'את אשר תידור שלם' למשמעות מאבק יעקב והמלאך

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון כו (אייר תשנ"ו) - הוצאת תבונות

י' גרוסמן עורך ניתוח ספרותי של פרשת המאבק בין יעקב והמלאך, חושף את פשרהּ ומסביר את מקומה בכתוב. לדעתו המאבק נועד לרמוז ליעקב שכבר נתקיימה הבטחת ה' שנאמרה לו בחלום הסולם, ולזרזו לקיים את נדרו.

****

שלוש פעמים נפגש יעקב עם מלאכים. הפעם הראשונה בצאתו לחרן, בחלום - "ויחלם והנה סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עֺלים ויֺרדים בו" (בראשית כ"ח, יב[1]). הפעם השנייה היא בחזרתו ארצה - "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים" (בראשית ל"ב, ב-ג).

הפעם השלישית שיעקב פוגש מלאך היא התמוהה מכולן ודורשת הסבר. כוונתנו לפגישת המאבק של יעקב עם המלאך במעבר יבוק. אמנם הכתוב אומר "ויֵאבק איש עמו עד עלות השחר", אך דברי חז"ל[2] שהאיש הוא מלאך ה' קרובים מאוד לפשט, שהרי יעקב ביקש ברכה מ"איש" זה. גם הנימוק לשינוי שמו של יעקב - "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" - מרמז, שהמאבק שזה עתה חווה יעקב היה "עם אלהים".[3] אף יעקב מתבטא כך: "כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותִנָצל נפשי".[4]

 

א

מפגש זה מופיע בפרשת "וישלח":

ויִוָתר יעקב לבדו ויֵאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכֺל לו ויגע בכף ירכו ותֵקַע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשַלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אתו שם. ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי. ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צֺלע על ירכו. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה (בראשית ל"ב, כה-לג).

כאמור, עצם העניין אינו ברור. מה לו למלאך, העושה שליחות קונו, להיאבק עם יעקב? מה חֵטא חָטא יעקב שבעקבותיו הוא נקלע למאבק זה? יתרה מזאת, מיקומו של המאבק אינו הולם את סדר הקריאה השוטף. יעקב הֵחֵל בהכנותיו לפגישה עם אחיו, שלח דורון, חילק את משפחתו ועבדיו לשני מחנות ואף תפילה נשא לאלוהיו, וכעת לא נותר אלא לראות מה יקרה במפגש עצמו. ובעוד הקורא המתוח מדמיין את המפגש ואת תוצאותיו, נכנס הוא לפרשה 'מעולם אחר', שאינה קשורה לנסיבות האמורות ולמפגש הצפוי עם אחיו. מדוע המאבק מסופר בתוך התיאור של מפגש יעקב ועשָו?

אף מבוכת הפרשנים רבה בהסבר פרשה זו. רמב"ן טוען, שכל משמעותו של המאבק הוא ברמיזותיו על הקורות את ישראל בעתיד.[5] רד"ק מעלה את האפשרות שאולי כל המאבק קרה בחלומו של יעקב ולא במציאות הרֵאלית.[6]

בדברי חז"ל מצינו מי שאומרים כי מלאך זה איננו כי אם שרו של עשָו (בראשית רבה, עז, ג מהד' תאודור-אלבק עמ' 912: "ר' חמא בר"ח אמר שרו של עשו היה"). מעתה ברור מדוע נאבק הוא עם יעקב, ומעתה אף מתורצת שאלת המיקום, שהרי המאבק עם מלאכו של עשָו הִנו הכנה למאבק עם עשָו עצמו.[7]

ברצוננו להציע גישה אחרת, אשר תסביר את פשר המאבק התמוה של יעקב עם המלאך, ואף את מיקומו. פגישותיו התכופות של יעקב במלאכים רומזות לאפשרות שישנו קשר בין הפגישות כולן, ועלינו לנסות למצוא את הזיקה שבין מפגש אחד לרעהו. על פי זה אולי נוכל להבין אף את המאבק התמוה שאנו דנים בו.[8] קשה לקבוע מסמרות בהצעתנו בשל אי הבהירות הבסיסית שבפרשה, אך נראה כי ההסבר המוצע פותר כמה קשיים בפרשה.

נעיין תחילה במפגשו הראשון של יעקב עם המלאכים. בחלום הלילה, בצאתו מביתו לחרן, נודר יעקב נדר על תנאי (בראשית כ"ח, כ-כב):

אם יהיה אלהים עמדי

ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכֺל ובגד ללבֺּש

ושבתי בשלום אל בית אבי

אזי[9] -

והיה ה' לי לאלהים  (כנגד "אם יהיה אלהים עמדי")

והאבן הזאת ... יהיה בית אלהים (כנגד "ושבתי בשלום אל בית אבי')

וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך  (כנגד "ונתן לי לחם לאכל...").

שלוש הצלעות שבתנאי ובקיום הנדר, עומדות כנגד שלוש הבטחות שהבטיח ה' ליעקב:

והנה אנכי עמך  ("אם יהיה אלהים עמדי")

ושמרתיך בכל אשר תלך  ("ושמרני בדרך הזה")

והשבֺתיך אל האדמה הזאת  ("ושבתי בשלום אל בית אבי").

אם כן, יעקב זוכה להבטחה על הצלחת הליכתו לחרן, והוא מצִדו מבטיח כי בשובו, אם אמנם יתקיימו דברי ה', הוא יבנה בית אלוהים במקום האבן שהניח. בקריאה ראשונה נראה כי הנדר הוא משנִי בסיפור יציאתו של יעקב, אך בשעה שמתגלה אלוהים ליעקב בחרן ואומר לו לשוב לארצו הנדר מוזכר שוב, ולא זו בלבד אלא שהקב"ה מציג את עצמו כאל אשר יעקב נדר לו נדר:

ויאמר שא נא עיניך... אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך (בראשית ל"א, יב-יג).

לאחר חזרת יעקב ארצה, מתמהמה הוא בקיום נדרו, ורק לאחר שהתיישב בשכם אנו שומעים על פנייה מיוחדת מאת ה' שיקיים נדרו:

ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשֵׂה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך (ל"ד, א-ב).

יעקב נענה לפנייה זו, ומצווה לבני ביתו - "הסִרו את אלֺהי הנכר אשר בתֺככם והִטַהרו" (קיום של "והיה ה' לי לאלהים"), והוא עולה בית אל ומקים שם מזבח (כנראה קיום של "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים").

אך עצם פניית אלהים ליעקב בדבר קיום הנדר מעלה תמיהה וטרוניה כלפי יעקב: למה חיכה ומדוע התעכב בשילום נדרו? אף חז"ל במדרשם מותחים ביקורת נוקבת על עיכובו זה של יעקב מתשלום נדרו:

...תדע לך שכן שהרי אבינו יעקב על ידי שאחר נדרו נתבקרה פנקסו... א"ר אבא בר כהנא בשעת עקתא נדרא, בשעת רווחא שיטפא... א"ל הקב"ה: יעקב, שכחת נדרך קום עלה בית אל, לביתו של אל ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך, ואם אין את עושה כן, הרי את כעשָו - מה עשָו נודר ואינו מקיים, אף את נודר ואינך מקיים (בראשית רבה, פרשה פא, מהד' תיאודור-אלבק, עמ' 973-968).

ביקורת קיצונית עוד יותר מופנית כלפי יעקב במדרש ויקרא רבה:

אמר ר' שמואל בר נחמן כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו סוף שהוא בא לידי עבודה זרה ולידי גילוי עריות ושפיכות דמים. ממי את למד כולהון? מיעקב אבינו. על ידי שנדר ושהא את נדרו בא לידי כולן. עבודה זרה מניין? דכתיב... 'הסירו את אלהי הנכר'. לידי גילוי עריות מניין? 'ותצא דינה בת לאה...'. לידי שפיכות דמים מניין? 'ויהי ביום השלישי...'. ורבנין אמרין כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו סוף שהוא קובר את אשתו. ממי את למד? מיעקב אבינו שעל ידי שנדר ושהא את נדרו קבר את אשתו שנא'...[10]  (ויקרא רבה, פרשה לז, מהד' מרגליות, עמ' תתנד-תתנה).

ב

השאלה העולה מאליה היא - מתי היה אמור יעקב לקיים את נדרו? מהו הרגע שאותו צריך היה יעקב להגדיר כזמן חזרתו לארץ כנען בשלום?

תשובה לכך מצויה בתיאור מפגשו השני של יעקב עם המלאכים, בשובו מחרן, מיד עם פרידתו הסופית מלבן:

ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים (ל"ב, ב-ג).

מפגש זה נועד לתחם, בשבילנו הקוראים ובשביל יעקב החוזר לארצו, את גלותו של יעקב בחרן. בהליכתו פוגש הוא מלאכים וכך אף בחזרתו.[11] פגישת המלאכים יוצרת מעגל סגור של סיפור הליכת יעקב לחרן, ואמורה להזכיר אף ליעקב את פגישתו הראשונה עם המלאכים ואת נדרו.

הכתוב ממחיש זאת בלשון דומה בשני המפגשים:

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה                ויעקב הלך לדרכו

ויפגע במקום...                                      ויפגעו בו

והנה מלאכי אלהים...                              מלאכי אלהים

וייקץ יעקב... ויאמר...                              ויאמר יעקב כאשר ראם

ויקרא את שם המקום ההוא בית אל            ויקרא שם המקום ההוא מחנים

שני המפגשים והדמיון שבתיאוריהם קובעים את תחומי סיפור יציאת יעקב מביתו ומארצו. וכאמור, כתוצאה מתיחום זה מתעוררת הציפייה מיעקב שישלם כעת את נדרו אשר נדר.

יש לציין כי להליכה לחרן ולשמירת ה' על יעקב בדרכו פנים רבות. יעקב אמנם ברח מעשָו, אך נפל לידי לבן שרימהו וניצל את תלותו של יעקב בו. ייתכן כי עיקר הבטחת ה' אינה על הגנה מפני עשָו אלא קשורה לדרכו של יעקב בחרן, להגנה מפני לבן ושאר המזיקים הנפוצים בדרכים. כאמור, פגישת יעקב במלאכים במחניים מתרחשת מיד לאחר הפרֵדה הסופית מלבן:

ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך... אם אני לא אעבֺר אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבֹר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה... וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם וילך וישב לבן למקומו. ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים... (בראשית ל"ב, נא - ל"ג, ב).

פגישת יעקב במלאכים באה בצמוד וכהמשך לניתוק הגמור שבין לבן ויעקב, כלומר סיפור הליכת יעקב לחרן מסתיים לאחר פרידתו מלבן כשהצלתו של יעקב מלבן ברורה וסופית.

כעת, לאחר שיעקב נפרד וניצל מלבן, לאחר שהסתיים פרק זה בחייו, צריך היה יעקב להודות לאלוהיו ולעשות כאשר נדר: לחזור לבית אל, ולהקים שם את "בית אלהים".

אך לא כך נוהג יעקב: "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" - יעקב אינו מבין את פשר פגישתו עם המלאכים, והוא פונה לעסוק בבעיית אחיו המחכה לו עם שובו. שולח יעקב "מלאכים" לעשָו אחיו, ושוכח את המלאכים שפגש בצאתו ובשובו; מחלק את אנשיו "לשני מחנות", ושוכח את "מחנה אלהים" שפגש לא מכבר. במקום לשלם את נדרו בוחר יעקב בריצוי פני עשָו, וריצוי זה אכן מנוגד לריצוי הנדרש, לנדר שיש לשלם; עוד אנו מחכים ליעקב שיעשה כאשר אמר "וכל אשר תִתן לי עשר אעשרנו לך" - שומעים אנו על 'מעשרו' של יעקב, אלא שניתן הוא לעשָו:

ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו. עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים ואילים עשרים. גמלים מיניקות ובניהם שלשים פרות ארבעים ופרים עשרה אתֺנת עשרים ועירִם עשרה (ל"ב, יד-טז).

מה לנו ולפירוט מדוקדק זה, שהוא מיותר ובלתי מובן? נראה שנועד להבליט את מנחת יעקב מכל אשר נתן לו האלוהים, מנחה המיועדת לעשָו, ולהעמידה כנגד המעשר המובטח. אף דברי יעקב מביאים להשוואת מנחתו למעשר המצופה; מול "וכל אשר תתן לי", יעקב מפציר בעשָו שייקח את מנחתו - "כי חנני אלהים וכי יש לי כל".

זאת ועוד, יעקב עצמו, בחוסר הבנתו, מַשווה את מפגשו עם עשָו למפגש עם אלוהים:

ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראֺת פני אלהים ותרצני...[12] (ל"ג, י-יא).

בהקשר שלנו, תפילתו הכֵּנה של יעקב, תפילה היוצאת מעומקא דליבא, לפני המפגש עם עשָו נשמעת מעט אירונית:

ויאמר יעקב אלֺהי אבי אברהם ואלֺהי אבי יצחק ה' האֺמר אלַי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך. קטֺנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות... כי ירא אנֺכי אֺתו פן יבוא והכני אם על בנים. ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יִספֵר מרֺב (בראשית ל"ב, י-יג).

יעקב מתפלל ל"ה' האֺמר... שוב לארצך", אולם לצד אמירה זו אמר ה' דברים נוספים:

אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך (בראשית ל"א, יג).

בו במקום שאמר ה' ליעקב שיחזור לארצו, הזכיר לו אף את הנדר. אך יעקב מזכיר בתפילתו את דברי ה' על אודות השיבה בלבד. אמנם "ואתה אמרת היטב איטיב עמך", אך אנו תמהים על יעקב, השכח שגם הוא הבטיח דבר מה? מדוע הנדר חשוב כל-כך עד כדי הזכרתו בפנייה זו אל יעקב - נבין בהמשך.

ביטויים רבים בפרשה מחדדים את הפער שבין ריצוי פני עשָו לריצוי הנדרש - ריצוי פני אלוהים. הזכרנו כבר את ה'מלאכים' ששלח יעקב ואת ה'מחנות' שעשה; ברצוננו לעמוד על ביטויים נוספים, המזכירים פרשה המספרת על מפגש בין אדם ואלוהיו. לאחר חטא העגל מתקיים דו-שיח בין משה והקב"ה:

...ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעינָי. ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הֺדִעני נא את דרָכֶךָ ואדעך למען אמצא חן בעיניך... ויאמר פני ילכו והניחֺתי לך      (שמות ל"ג, יב-יד).

ביטויים דומים מצויים בפרשתנו, בסיפור המפגש בין יעקב ועשָו:

          בדברי משה                         בדברי יעקב

את אשר תשלח עמי                      ואשלחה להגיד לאדֺני

ואתה אמרת ידעתיך בשם               ואתה אמרת היטב היטיב עמך

אמצא חן בעיניך                          למצוא חן בעיניך

ויאמר פני ילכו והניחתי לך              אכפרה פניו במנחה ההלכת לפני

ומלבד הביטויים הדומים: בשתי הפרשיות מודגש בהבלטה יתֵרה עניין מציאת החן. במשה אנו קוראים:

...וגם מצאת חן בעיני. ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הֺדִעני נא את דרָכֶךָ ואדעך למען אמצא חן בעיניך... ובמה יוָדע אפוא כי מצאתי חן בעיניך... גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעינַי (שמות ל"ג, יב-יז)

ואף בדברי יעקב חוזר ונשנה ביטוי זה:

...ואשלחה להגיד לאדני למצֺא חן בעיניך... ויאמר למצֺא חן בעיני אדנִי... ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי... ויאמר למה זה אמצא חן בעיני אדני...

בפרשה שבספר שמות משה מבטא יותר מכול את ההתקרבות המרבית האפשרית בין אדם לאלוהיו. זו פרשה שכל כולה אומרת מפגש ייחודי בין הקב"ה ומשה. והניגוד כמו עולה מעצמו, בין דברי משה המבקש להתקרב אל אלוהים - "ואדעך" - ובין יעקב המבקש לפגוש את עשָו אחיו - "אדני יֺדע" (ל"ג, יג), בין "אדנָי" המשמש בדברי משה בלשון קודש (ל"ד, ט) ובין דברי יעקב שבהם הביטוי הוא חול.[13] נראה שברקע השוואה זו ניצב נדרו של יעקב על אודות הפגישה שיקיים גם הוא עם אלהים: "והיה ה' לי לאלהים... יהיה בית אלהים".[14]

ג

עתה נבחן את מאבק יעקב עם המלאך במעבר יבוק. בשל הברכה שניתנה ליעקב בסיומו של המפגש יש הרואים בו דבר חיובי, שבא לעודד את יעקב ערב מפגשו עם עשָו. אך פירוש זה זונח את תחילת הסיפור, וממילא את עיקרו. בראש ובראשונה יש לזכור כי המלאך נאבק עם יעקב מאבק ארוך - "עד עלות השחר" - מאבק שלא קל היה להכריעו. זאת ועוד: בסיומו של מפגש כוחני זה, לצד הברכה, יעקב יוצא צולע על ירכו, וזו גם מסגרת הסיפור: "ויֵאבק איש עמו... והוא צֺלע על ירכו".

מלאך עושה שליחותו, ומאבק המלאך עם יעקב מאבקו של אלוהים הוא - "כי שרית עם אלהים". כפי שאמרנו, בדיוק ברגע שבו אנו מצפים שיעקב יקיים את נדרו, שולח הוא מלאכים לעשו. לאחר תפילתו לה', כשאנו מצפים שיתעשת וייזכר בנדרו אשר נדר, שולח לו הקב"ה מלאך שנועד להזכירו ולהוכיחו על הנדר. אין טעם לומר ליעקב דברים מפורשים, שהרי בזה ייעלם חלק מהותי מקיום הנדר. יעקב צריך להודות ולקיים את נדרו מתוך מוטיבציה פנימית ורגש טבעי, ולא מתוך ציווי וכפייה. כשם שיעקב נדר באופן ספונטני בעת צרתו, כך הוא מחויב לקיים את נדרו. המלאך רק רומז ליעקב - בכך שנאבק עמו ולא אִפשר לו לחצות את הנחל - להמשיך במפגשו עם עשָו, כאומר: הלוא שכחת דבר מה לפני שאתה עובר ונפגש עם עשָו! [15]

המפגש עם המלאך נועד להזכיר ליעקב את מפגשו הראשון עם המלאכים, שבעקבותיו נדר את נדרו; בשני המפגשים הכתוב מדגיש את זמן הפגישה:

      מפגש הנדר (כ"ח, י-יח)                   המאבק (ל"ב, כב-לב)

ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש         והוא לן בלילה ההוא במחנה

והנה מלאכי אלהים עֺלים ויֺרדים בו         ויֵאבק איש עמו עד עלות השחר

וישכם יעקב בּבֹּקר                               ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל

ויקרא את שם המקום ההוא בית אל         ויקרא יעקב שם המקום פניאל

שתי הפגישות מתקיימות בלילה, לאחר שיעקב לן, והסיפור ממשיך למחרת, בבוקר, כשהשמש זורחת. בשני המקרים מסתיים הסיפור בקריאת שם למקום בעקבות המפגש.

אך יותר מכול, תוכן מפגש-מאבק זה אמור להזכיר ליעקב את מפגשו הראשון במלאכים ואת נדרו. המלאך נענה לבקשת יעקב "לא אשַלחך כי אם ברכתני", אך את תוכנה של הברכה לא מצאנו מפורש בכתובים. פשט הדברים, ששינוי השם של יעקב לישראל איננו הברכה עצמה, שהרי הדברים כתובים בנפרד זה מזה:

ויאמר לא יעקב יֵאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אֺתו שם (ל"ב, כח-כט).

המשפט "ויברך אֺתו" בא לאחר המשפט "לא יעקב יֵאמר עוד שמך" ובנפרד ממנו. מהו, אם כן, תוכנהּ של הברכה?

שינוי השם של יעקב לישראל נזכר שוב, לאחר שיעקב נענה לדבר ה' ומקיים את נדרו:

וירא אלהים אל יעקב עוד בבֺאו מפדן ארם ויברך אֺתו. ויאמר לו אלהים שמך יעקב לא יקָרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל. ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצֵאו. ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ. ויעל מעליו אלהים במקום אשר דִבר אִתו (בראשית ל"ה, ט-יג).

הפרשנים רואים בשינוי שם זה חזרה על השינוי שכבר נעשה, אלא שהפעם הוא נעשה בידי הקב"ה בכבודו ובעצמו ולא על ידי שליח - המלאך. הסבר זה דורש בירור: מדוע אין די בשינוי השם הראשון, או לחילופין, מדוע אין להסתפק בשני ויש להקדים לו שינוי שם על ידי מלאך?[16] הבעיה גדֵלה בשל ההתעלמות המוחלטת בעת שינוי השם השני מן השינוי שכבר נתבצע על-ידי המלאך.

ייתכן שאין כאן סיפור נוסף אלא חזרה על שקרה כבר. כותרת הפִּסקה מחזירה אותנו, הקוראים, להתגלות שכבר התרחשה בעבר, וכאן המקרא מספר אותה - "ויֵרא אלהים אל יעקב עוד בבֹאו מפדן ארם". מלבד ההתגלות שסופרה זה עתה, שבה הצטווה יעקב לשלם את נדרו, הייתה עוד התגלות כששב יעקב מפדן ארם. לאור כותרת זו ניתן להניח שאין כאן כפילות וחזרה על שינוי השם, אלא נזכרת כאן שוב אותה התגלות קודמת שהייתה במעבר יבוק במאבק עם המלאך.

פרטים אחדים מאששים רעיון זה: אף כאן שינוי שמו של יעקב צמוד לברכה, ממש כשם שבמפגש עם המלאך במעבר יבוק בירכו המלאך ולא רק שינה את שמו.

זאת ועוד, תיאור הפסוק את שינוי השם מעורר בעיה: "ויאמר לו אלהים שמך יעקב לא יִקָרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא שמו ישראל". מה משמעות הפתיחה "שמך יעקב"? הפסוק נקרא ביתר קלות ובבהירות יתֵרה ללא צמד מילים אלו.[17] אם אמנם הכוונה לשינוי השם הקודם אזי לשון הפסוק מתבררת, שהרי במפגש הקודם היה זה דו-שיח בין יעקב למלאך - "ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יֵאָמר עוד שמך כי אם ישראל..." - וכעת, כשהתורה שבה ומספרת את שאירע במעבר יבוק, מופיע ציטוט של הדו-שיח, שבו "שמך יעקב" המופיע בתחילה רומז לתשובת יעקב עצמו על שאלת המלאך "מה שמך".

אף בסיום הקטע מופיעה לשון חריגה - "ויעל מעליו אלהים במקום אשר דִבר אִתו". אם הכוונה למלאך, העולה למעלה בסיום המפגש, הדברים מתיישבים יפה. מלאך ה'עולה' בסיום שליחותו מצאנו במקומות נוספים.[18]

לשון דומה של עליית אלוהים לאחר דבריו לאדם מצאנו במקום נוסף במקרא:

ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך... וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן... ויפֺּל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יוָלֵד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד. ויאמר אברהם אל האלהים לוּ ישמעאל יחיה לפניך. ויאמר אלהים אבל שרה אשתך יֺלדת לך בן וקראת את שמו יצחק... ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם (בראשית י"ז, טו-כב).

לאחר ששרה צוחקת לשמע בשורת לידת הבן, מופיעה תוכחה מגולה.[19] כאן תוכחה זו נעדרת, אך לשון "ויעל מעליו" מצביע על מעין הפניית עורף של אלוהים אל האדם שאִתו דיבר. כך כאן, הביטוי מופיע לאחר הוויכוח הסמוי המתחולל בין אברהם ובין קונו, האומנם יוולד יצחק.

לשון דומה מצאנו במקום נוסף, בסיום ה'וויכוח' בין הקב"ה ואברהם בנוגע להשמדת סדום - "וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקֺמו" (בראשית י"ח, לג). ואמנם גם שם סיום זה מהווה סיום לוויכוח בין אדם ואלוהיו, לסיום מאבק, וייתכן שלשון זה מורה על סיום התמודדות, כביכול, בין שווים. אם אמנם האִזכור השני של שינוי השם אינו אלא סיפור על השינוי שכבר אירע תוך כדי המאבק, אזי לשון "ויעל מעליו" ברורה.

יתֵרה מזאת, ויכוחו של אברהם בנוגע להשמדת סדום, נעשה אף הוא אל מול מלאך ולא לנגד אלוהים.[20] כך עולה מן הפער שנוצר בקריאת הפרשה -

"וישא עיניו וירא והנה שלֺשה אנשים נצבים עליו... ויקֻמו משם האנשים וישקִפו על פני סדום ואברהם הֺלך עמם לשלחם. וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עֺשה... ויפנו משם האנשים וילכו סדֺמה ואברהם עודנו עֺמד לפני ה'. ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע... וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקֺמו. ויבֺאו שני המלאכים סדֺמה בערב..." (בראשית י"ח-י"ט).

רק אם נפרש כי "וילך ה'" מתייחס לאחד המלאכים, אזי הפסוקים נהירים: שלושה מלאכים באו לאברהם, האחד נשאר להתדיינות עם אברהם בנוגע להשמדת סדום, והשניים האחרים ממשיכים בדרכם סדומה![21]

על פי זה, שוב, לשון "וילך ה'" מתייחס אל מלאך ולא אל אלוהים, כפי שאצלנו לשון "ויעל מעליו" מתייחס למלאך ולא לאלוהים.[22]

בדרך זו תובהר בעיה נוספת: מיד לאחר השינוי (השני) של שם יעקב נאמר:

ויצב יעקב מצבה במקום אשר דִבר אִתו מצבת אבן ויסך עליה נסך ויצֹק עליה שמן. ויקרא יעקב את שֵם המקום אשר דִבר אִתו שם אלהים בית אל  (בראשית ל"ה, יד-טו).

לכאורה, פעולות אלו של יעקב נעשות פעמיים, באותו המקום וברציפות, שהרי לפני שינוי השם כבר קראנו על קיום נדרו של יעקב - "ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים בברחו מפני אחיו" (ל"ה, ז). מדוע יעקב מקים שוב מצבה, ומה ערך יש לקריאת שם למקום שזה עתה נקרא באותו השם (בית אל)?[23]

על פי הסברנו, לאחר הקמת המזבח וקריאת השם מצטטת התורה את שינוי השם, שהתבצע כבר על-ידי המלאך. ולאחר הציטוט, כשחוזרת התורה לתיאור המאורעות, היא מזכירה לנו 'היכן אנו עומדים' ברצף הסיפור - בהקמת המזבח ובקריאת שם למקום. אין כאן מצבה נוספת, ויעקב אינו חוזר שנית על נתינת השם 'בית אל' למקום, אך מתוך שהפסיקה התורה בעניין אחר חוזרת היא על המאורעות האחרונים.[24]

לאור דברים אלו - ובעיקר בשל עצם החזרה הנראית מיותרת על שינוי השם, ואי אזכורו של שינוי השם הראשון, ולוּ ברמז, בעת שינוי השם השני - נראה לומר שפרק ל"ה מזכיר את שכבר אירע בפרק ל"ב, במאבק יעקב והמלאך.[25] בהמשך נסביר מדוע בכל זאת מפצלת התורה מפגש אחד לשני סיפורים.

אם כך, יודעים אנו אף את תוכנהּ של הברכה שבירך המלאך את יעקב (כפי שמופיע בפרק ל"ה), והיא מתמקדת בהעברת ברכת אברהם - ברכת הזרע וברכת הארץ. הפעם הקודמת ששמע יעקב ברכה זו, והיא הפעם היחידה ששמעהּ מפי הקב"ה, הייתה ביציאתו לחרן, בחלום הסולם. שם גם נדר את נדרו. ממילא כשיעקב שומע את הברכה היוצאת מפיו של המלאך, אמור הוא להיזכר מיד בפעם הקודמת ששמע ברכה זו ובנדר שנדר בעקבותיה.

ד

מדוע אם כן אין יעקב מקיים את נדרו מיד עם חזרתו ארצה? מה עומד מאחרי מאבק זה שבין המלאך, שליח ה', ובין יעקב על זמן קיום הנדר?

חז"ל עמדו[26] על כפילות הלשון ביציאת יעקב מביתו לחרן -

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (בראשית כ"ח, י).

פשט הדברים הוא, שאמנם בהליכת יעקב לחרן קיימים שני פנים - עצם היציאה מבאר שבע, מביתו, כבריחה מעשָו הרוצה להרגו, וההליכה חרנה כדי לשאת אישה ממשפחת אברהם ולהמשיך את התרבות והמורשת שמנחיל אברהם לבניו אחריו. שני הפנים מופיעים בדברי רבקה ויצחק, כשכל אחד מדגיש פן אחר:

ויֻגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדֺל ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. ועתה בני שמע בקֺלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך... למה אשכל גם שניכם יום אחד (כ"ז, מב-מה).

לעומתה, אומר יצחק לבנו דברים אחרים:

ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען. קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. ואל שדי יברך אֺתך ויפרך וירבך... ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגֻריך אשר נתן אלהים לאברהם (כ"ח, א-ד).

רבקה מדגישה את הריב המשפחתי, הפרטי, שבין יעקב ועשָו, ואילו יצחק משלח את יעקב כחלק מההבטחה הכוללת, כחלק מהקמת עם חדש הנושא על דגלו את ערכי אברהם. יעקב מצִדו הולך לחרן עם שני הדגשים, על כתף אחת נושא הוא את שליחות אִמו - הבריחה מביתו אשר בבאר שבע, ועל כתף שנייה נושא הוא את שליחות אביו - ההגעה לחרן ולקיחת אישה ממשפחת אברהם.[27]

אלא שחשש יש, שבשל המצוקות הספציפיות שבכל שעה יישכח העיקר, והטפל
יתפוס לו מקום של כבוד. ברור, שהדגש העיקרי האמור ללוות את יעקב במסעו, הוא המשכיותה של משפחת אברהם, והוא נעוץ במבט הכולל, הרואה את השינוי העצום שהוא וזרעו אחריו עומדים לחולל בעולם התרבותי והרוחני. כדי להשיג  זאת צריך יעקב לנסות ולהשתחרר מן הבעיות המשפחתיות הספציפיות.

הפער שבין שני הדגשים בא לידי ביטוי בחלום יעקב ובנדרו, אך שם מוֹעד יעקב. הדגשנו כבר לעיל, כי נדרו של יעקב בנוי בצורה מקבילה לחלוטין להבטחת ה', אך שינוי אחד יש, והוא שינוי בולט. אל מול דברי ה' - "והשִבֺתיך אל האדמה הזאת", אומר יעקב - "ושבתי בשלום אל בית אבי". הקב"ה מבטיח ליעקב את ברכת הארץ והזרע, ובאותו ההקשר אומר "אל האדמה הזאת", הדגש הוא על החזרה לארץ ישראל, להמשך קיומה של משפחת אברהם. יעקב מצִדו, מתעלם לחלוטין מהבטחת הארץ והזרע, ומתמקד בשיבה "אל בית אבי", החזרה למשפחה, ללא שנאת עשָו. בעוד הקב"ה מדגיש את הפן הכללי, ההיסטורי שבהליכת יעקב לחרן, יעקב מתלבט בעיקר בשאלה המשפחתית הספציפית, יחסו עם אחיו. מוקד העניין בא לידי ביטוי בשאלת החזרה לארץ או למשפחה. ממילא משמעותית ביותר השאלה מתי יקיים יעקב את נדרו - כשישוב בשלום למשפחתו לאחר ריצוי עשָו ומפגשו עם הוריו, כפי שאמר בנדרו, או אולי יפנים יעקב את הייעוד הגדול אשר בפניו הוא ניצב, ויבין שעליו לקיים את נדרו ברגע שהוא חוזר לארץ ישראל.

יעקב ממשיך בדרכו, ואינו מקיים את הנדר עם שובו ארצה. הוא מחכה ככל הנראה למפגש עם הוריו, לאיחוד המשפחתי המחודש. בזה מתעלם יעקב מן הייעוד שעליו ליטול על עצמו. הקב"ה שולח מלאך שייאבק אתו ויזכיר לו את ברכת הארץ והזרע. זהו מאבק חינוכי שמטרתו להעביר ליעקב את ההסתכלות הכללית, המשמעותית יותר; אך יעקב אינו מבין וממשיך בהכנות למפגש עם עשָו ולאיחוי הקרע המשפחתי. לבסוף, רגע לפני שיבת יעקב למשפחתו, פונה הקב"ה בפירוש ליעקב ומבקש מפורשות את קיום הנדר לפני האיחוד המשפחתי; קיום "אל האדמה הזאת" כדברי הקב"ה, ולא "אל בית אבי" כדברי יעקב.

אם גם עתה לא יפנה הקב"ה מפורשות ליעקב ויצווהו על נדרו, יקוים הנדר רק לאחר שוב יעקב למשפחתו ובזה ייכשל המסר החינוכי ליעקב על ייעודו הכללי.

בצמוד לקיום הנדר מופיע פסוק שבמבט ראשון נראה כלא שייך לפרשה כלל:

ותמת דברה מינקת רבקה ותִקָבר מתחת לבית אל תחת האלון ויקרא שמו אלון בָּכוּת         (בראשית ל"ה, ח).

כבר רש"י תמה: "מה עניין דבורה בבית יעקב?" המדרש (בראשית רבה, פרשה פא, ה, מהד' תאודור-אלבק, עמ' 977-976) מקשר זאת למיתת רבקה עצמה - "באה ליה בשורתא שמתה אמו". גם אם לפי פשוטו של מקרא נזכרה כאן רק מיתתה של מינקת רבקה, מכל מקום נזכרת כאן פרידה של יעקב מאִמו או מפָּן מסוים הקשור בה. בראייה סימבולית, בקיום הנדר של יעקב לפני המפגש המשפחתי מתנתק הוא סופית מאספקט ההליכה לחרן הקשור באִמו, כלומר הבריחה מעשָו. שליחות רבקה מתה בתודעת יעקב, ומפנים הוא את שליחות אביו, ההליכה בעלת המסר הכללי. ואכן, בולט מאוד היעדרה של רבקה ממפגש יעקב עם הוריו - "ויבֺא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע הִוא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק" (ל"ה, כז). ייתכן כאמור, שרבקה מתה עוד לפני בוא יעקב, אך גם פרט זה ראוי לו שייכתב[28] בהקשר שלנו, ייתכן שהתורה מדגישה את חזרת יעקב ליצחק, עם הפן שמבטא יצחק - ייעודו הכללי של יעקב בהמשכיות משפחת אברהם, ונזנח הפן של רבקה, ההתמודדות המשפחתית הפרטית.[29]

ה

מעתה ברור גם מדוע מפצלת התורה את מפגש יעקב עם המלאך, ואינה כותבת את תוכן הברכה אלא לאחר קיום הנדר. רושם המאבק צריך להישאר כמאבק. בראש ובראשונה יעקב יוצא ממאבק זה "צֺלע על ירכו" ולא מבורך. בהקשר זה, הברכה היא משנית, ונועדה 'רק' להזכיר ליעקב את ייעודו הכללי, ההיסטורי, כלומר לרמוז לו על דבר קיום הנדר. מקומה הבסיסי של הברכה הוא רק לאחר קיום הנדר, לאחר שיעקב מבין את משמעות חייו וייעודו, אלא ש'נצרך' הקב"ה לברך את יעקב עוד קודם בשל התעלמותו של יעקב מפן זה אשר בחייו. תיאור הברכה בצורה מפורטת ייכתב במקומו הראוי, מיד לאחר קיום הנדר. וכך מסופר על הברכה בשעה שנאמרה בפועל (במאבק עם המלאך), אך תכניה נזכרים במקום שבו אמורה הייתה להיאמר, לאחר קיום הנדר, לאחר קיום "אל האדמה הזאת" ולפני "ושבתי... אל בית אבי".

על פי הסברנו, כל התגלויות המלאכים קשורות זו בזו. בראשונה נודר יעקב את נדרו, שם מתגלה המתח שיעקב שרוי בו, בין הבריחה מעשָו ובין ההליכה חרנה לצורך המשך קיום הייעוד של משפחת אברהם. (בחרן נגלה אליו מלאך המזדהה כאל שאליו יעקב הפנה את נדרו, ואומר לו לשוב לארץ ולקיימו.[30]) בחזרתו פוגש יעקב מלאכים ומשמעות המפגש אתם היא תיחום יציאת יעקב לחרן וחזרתו ארצה, וממילא חובת תשלום הנדר. ואף המאבק השלישי עם מלאך ה' נועד לרמוז ליעקב את חובת קיום הנדר עם חזרתו לארץ כנען, למרות שעדיין לא פגש את הוריו.

לאור דברינו תובהר נקודה נוספת. בסיום המאבק אנו שומעים על איסור אכילת גיד הנשה, כ'זֵכר' למאבקו של יעקב עם המלאך שבסופו יצא "צֺלע על ירכו". מדוע מאבק זה כה חשוב שיש לזכרו עד סוף כל הדורות? מה משמעותו של המאבק לדורות הבאים אחרי יעקב?

אם אמנם המאבק בא להזכיר ליעקב את נדרו, כלומר לחנכו לייעודו הכללי ולהעלותו, מעבר לקשייו האישיים עם אחיו שרוצה להרגו, אל עבר תודעת חיים נעלה יותר, אזי ברורה משמעות המאבק לדורות כולם. זהו מתח מתמיד שעם ישראל שרוי בו, בין ההבטחות והייעוד הנשגב, ובין המציאות היום-יומית, שבעיקר בזמן הגלות טופחת על פני העם שוב ושוב. איסור אכילת גיד הנשה מזכיר לעם כי למרות צרותיו הרי הוא בעל ייעוד נשגב בעולם.[31]