מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון נב (אדר ב תשע"א) - הוצאת תבונות

ג' אלדד מנתח את מזמור כ"ז בתהילים. הכותב נזקק לפשר שינוי האווירה הקיצוני בתוך המזמור. לטעמו, חלקי המזמור מתייחסים לשלוש תקופות שונות בחיי דוד, והוא מבאר את תכלית בניית המזמור ועיצובו בצורתו ובתכניו הנוכחיים.

*****

מזמור כ"ז בתהילים זכה להיות אחד המזמורים הנאמרים בפי כול, כל אחד לפי מנהג עדתו. עם זאת, על מבנהו מרחף סימן שאלה משמעותי.

(א)  לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד.

(ב)  בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ.

(ג)   אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ.

(ד)   אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ.

(ה)  כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי.

(ו)   וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לה'.

(ז)   שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי.

(ח)  לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ.

(ט)  אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי.

(י)   כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי.

(יא) הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי.

(יב) אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס.

(יג)  לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים.

(יד)  קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'.

שינוי האווירה הקיצוני במזמור מעלה בפנינו מיד את השאלה על אחידותו. הוא פותח באווירה אופטימית, המתארת חיי בטחון ושלווה, כך שאין למשורר תפילה אחרת מלבד הרצון שמצב זה יימשך לנצח. לפתע, ללא כל הכנה או סיבה, האווירה משתנית לחלוטין. את מקום הרוגע תופס הפחד, והמשורר משדר מצוקה קיומית תוך תפילה נואשת להצלתו. עם זאת, המזמור מסתיים באווירת ביטחון ואמונה בטוב הצפון בעתיד.

השינוי הדרמטי בין חלקיו, ללא קשר נראה לעין, פתח את הפתח להצעה כי מדובר כאן במזמורים שונים שאוחדו, ולא במזמור אחיד. גם אלו שדגלו באחדותו הודו בדבר היותו מורכב משתי חטיבות נפרדות, אלא שהתקשו בפשר הקשר ביניהן. השלמת חוסר זה נעשתה לא פעם מתוך הרהורי הלב של הכותב, שאין להם סימוכין של ממש במבנה המזמור עצמו.[1] על אף שחידה זו לא נעלמה מעיני איש, ננסה לתרום את חלקנו בפתרונה של תעלומה מקראית זו.

מבנהו הפנימי של המזמור

בד בבד עם שינוי האווירה לאורכו של המזמור, ניתן להצביע אף על שינוי לשוני ברור שיעזור לנו בחלוקתו, והוא היחס לקב"ה בלשון נסתר או נוכח, המאשש את חלוקת המזמור לשלושה חלקים.

1.   א-ו: לשון נסתר לקב"ה.

2.   ז-יב: לשון נוכח.

3.   יג-יד: לשון נסתר.[2]

את הקשר בין החטיבה הראשונה והשנייה של המזמור, וממילא את המפתח להבנת המזמור כולו, יש למצוא, לדעתנו, בעיקרון פרשני שפיתח רשב"ם. בנוגע למספר מקומות מוקשים בתורה ייסד רשב"ם את הקביעה כי לעתים המקרא מקדים פרט, כדי להקדים תשובה לקושי שעתיד להתעורר במהלך קריאת הפסוקים העוקבים לפרט זה.

אך זהו עיקר פשוטו לפי דרך המקראות, שרגיל להקדים ולפרש דבר שאין צריך בשביל דבר הנזכר לפניו במקום אחר. כדכתיב 'שם וחם ויפת' (בראשית ט', יח), וכתב 'וחם הוא אבי כנען' (שם), אלא מפני שכתב לפניו 'ארור כנען' (שם, כה), ואילו לא פורש תחילה מי כנען, לא היינו יודעים למה קללו נח.[3]

ברצוננו להציע, כי כלל זה הוא המפתח לפתרון מבנה המזמור שבו אנו עוסקים. לדעתנו, המזמור נפתח בפסוק ז. זהו מזמור שנכתב מתוך מצוקה, ובו משווע המשורר לישועה. הפסוקים שקדמו למזמור באים להקדים תשובה לשאלה המתעוררת תוך כדי קריאתו, על דרך "וחם הוא אבי כנען". זהו אפוא עיקרו של המזמור:

שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי. לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ. אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי. כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וה' יַאַסְפֵנִי. הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי. אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס. לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים. קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'      (פס' ז-יד).

בצרתו פונה המשורר לאלוהיו. מדוע דווקא לו? ייתכן שתשובת שאלה זו מובנת מאליה. אל מי ישווע האדם בעת צרתו, אם לא לאלוהיו?! ברם, מעיון בדברי המשורר אנו מגלים תשובה שונה.

המשורר מציין במילותיו "עזרתי היית" כי אלוהיו כבר היה בעזרו בעבר, ומתוך כך מייחל הוא שלא יטשנו אף עתה. ברם, המשורר אינו מפרט את ההקשר שבו היה אלוהיו בעזרו. פירוט זה נמצא בפתח המזמור, כהקדמה לבקשת המשורר לסיוע, על דרך "וחם הוא אבי כנען". מתברר שקמו עליו מרעים לאכול את בשרו, אך צורו היה לו לאור ולישועה, והמה כשלו ונפלו.

מכוחם של תקדימים אלו שואב המשורר את העוז לזעוק שוב להצלתו:  "עזרתי היית! אל תטשני ואל תעזבני אלהי ישעי!". מעתה מבנה המזמור נהיר. הוא פותח באווירת שלווה וביטחון. ברם, מהמשך המזמור אנו מבינים כי אווירה זו היא נחלת העבר. תיאורה משמש אפוא את הקורא להבין את פנייתו של המשורר בצרתו המתרגשת עליו כעת, תוך כדי סמיכתו על הצלתו בעבר.

"אל תתנני בנפש צרי"

אמנם, שני הפסוקים האחרונים של המזמור משדרים לפתע תקווה. לפיענוחם, תוך השלמת התמונה, ניטיב לעשות אם נצליח לאתר את התקופה שבה נכתב המזמור. המזמור משדר מצוקה קיומית, אך בכך אינו יחידי בספר תהילים. נמקד את עיוננו בפסוק יג:

לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים.

מעיון בתנ"ך אנו מוצאים, כי הביטוי "ארץ חיים" מתייחס לעולמנו אנו, שבו מתהלכים אנשים חיים, אך לעתים, ייתכן לנסוך בו משמעות נוספת כרמז לארץ ישראל, אם ההקשר תומך בכך, ומשתלב בתמונה הכללית של המזמור. לדוגמה במזמור קט"ז (פס' ט):[4]

אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים.

וביאר זאת רש"י:

בארצות החיים – ארץ ישראל, שגרשוני אויבי ורודפי ממנה בימי שאול, ועל כרחם חזרתי.

כדי לבחון אם גם במזמורנו תיתכן משמעות נוספת שכזו, עלינו לחפש רמזים נוספים במזמור המכוונים אותנו לתקופת כתיבתו. מסקירת חייו של דוד אנו לומדים, כי מספר פעמים הוכרח לגלות. הוא ברח לגת מפני רדיפות שאול (שמ"א כ"ז) וחצה את הירדן מפני אבשלום (שמ"ב י"ז). נראה כי עיון בפסוק נוסף במזמורנו יחשוף לפנינו את התמונה המלאה, וישלב את פסוק יג בהקשר המלא של התקופה:

כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי        (פס' י).

עתה עלינו לתור אחר גלותו של דוד, שהכריחה אותו להיפרד מהוריו:

וַיָּקָם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל באלפו [בַּאֲלָפָיו קרי] וְדָוִד ברבבתו [בְּרִבְבֹתָיו קרי]. וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם ויתו [וַיְתָיו קרי] עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ. וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי. חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי. וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם וַיִּמָּלֵט אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיו וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה. וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ. וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים. וַיַּנְחֵם אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה     (שמ"א כ"א, יא - כ"ב, ד).

נראה כי הצלחנו לאתר את שעת אמירת המזמור. תוך כדי מסע נדודיו מרדיפות שאול חונה דוד במצודה. מדאגתו מה ילד יום נאלץ להיפרד מהוריו ולהפקידם בידי מלך מואב. אותה שעה התפנה דוד לזעוק אל ה' על מר גורלו, לדעת, כדבריו, "מה יעשה לי אלהים".

"קוה אל ה'"

מספר שמואל עולה, כי תשובתו של ה' לא איחרה לבוא. בפסוק העוקב לציטוט הקודם מסופר כך:

וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל דָּוִד לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה לֵךְ וּבָאתָ לְּךָ אֶרֶץ יְהוּדָה וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיָּבֹא יַעַר חָרֶת         (שם, ה).

כעת נוכל להשלים את ביאור מבנה המזמור, עם הסבר החלק השלישי, החותם אותו. ברצוננו לטעון, כי הפסוקים האופטימיים המביעים ביטחון ואמונה בהצלה נוספו למזמור מאוחר יותר, עת חזר דוד לארץ. לאחר קריאות נואשות להצלתו, נענה דוד על ידי ה' באמצעות גד הנביא. אמנם אין בהוראת הנביא בשורת הצלה, אך בעצם נתינתה מתבשר דוד כי ה' מודע למצבו ומנחהו בדרך אמת. בהתאם לכך, אף אין המזמור מסיים בהודאה על ההצלה, אלא רק בביטחון מלא כי ה' יוציאנו מאפלה לאורה.

לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים. קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'.

הבנת הרקע ההיסטורי לפסקה זו תסייע להבין אף את תוכנה. בשובו לארץ חושף דוד את בקשתו בנכר, לזכות לשוב לארץ החיים לשלום. מעתה, לאחר שובו לארץ במצוות הנביא, מבין הוא שעל אף שלא נשלמה הצלתו, דורך הוא בבטחה בנתיב המוביל אליה. ביטחון זה הוא המאפשר לו לקרוא בקול בסיום המזמור, כי התקווה אל ה' היא הפתח להצלה, והצלה זו אך תגבר ככל שיתמיד בדרך זו.

"ה' אורי וישעי ממי אירא"

מדברינו עולה כי המזמור מתייחס לשלוש תקופות שונות בחיי המשורר. המזמור עצמו נכתב בעת צרה. אמנם, הוא פותח בתיאור השלווה שקדמה לצרה זו, ואילו חלק הסיום נכתב לאור שחר הישועה המפציע ועולה, לאור ההתפתחויות ההיסטוריות. התפתחות זו נוסכת ביטחון במשורר, כי ההצלה שאך החלה עוד תגבר ותלך.

על אף כל זאת, עדיין מנסרת שאלה באוויר. מדוע בנה דוד כך את המזמור? מדוע ביכר לבנות את המזמור בצורת חידה הדורשת פיענוח ולא באופן מסודר וברור?

דומה, שאם נשוב להעיף מבט באירועי התקופה, נמצא פתרון לתמיהתנו. דוד החל את דרכו כנער אלמוני, שנשלח לפקוד לשלום את אחיו במערכה אל מול פלשתים. הוא מבחין בגליית מחרף את ישראל, ומרהיב עוז בנפשו להילחם נגדו. אל מול השריון והנשק שבידי גָליית מכריז דוד:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ       (שמ"א י"ז, מה-מז).

הניצחון היה מושלם. לאחריו, שוב לא היה עוד נער אלמוני. הנשים המשחקות שרו לכבודו "הכה שאול באלפָו ודוד ברבבותיו" (שם י"ח, ז). קרנו של דוד עלתה, והוא מצא חן בעיני כל העם ובעיני עבדי שאול (שם, ה). ברם, עלייה מטאורית זו הייתה לצנינים בעיני שאול. הוא מנסה להיפטר מדוד, בתחילה בעקיפין (שם, כה), ומשכלו כל הקיצין – אף במישרין:

וַתְּהִי רוּחַ ה' רָעָה אֶל שָׁאוּל וְהוּא בְּבֵיתוֹ יוֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד. וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא. וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה מָחָר אַתָּה מוּמָת. וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט        (שם י"ט, ט-יב).

על אף שיונתן, בנו של שאול, עדכן את דוד על כוונותיו הרעות של אביו, לא חש דוד מעולם מאוים בפועל. אף אפשר שלא ייחס חשיבות לאזהרות רעו. מה עוד, שיונתן עצמו ביטל חששות אלו, כששכנע את שאול אביו שלא להמית את דוד, עד שנשבע בפניו שלא יעשה כן (שם י"ט, א-ז). כך יכולים אנו להבין את גודל ההלם שאחז את דוד, עת הבין לראשונה כי יונתן לא היתל בו, ואכן נשקפת סכנה ממשית לחייו מצד מלך ישראל, שאול:

וַיִּבְרַח דָּוִד מנוות [מִנָּיוֹת קרי] בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֹנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי. וַיֹּאמֶר לוֹ חָלִילָה לֹא תָמוּת הִנֵּה לו [לֹא קרי] עשה [יַעֲשֶׂה קרי] אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטֹן וְלֹא יִגְלֶה אֶת אָזְנִי וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֵין זֹאת. וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיֹּאמֶר יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר אַל יֵדַע זֹאת יְהוֹנָתָן פֶּן יֵעָצֵב וְאוּלָם חַי ה' וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת                                                                                        (שם כ', א-ג).

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הדבר מתגלגל בפרקים הבאים (כ"א-כ"ב) עד שנצרך דוד לגלות מהארץ, לחפש מקלט אצל אכיש, לברוח אף ממנו, לחנות במערת עדולם, ולהגיע למצודה, ובה כתב את המזמור, להצעתנו. במשך כל אותו זמן, מעיקה על לבו של דוד, השאלה שהציב בפני יונתן. לפתע, חייו נטרפו. עלייתו המהירה נגדעה, ובן לילה הפך לאויב המלך, ללא שום שביב מידע לפשר הדבר.

תחושה זו של הלם והפתעה, מנסה דוד לשדר אף אלינו. ברצונו לשחזר בלב הקורא את הפליאה לפער הבלתי נתפש בין תקופת הזוהר שלו, עת צלח במלחמותיו נגד פלשתים, לתקופת השפל, בה הוכרז כמורד במלוכה. הקורא המתקדם לפי סדר המזמור, משתומם על ההידרדרות הפתאומית, הבלתי מובנת, במהלך המזמור.  באמצעי ספרותי מבריק זה, הצליח דוד לשמר את הלם ההפתעה אלפי שנים אחריו. בצורה זו משתף אותנו המשורר לא רק בתוכן תפילתו, אלא אף בתחושותיו.