ושתי כלותיה המסורות מלוות אותה (רות א', ו-ז). נעמי מנסה לשכנע את כלותיה להישאר במואב עם בני משפחתן, אך הכלות מסרבות. כתוצאה מכך מתפתח ביניהן דיאלוג, המורכב משלושה שלבים:

א.   בשלב הראשון פונה נעמי לכלותיה:

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יעשה [יַעַשׂ קרי] ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.[3] יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁה          (א', ח-ט).

       כבר מדברים אלו ניתן לעמוד על אופיין החיובי של רות וערפה, שנהגו בדרכי חסד עם בעליהן בחייהם, ועם חמותן.

       מכל מקום, כלותיה של רות מסרבות לעזבה:

וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה. וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ              (ט-י).

ב.    בשלב השני משתמשת נעמי בטיעונים הגיוניים, כדי לשכנע את כלותיה:

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי[4] לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי

(1) הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ

(2) אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה'       (יא-יג).

      בטיעון הראשון מציינת נעמי שאין לכלותיה כל תקווה בארץ יהודה, והן עתידות להישאר בודדות אם תבואנה עמה. זאת משום שמסתבר שאין להן סיכוי רב להינשא אם תבואנה עמה,[5] ולכן הסיכוי התאורטי היחיד היה לוּ נולדו לנעמי ילדים, שבגדלותם היו נושאים את הכלות, כמין סוג של ייבום,[6] אלא שלנעמי אין סיכוי מעשי ללדת.

       מן הטיעון השני משתמע, כי נעמי סוברת שהיא הכתובת למכה של יד ה',[7] ואם ילכו רות וערפה אתה - תדבק גם בהן יד ה' לרעה.

       טיעונים משמעותיים אלו אכן משיגים, באופן חלקי, את מטרתם - לגבי ערפה:

וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ    (יד).

       אין ספק, שערפה אינה דמות שלילית, שהרי אין לדרוש ממנה לסבול בהמשך חייה מתוך מחויבות מוסרית כלפי נעמי. ברם, דמותה של ערפה נועדה ביסודה לשמש כדמות רקע לדמות המיוחדת של רות, שעל אף הכול דבקה בחמותה ומסרבת לעזוב אותה.[8]

ג.    כעת מנסה נעמי שוב לשכנע את רות לעוזבה:

וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ      (טו).

       נעמי מדרבנת את רות לחקות את מעשי אחותה, אך גם מוסיפה, שערפה חזרה - "אל אלהיה" - כלומר, היא מדגישה בפני רות שעזיבת ארצה ולכתה אחרי נעמי כוללת לא רק מעשה חסד אנושי, אלא גם מעשה בעל משמעות דתית.

      אך כל הדברים הללו אינם מרתיעים את רות:

וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ    (טז-יז).

      אל מול גילויי מסירות אלו נעמי אינה יכולה עוד לסרב:

וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ       (יח).

"כי שם יהא עבדך"

בשעתו הקשה של דוד המלך, עת נאלץ הוא לעזוב במהירות את ירושלים בבורחו מפני אבשלום בנו, הוא מקבל סיוע ממקור בלתי צפוי:

וְכָל עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל יָדוֹ וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אִתַּי הַגִּתִּי לָמָּה תֵלֵךְ גַּם אַתָּה אִתָּנוּ שׁוּב וְשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ כִּי נָכְרִי אַתָּה וְגַם גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ. תְּמוֹל בּוֹאֶךָ וְהַיּוֹם אנועך [אֲנִיעֲךָ קרי] עִמָּנוּ לָלֶכֶת וַאֲנִי הוֹלֵךְ עַל אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ שׁוּב וְהָשֵׁב אֶת אַחֶיךָ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת. וַיַּעַן אִתַּי אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי ה' וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי אם [כתיב ולא קרי] בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אִתַּי לֵךְ וַעֲבֹר וַיַּעֲבֹר אִתַּי הַגִּתִּי וְכָל אֲנָשָׁיו וְכָל הַטַּף אֲשֶׁר אִתּוֹ           (שמ"ב ט"ו, יח-כב).

קווי דמיון רבים ישנם בין סיפור זה לבין סיפורן של נעמי ורות:

א.   בשני המקרים עומד אדם במצוקה קשה, כאשר הוא מניח שמצוקתו נובעת מגזרת עליון. נעמי, בדברים שציטטנו לעיל:

כִּי יָצְאָה בִי יַד ה'  (רות א', יג).

       ואילו דוד מבטא זאת בהמשך האירועים, בשעה שהוא מונע את אבישי בן צרויה מלפגוע בשמעי בן גרא שקילל את דוד:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה כי [כֹּה קרי] יְקַלֵּל וכי [כִּי קרי] ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי וְאֶל כָּל עֲבָדָיו הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי וְאַף כִּי[9] עַתָּה בֶּן הַיְמִינִי הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ ה'             (שמ"ב ט"ז, י-יא).

ב.    בשני הסיפורים הולך איש נכרי עם האיש הנתון במצוקה, לאור הקשרים שהיו ביניהם בעבר: רות עם נעמי, ואיתי הגתי עם דוד.

ג.    האיש הנתון במצוקה מנסה לשדל את הנכרי שלא ללכת עמו, אלא לשוב, שהרי הוא איש נכרי:

לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ... שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי            (רות א', ח-יא).

לָמָּה תֵלֵךְ גַּם אַתָּה אִתָּנוּ שׁוּב וְשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ[10] כִּי נָכְרִי אַתָּה וְגַם גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ   (שמ"ב ט"ו, יט).

ד.    לעיל ראינו שנעמי מנסה לשכנע את רות לעוזבה, על ידי הדגשת העתיד הלא ברור הצפוי לה. כך עושה גם דוד בקצרה:

וַאֲנִי הוֹלֵךְ עַל אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ שׁוּב וְהָשֵׁב אֶת אַחֶיךָ עִמָּךְ      (שמ"ב ט"ו, כ).

ה.   דוד מסיים את דבריו לאיתי בביטוי לא מובן:

שׁוּב וְהָשֵׁב אֶת אַחֶיךָ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת      (שם).

       מה משמעות ביטוי זה? רש"י פירש: "אני מחזיק בך טובת חסד ואמת שעשית עמדי", ואילו לדעת תרגום יונתן - "ואתית ית אחך עמך ועביד עמהון טיבו וקשוט" - החסד שהוא עתיד לעשות מוסב כלפי אחיו, לאחר שיחזור אתם לגת. ברם, ביטוי זה מזכיר את דברי נעמי לרות וערפה:

לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יעשה [יַעַשׂ קרי] ה' עִמָּכֶם חֶסֶד    (רות א', ח).

       לפי זה, ייתכן שאף בדברי דוד אחז הכתוב לשון קצרה, ושיעור הכתובים צריך להיות - 'שוב והשב את אחיך עמך, יעש ה' עמך חסד ואמת'.[11]

ו.    בשני המקרים מסרב הנכרי לעזוב את האיש הנתון במצוקה, והוא משתמש בלשון המביעה מסירות רבה, עד מוות:

וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ       (רות א', טז-יז).

וַיַּעַן אִתַּי אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי ה' וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי אם [כתיב ולא קרי] בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ          (שמ"ב ט"ו, כא).

ז.    בשני המקרים מסכים, בסופו של דבר, האיש הנתון במצוקה, לקבל את הסיוע שהוצע לו:

וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ      (רות א', יח).

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אִתַּי לֵךְ וַעֲבֹר וַיַּעֲבֹר אִתַּי הַגִּתִּי וְכָל אֲנָשָׁיו וְכָל הַטַּף אֲשֶׁר אִתּוֹ   (שמ"ב ט"ו, כב).

ח.   בשני הסיפורים נחלץ האיש הנתון במצוקה מצרתו, לא במעט בזכות הנכרי שהצטרף אליו: רות סייעה רבות לנעמי, ולבסוף כאשר ילדה בן אמרו השכנות לנעמי: "והיה לך למשיב נפש ולכלכל את שיבתך כי כלתך אשר אהבתך ילדתו אשר היא טובה לך משבעה בנים" (רות ד', טו), ואילו איתי היה בין שלושת המפקדים, שהנהיגו את הצבא שחילק דוד לשלושה חלקים, לפני הקרב המכריע שבו הומת אבשלום (שמ"ב י"ח, ב); איתי שימש במקביל לשני המפקדים האחרים - יואב ואבישי בני צרויה, שני גדולי המפקדים בצבאו של דוד.

שכרן של גומלי חסדים

לאור ההשוואה שערכנו ניתן כעת לומר: בזכות החסד שעשתה רות עם נעמי - כאשר כרכה את גורלה בגורל חמותה, על אף הסיכון שנטלה על עצמה, ועל ידי כך התגלגלה הישועה לנעמי - זכתה ובן בנה, בשעה שאף הוא היה נתון במצוקה, יסתייע אף הוא בנכרי, שכרך את גורלו בגורלו, ואף הוא נטל חלק בישועת דוד ממצוקתו.

חלק שני - אביגיל

"כלִתִני היום הזה מבוא בדמים"

בנדודיו במדבר יהודה מגיע דוד עם אנשיו למעון ולכרמל, ושם מבקש הוא מנבל הכרמלי מעט סיוע כלכלי בתמורה לעזרה שהושיטו לאנשיו בימי גזיזת הצאן (שמ"א כ"ה). נבל הרשע מסרב בתוקף, אולם גם דוד מגיב בחומרה רבה:

כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר     (פס' כב).

על תגובתו המוגזמת של דוד בעיני המקרא עמדנו במקום אחר.[12] עם כל החומרה שבמעשיו של נבל, עדיין אין בכך הצדקה להרוג אותו. בחרון אפו, עלול דוד להגיע לשפיכות דמים של ממש.

בנקודה זו מופיעה אביגיל. בתבונתה וברגישותה מצליחה אביגיל להפיס את דעתו של דוד, ואף רומזת לו שהריגת נבל עלולה לפגוע בדוד:

וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל. וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב ה' לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ      (פס' ל-לא).

ואכן, דוד ממהר להתפייס, ואף מכיר בכך שאביגיל מנעה ממנו חטא גדול:

וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי. וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי. וְאוּלָם חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ ותבאתי [וַתָּבֹאת קרי] לִקְרָאתִי כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר      (פס' לב-לד).

הפרשה מסתיימת בכך שדוד, לאחר שעמד על הטובה שעשתה עמו אביגיל, נושא אותה לאישה.

"ברוכה את לה'"

מן הפסוקים נראה, כי המקרא מצייר את דמויותיהם של אביגיל ודוד בקווי דמיון מרובים לדמויותיהם של רות ובועז. נעמוד על נקודות ההשוואה שבין שני הסיפורים והדמויות:

א.   בשני הסיפורים הנשים מבטאות באופן זהה דרך של כבוד כלפי האיש:

וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה     (רות ב', י).

וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ    (שמ"א כ"ה, כג).

       יצוין, כי רות ואביגיל הן הנשים היחידות במקרא שעליהן נאמר הביטוי "ותפל [...] על פניה".[13]

ב.    שתי הנשים הן היחידות במקרא, הרומזות לאיש על רצונן להינשא לו. רות אומרת לבועז:

וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה       (רות ג', ט).[14]

      ואף אביגיל אומרת לדוד:

וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל... וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ           (שמ"א כ"ה, ל-לא).[15]

ג.    בשני המקרים מברך האיש את האישה על הטובה שעשתה לו, ובלשון זהה. בועז אומר לרות:

בְּרוּכָה אַתְּ לה' בִּתִּי      (רות ג', י).

       וכך גם מברך דוד את אביגיל:

וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ      (שמ"א כ"ה, לג).

       גם כאן, מדובר בלשון יחידאית שאינה מופיעה במקום אחר במקרא.

ד.   שני הסיפורים מסתיימים בנישואים בין האיש והאישה:

וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה      (רות ד', יג)

וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה... וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה   (שמ"א כ"ה, לט-מב).

ה.   קשה להתעלם מהביטוי המופיע אך ורק בשני הסיפורים הללו. בועז פונה לנעריו ומבקש מהם:

וְלֹא תַכְלִימוּהָ      (רות ב', טו).

       ולשון זאת נזכרת בדברי דוד לנבל, ואחר כך בדברי נערי נבל לאביגיל:

לֹא הֶכְלַמְנוּם... וְלֹא הָכְלַמְנוּ   (שמ"א כ"ה, ז-טו).

ו.    הרקע לשני הסיפורים הוא בתקופה חגיגית מבחינה כלכלית. פרשת רות ובועז מתרחשת בתקופת הקציר, ואילו פרשת דוד ואביגיל - בתקופת גז הצאן.[16]

שכרן של גומלי חסדים

גם במקרה זה ניתן אפוא לסכם ולומר: בשכר מעשי החסד של רות, זכתה, ובן בנה, בשעה שהיה נתון על עברי פי פחת, ניצל מעשיית הרע על ידי אישה, שדמתה במידותיה לרות. בנישואיו של דוד עם דמות זו, באה לידי ביטוי שאיפתו להמשיך את קו החסד של אם אמו.

חלק שלישי - כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם

"אעשה חסד"

נראה, כי לא זכות אבות בלבד עמדה לדוד במקרים אלו. דרך החסד מדריכה את דוד לכל אורך ימי מלכותו. דוד הוא המלך היחיד בספרי הנביאים שמושג החסד נזכר אצלו, וזאת בהקשרים שונים:

א.   מיד עם עלייתו למלכות על שבט יהודה, פונה דוד לאנשי יבש גלעד ואומר להם:

בְּרֻכִים אַתֶּם לה' אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ. וְעַתָּה יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה    (שמ"ב ב', ה-ו).

      דברים אלו מוסבים כלפי נאמנותם של אנשי יבש גלעד, שזכרו לשאול חסד נעורים, בסיועו להם מול נחש העמוני (שמ"א י"א), וסיכנו את חייהם בהבאת גופתו וגופות בניו לקבורה (שם ל"א).[17] הצעד הראשון של דוד כמלך הוא לשבח את מעשה החסד הזה, בלשון הדומה מאוד ללשון שנקטה נעמי בדבריה עם רות:

יעשה [יַעַשׂ קרי] ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי          (רות א', ח).

      בכך הציב דוד את מוטיב החסד כראשון במעלה במלכותו.

ב.   בהמשך מלכותו, מבקש דוד לעשות חסד עם יהונתן רעו:

וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲכִי יֶשׁ עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן    (שמ"ב ט', א).

      דוד מביא אל ביתו את מפיבושת הפיסח, בנו של יהונתן, ודואג לשלומו ולטובתו. המילה "חסד" מופיעה בפרק זה שלוש פעמים (עיין שם פס' ג, ז) - כמניין הפעמים שהיא מופיעה במגילת רות.

ג.    הפרק הבא פותח באופן דומה:

וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיָּמָת מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּמְלֹךְ חָנוּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ כַּאֱשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד עֲבָדָיו אֶל אָבִיו וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן   (שמ"ב י', א-ב).

      פרשה זו מעוררת בעיה, שהרי בניגוד ליהונתן, שהיה דמות חיובית במיוחד, הרי שנחש העמוני נמנה עם צורריהם הגדולים של בני ישראל, בשעה שביקש לנקר את עינם הימנית של תושבי יבש גלעד (שמ"א י"א). מה ראה דוד לגמול חסד עם רשע זה? מה היה החסד שעשה נחש עם דוד?[18]

      על אף שהנסיבות הברורות של האירוע לא מופיעות במקרא, מכל מקום ניתן להניח, שבתקופה מסוימת נוצרה שותפות אינטרסים בין דוד לבין נחש, מחמת האויב המשותף - שאול.[19] דווקא משום שנחש העמוני הובס על ידי שאול, הוא נעשה בעל ברית טבעי לדוד. בשעה שרדף שאול אחרי דוד, סביר להניח, שדוד נעזר בתמיכתו של נחש העמוני, שהרי לנחש היה אינטרס ברור לתמוך במי שעומד בעימות מול שאול.

      בסופו של דבר, הסיפור הסתיים בכישלון:

וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי בְנֵי עַמּוֹן אֶל חָנוּן אֲדֹנֵיהֶם הַמְכַבֵּד דָּוִד אֶת אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ כִּי שָׁלַח לְךָ מְנַחֲמִים הֲלוֹא בַּעֲבוּר חֲקוֹר אֶת הָעִיר וּלְרַגְּלָהּ וּלְהָפְכָהּ שָׁלַח דָּוִד אֶת עֲבָדָיו אֵלֶיךָ. וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם וַיְשַׁלְּחֵם   (שם, ג-ד).

      חז"ל ראו בתוצאות אלו ביטוי לביקורת על מעשהו של דוד:

'ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש', אמר לו הקב"ה: אתה תעבור על דברי, אני כתבתי 'לא תדרוש שלומם וטובתם' (דברים כ"ג, ז) ואתה עושה עמם גמילות חסד? 'אל תהי צדיק הרבה' (קהלת ז', טז) שלא יהא אדם מוותר על התורה, וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד? סוף בא לידי בזיון 'ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם', ובא לידי מלחמה עם ארם נהרים ומלכי צובה ומלכי מעכה ועם בני עמון ד' אומות, וכתיב 'וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה' וגו' (שמ"ב י', ט) מי גרם לדוד כך שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקב"ה לא תדרוש שלומם? לכך כתיב 'צרור את' (במדבר כ"ה, יז) וגו'.    (במדבר רבה פרשה כא ה).

      נראה, שכישלונו של דוד נעוץ בכך שהוא גמל חסד עם מי שלא היה ראוי לכך כלל. נחש העמוני, שהיה אויב אכזר לעם ישראל, סייע לדוד לא משום שהוא חפץ להגשים את נבואת ה' ביד שמואל, שדוד יהיה לנגיד על ישראל, אלא משום שרצה לגרום למהומה ולחוסר יציבות בישראל.

      עם זאת, כשאנו מבקשים להבין מדוע נהג דוד בדרך זו, סביר להניח כי דווקא מתוך תחושת החסד הטבועה בלבו, לא יכול היה דוד להישאר חייב כלפי מי שעשה עמו חסד. במבט אובייקטיבי הייתה זו טעות; אולם זו טעות שנבעה מחוסר הצבת גבול למידת גמילות החסד.

ד.   בצוואתו לשלמה בנו, מבקש דוד משלמה ללכת בדרך ה', ואחר כך הוא מורה לבנו כיצד לנהוג כלפי שלושה אנשים: כלפי יואב וכלפי שמעי בן גרא - לשלילה, מסיבות שהמקרא מצדיק, ללא ספק; אולם כלפי בני ברזילי הגלעדי - לחיוב. עם תום מלכותו, מסתיים מעגל החסד של דוד:

וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ     (מל"א ב', ז).

מכל האמור לעיל נראה, כי דוד ראה את ערך החסד כיסודי ביותר. ערך זה קיבל מסבתו-זקנתו, ואותו הנחיל לבניו אחריו. באוחזו את מעשיו אבותיו בידיו,[20] זכה דוד לקבלת שכר על דרך החסד שאותה התחילה משפחתו.

גמילות חסדים

מעניין לציין, כי בכל ארבע הדוגמות שהבאנו מחיי דוד, מדובר בעשיית חסד כלפי דמויות שעשו חסד לפני כן. דוד מעוניין לגמול חסד לאלו שעשו עמו חסד - יונתן, נחש וברזילי הגלעדי, ואף מוקיר את החסד שעשו אנשי יבש גלעד עם שאול, שהושיעם מיד עמון. ואכן, גם במגילת רות, רבים ממעשי החסד נעשים כגמול על חסדים קודמים, כגון מעשי החסד של רות לבועז ולהפך. עם זאת, אין בעובדה זו להמעיט מערכם של מעשי חסד אלו. אדרבה, בזכירת מעשי חסד קודמים קיים פן שאינו נמצא בעשיית חסד כשלעצמה. עושה החסד בתמורה לחסדים קודמים אינו חש ואינו מקרין תחושה של עשיית חסד חינם, אלא כמי שמחויב מוסרית כלפי מקבל החסד.

מעניין, כי עשיית חסד מכונה בלשון חז"ל - "גמילות חסדים". לביטוי 'גמל' יש שתי משמעויות בלשון המקרא:

א.   פעמים שמדובר בנתינה כשלעצמה, כמו בפסוקים - "אשירה לה' כי גמל עלי" (תהילים י"ג, ו); "בי יכתרו צדיקים כי תגמל עלי" (שם קמ"ב, ח).

ב.   ברם, ברוב הגדול של המקרים מדובר בפעולה הנעשית כתגובה חיובית או שלילית, על מעשה שנעשה קודם לכן. מבין הפעמים הרבות שבהן זו משמעות המילה 'גמול', נציין לדוגמה את הפסוקים: "יגמלני ה' כצדקתי כבֹר ידי ישיב לי" (שמ"ב כ"ב, כא); "אוי לרשע כי גמול ידיו יעשה לו" (ישעיהו ג', יא), ועוד.

מלכות דוד מדגישה אפוא את ההיבט השני בנושא גמילות החסדים - המחויבות לגמול חסד למי שעשה לאדם חסד.

"וחסדי לא יסור מעמו"

בפגישתו עם נתן מבקש דוד (שמ"ב ז') לבנות בית לה'. הקב"ה אמנם מסרב לבקשה, אולם בד בבד הוא מבטיח לדוד מלכות נצח לביתו. והנה, הבטחה ייחודית זו מכונה במקרא - 'חסד'. כך בהבטחה עצמה:

כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם. אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲו ֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ. וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם   (שמ"ב ז', יב-טז).

וכך, לימים, יאמר שלמה כלפי הבטחת ה' לאביו:

וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה   (מל"א ג', ו).

לימים, יביע המשורר את אכזבתו על כך שאותו חסד - הבטחת מלכות הנצח - לא נשמר. תחילה מתאר המשורר את תקוותו:

כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם[21] חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם. כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי. עַד עוֹלָם אָכִין זַרְעֶךָ וּבָנִיתִי לְדֹר וָדוֹר כִּסְאֲךָ סֶלָה        (תהילים פ"ט, ג-ה).

בהמשך, מצטט המשורר את הבטחת ה' לדוד:

וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי      (שם, לד).

ברם, המשורר טוען שבפועל ההבטחה לא קוימה:

וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם מְשִׁיחֶךָ. נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ[22]        (שם, לט-מ).

והוא מסיים בקריאה לה':

אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶך. זְכֹר אֲדֹנָי חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ שְׂאֵתִי בְחֵיקִי כָּל רַבִּים עַמִּים. אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ ה' אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ    (שם, נ-נב).

למדנו מכל מקום, שהבטחת מלכות הנצח של דוד מוגדרת כ'חסד' של הקב"ה כלפי דוד. ניתן אפוא לסכם ולומר: חשיבות יסוד החסד במלכות דוד, שאותו ינק מאבותיו ואמָהותיו, היוותה גורם מרכזי בגמול שגמל לו הקב"ה על צדקתו וישרת לבבו - כלומר, במלכות הנצח על עם ישראל.