תליית מלך העי

בפרק ח' בספר יהושע, בני ישראל תוקפים שוב את העיר עי. הפעם ה' מייעץ ליהושע להקים אורב לעיר. עם ישראל מפעיל תחבולה, והחלק העיקרי של הכוח עושה עצמו כאילו הוא נס מאנשי העי. אנשי העי נופלים בפח ורודפים אחריו כך שהעיר נשארת פתוחה, והאורב, הכוח שנשאר מאחור, נכנס אליה ומצית אותה. ברגע זה הכוח שנס משנה את כיוונו ומכה את אנשי העי הלכודים בין שתי הכוחות הישראליים. יהושע שורף את העיר, ואז מסופר בנביא:

וְאֶת־מֶלֶךְ הָעַי תָּלָה עַל־הָעֵץ עַד־עֵת הָעָרֶב וּכְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּ אֶת־נִבְלָתוֹ מִן־הָעֵץ וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתָהּ אֶל־פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל־אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (יהושע ח', כט)

תליית מלך העי וקבורתו עוד באותו היום תואמות את האיסור בתורה המזהיר שלא להלין אדם שהומת בידי בית דין:

לֹא־תָלִין נִבְלָתוֹ עַל־הָעֵץ כִּי־קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי־קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת־אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. (דברים כ"א, כג)

סיפור דומה לזה חוזר על עצמו בהמשך הספר, בפרק י'. בפרק זה מסופר כיצד יהושע הורג את חמשת מלכי כנען. אחרי הניצחון הגדול בגבעון, חמשת מלכי כנען מוצאים מסתור במערה במקדה. יהושע מקבל מידע על מקום מחבואם, הורג אותם ולאחר מכן, מסופר:

...וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי־כֵן וַיְמִיתֵם וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל־הָעֵצִים עַד־הָעָרֶב. וַיְהִי לְעֵת  בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁצִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּםמֵעַל הָעֵצִים וַיַּשְׁלִכֻםאֶל־הַמְּעָרָה אֲשֶׁרנֶחְבְּאוּ־שָׁם וַיָּשִׂמוּאֲבָנִים גְּדֹלוֹתעַל־פִּי הַמְּעָרָהעַד־עֶצֶם הַיּוֹםהַזֶּה. (יהושע י', כו-כז)

האברבנאל, בפירושו לפרקנו, שואל את השאלות הבאות:

למה יהושע תלה על עץ מלך העי? וכן עשה לשאר המלכים שנחבאו במערה, ומה ראה לתלותם כלם על עץ ולא הענישם בשרפה או בחנק או בסקילה או בשאר המיתות? ואם היה שתלאם, למה צוה לקברם בערב ולעשות עליהם גל אבנים? ולפי שהיה כן מנהגו כל הימים ראוי שנשאל סבתו ונדעה?

נוסיף עוד כמה שאלות כלליות על מצוות קבורה:

• האם יש הבדל במצוות קבורה בחוץ ארץ קבורה בארץ ישראל?

• האם התורה מצווה לקבור גוי?

במקורות הבאים ניווכח שמעשהו של יהושע שימש כמקור חשוב לדיון על קבורת גוי.

מקור מצוות קבורה^[1]

ישנם שני מקורות שמהם אפשר ללמוד את מצוות קבורה.

לעיל ציטטנו את הפסוק בדברים המצווה להוריד את המת התלוי מן העץ ולקבור אותו עוד באותו היום. התורה מוסיפה שאי קיום מצווה זו מטמאת את האדמה, אך מפשט הפסוקים לא ברור בדיוק מי כלול במצוות הקבורה, ומה הקבורה עצמה כוללת.

הגמרא בסנהדרין[2] מבינה שאל אף שההקשר של הפסוק מדבר על הרוגי בית דין, מצוות קבורה שייכת בכל המתים, וכך אכן פסקו רבים מן הראשונים. יש שהבינו שהתורה כאן רק רומזת למצווה זו ותוקף המצווה הוא מדרבנן, ויש שהבינו שמדובר במצווה דאורייתא שמקורה בפסוקים אלו.

מקור תלמודי נוסף שמביא מקור למצוות קבורה הוא הגמרא בסוטה,[3] שדורשת שעל האדם להידמות להקב"ה. אחת הדוגמאות שהיא מביאה לכך היא ללמוד את מצוות קבורה מכך שהקב"ה קבר את משה. לפי רעיון זה, החיוב בקבורה הוא חלק ממצוות גמילות חסדים השייך רק בין היהודים לבין עצמם.

אך נזכיר שוב – מן המקור בספר דברים לא ברור בכמה מצוות מדובר וכן לא ברור למי הוא מתייחס, האם לכל המתים או רק לנהרגים בבית דין.

הרמב"ם (בהקדמה להלכות סנהדרין) הבין שיש כאן שתי מצוות – מצות עשה של קבורה ומצוות לא תעשה של לא תלין.

הרמב"ן בפירושו לספר דברים חולק עליו, ומבין שיש כאן לאו נוסף:

ולא תטמא את אדמתך. על דעת רבותינו איננו טעם בלבד, בעבור שלא תטמא את אדמתך... והנה המלין התלוי או אפילו המת בארץ עובר בשני לאוין ועשה, ובחוצה לארץ בעשה ולא תעשה אחד. (פירוש הרמב"ן על דברים כ"א, כג)

האם החיוב חל גם כלפי גויים?

רש"י, בפירושו לדברים, מביא שהקללה עליה מדברת התורה נובעת מכך שמדובר בזלזול בקב"ה:

זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו. (רש"י שם)

רש"י היה יכול להסתפק בחלק הראשון של המשפט, "אדם עשוי בדמות דיוקנו". בכל זאת הוא הוסיף את החלק השני, "וישראל הם בניו". האם ניתן לדייק מכאן שלדעתו החיוב חל רק כלפי יהודים? אכן, כך הבין הרב יוסף באבד, בעל ה"מנחת חינוך".[4]

הרמב"ם פסק בפירוש שהמצווה שייכת רק במתים יהודים:

שצונו לקבור הרוגי בית דין ביום שייהרגו והוא אמרו יתעלה (שם) כי קבור תקברנו ביום ההוא. ולשון ספרי כי קבור תקברנו מצות עשה. והוא הדין בשאר המתים. כלומר שייקבר כל מת מישראל ביום מותו. (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה רלא)

ומה דעת הרמב"ן? הרמב"ן מתייחס ישירות לכך שיהושע הקפיד לקבור את מלכי כנען עוד באותו היום, וכך הוא מסיק:

ומן הלאו הזה קבר יהושע מלכי כנען ביומן, אף על פי שאין בתלייתן הקללה שהזכירו רבותינו במגדף ועובד ע"ז, אבל היה בהם משום טומאת הארץ, או שחשש לקללת א-להים מן המשל של שני האחים.

לכאורה הרמב"ן מתייחס ללאו של טומאת הארץ בלבד, ואם כן לדעתו אין מצוות קבורה בגוי אלא אם כן מדובר בגוי שנמצא מת בארץ ישראל ואז יש לאו עצמאי על כל אדם שלא לטמא את הארץ.

כך גם הבין הרד"ק בפירושו לספר יהושע:

מפני טומאת הארץ היו הנתלים נקברים אף על פי שאינם מבני ישראל כמו שאומר ולא תטמא את אדמתך כי המת שאינו נקבר הוא טומאת הארץ לפיכך צוה כן יהושע לעשות למלך העי ולחמשת המלכים האלה... (רד"ק על יהושע י', כ"ז)

אך בסוף דבריו הרמב"ן מעלה אפשרות נוספת, לפיה יהושע קבר אותם מפני המשל של שני האחים. כוונתו למשל שהביא רש"י בפירושו, שיש לקבור את התלוי מפני שאדם שנברא בצלם א-להים ותלוי על עץ מבזה את בוראו, כפי שבמקרה ששני אחים דומים אחד לשני ואחד מהם נתלה בשל רשעתו, האח התלוי מבזה את האח החי – שכן אנשים חושבים שהאח הצדיק הוא התלוי. אפשרות זו טוענת לכאורה שאין להבדיל בין יהודי לגוי – שכן שניהם נבראו בצלם, ובגלל זה יהושע קבר את מלכי כנען. יוצא אם כן שהרמב"ן בעצמו התלבט בשאלה שלנו.

האחרונים נחלקו ביניהם מהי כוונת הרמב"ן ומה דעתו על קבורת גוי.

המנחת חינוך (שהוזכר לעיל) הבין שלפי הרמב"ן "גם בבני נח שייך לאו זה" והוא מבין שדברי הרמב"ן נאמרו "מפני לאו זה", כלומר הם מוסבים על לא תלין.

הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי^[5] התפלא על הדיוק של המנחת חינוך. להבנתו, הרמב"ן התייחס ללאו של טומאת הארץ!^[6] הוא מבין בפשיטות שאכן אין מצווה לקבור גוי.

הרב יעקב עמדין מזכיר גם הוא את מעשהו של יהושע שהוריד את המלכים מהעץ לפני בוא השמש. וזו דעתו:

...כמדומני איסור זה (לא תלין) שוה בגוי כמו בישראל. כנראה ממה שהוריד יהושע מלכי כנען כבוא השמש. (שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א, מ"א)

בהמשך דבריו הוא מציין:

הרוגי מלכות אפי' ישראלים הותרו להלינם לשם שמים. כדרך שעשו למוקעים מפני קידוש השם. וה"ה לכל צורך שעה. וכן הכבושים במלחמה מותר למלכות לעשות בהם נקמה כטוב וכישר בעיניו.

את ענין זה למד הרב עמדין מן הגמרא ביבמות השואלת על הלנת המת שנעשה בימי דוד. בספר שמואל ב' מסופר שדוד מסר לגבעונים אנשים מבית שאול כנקמה על מה ששאול עולל להם.[7] דוד השאיר בחוץ את ההרוגים למשך הרבה זמן, ועל זה שואלת הגמרא:

והא כתיב: לא תלין נבלתו על העץ? (יבמות ע"ט ע"א)

ועל כך עונה הגמרא:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של אלו? הללו בני מלכים הם, ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו: אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו, ומה בני מלכים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה! ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה!

לדעת הגמרא, אם כן, מותר להלין את המת בשביל קידוש השם. הרב עמדין מבין שמותר לעשות כן לכל הרוגי מלכות. אם כן, עולה לכאורה השאלה מדוע יהושע קבר מיד את מלכי כנען, שהרי מותר היה לו להלינם מפני קידוש השם. תשובתו של הרב עמדין, היא שיהושע עשה כן מפני כבוד מלכות שיש לנהוג כלפי מלכים. ובכל זאת הוא מבין שניתן להוכיח שיש איסור לא תלין על מתים גויים ממעשהו של יהושע:

ומה שעשה יהושע לפי שמלכים היו נהג בהם מנהג כבוד... וכן יהושע אף על פי שצלבם ונתן בשרם לעוף השמים לאכול, כי היה מותר ומצוה לעשות כן באויבי ה' ועמו אשר נפלו בחרב ביום קרב. נהג קצת כבוד בעצמותיהם להיותם מנכים (כנראה צ"ל מלכים). ומ"מ נראה ממה שצוה להורידם בטרם תבוא עליהם השמש שיש קפידא בהלנת גוי על העץ כישראל. ואינו יהודי נמי לאו דווקא דהא גמרינן מנה לכל המתים שאוסר להלינם אף רק בלי קבורה. אם לא לכבודם, ש"מ שהוא איסור השוה בכל אדם ובכל מקום. וחומר בארץ מפני שמטמא אדמת הקודש.

קבורת חללי אויב

הנושא שלנו כמובן נוגע ישירות לשאלה העולה בתקופתנו, לגבי קבורת חללי אויב במלחמות ישראל. אם נניח שיש איסור טומאת הארץ על מתי גויים, ואפילו אם נקבל את הדעה שלפיה הרמב"ן סובר שיש חיוב דאורייתא לקבור מתים גויים, האם בזמן מלחמה חיילי צה"ל חייבים לקבור את מתי האויב?

נבחן האם קבורת מלכי כנען בשעת מלחמה בימי יהושע יכול להוות תקדים הלכתי לשאלה שלנו.

הגמרא דנה בתקנות מפני דרכי שלום ובין היתר קובעת ש:

מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום. (גיטין ס"א ע"א)

ניסוח הגמרא "וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל" עלול להתפרש באופן הבא: לא רק שאנו קוברים גויים, אלא אנו אף קוברים אותם עם יהודים באותו מקום. רש"י מדגיש שזהו פירוש מוטעה ומפרש כך:

עם מתי ישראל. לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל. (רש"י שם)

הר"ן מביא את דעתו של רש"י ומסביר שלמרות שמהמובן הפשוט של רש"י משתמע כי חובת הקבורה של גויים חלה רק במקרה שבו הם נמצאים יחד עם יהודים, להלכה אין זה כך. לדבריו, החובה לטפל במתיהם חלה גם כאשר הם נמצאים מתים לבדם.

הרמב"ם פסק בעניין זה:

אפילו העכו"ם צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. (רמב"ם הלכות מלכים י', י"ב)

הרב נתן אורטנר, שדן בשאלה שלנו,^[8] טוען שהרמב"ם דייק מהגמרא שהחיוב לקבור מתי גויים חל גם כלפי עובדי ע"ז ממש, וכן טען שהרמב"ם הוסיף שני פסוקים להלכה שלנו כדי להדגיש שעניין זה אינו רק מפני חשש איבה, אלא משום שהתורה רוצה שנגמול חסד לכל הברואים.

לאחר דיון ארוך, הרב אורטנר פוסק שיש חיוב לקבור חללי אויב.^[9]

שני רבנים חשובים בני-זמננו שהתייחסו לשאלות צבא ומלחמה, הרב גורן והרב ולדנברג, פסקו שיש מצווה וחיוב לקבור את מתי אויבנו. אך בניגוד לדיון שהעלינו לגבי שאלת מצוות קבורת גוי במקורות, שניהם הביאו טעמים אחרים, הקשורים לקידוש השם ולמידות החסד והרחמים. כך כתב הרב שלמה  גורן:

יש לזכור שמצווה מן התורה לדאוג גם לקבורתם של חללי האויב ונחשב הדבר לקידוש שם ישראל... ונחשב למעשה חסידות... והוא שם טוב לישראל שקוברים את אויביהם. (שו"ת משיב מלחמה ח"ב, עמ' תנט-תס)

ואילו הרב  אליעזר ולדנברג הסביר:

מלכי ישראל מלכי חסד הם ומפורסמים היו כעושי חסד לא רק עם החיים כי אם גם עם המתים שכבר מתו והיו מצווים על אנשי צבאם לקבור את חללי אויביהם שנפלו חלליים על שדה הקרב בהילחמם איתם... (הלכות מדינה חלק ב', שער ו', פרק ו)

מקור הציוויים שראינו, לקבור את מתי העכו״ם ואת חלליהם ואפילו את חללי האויב, נובע מהחסד והחמלה שחונן בהם עם ישראל, כדי להידבק בקונו ולרחם על כל מעשיו ובמיוחד לחלוק כבוד לכל הנברא בצלם והמתנשא לכל לראש כדי שיתגדל ויתקדש שם שמים וייוודע טבעו לעיני גויים רבים, וכולן יענו ויאמרו בריך אלההון דיהודאי.

[1] עיינו בשיעור של הרא"ל במצוות קבורת המת, שם הוא דן במקורות השונים ומתעסק בחלק מן השאלות שהעלינו. ניתן למצוא את השיעור בקישור הבא:

https://etzion.org.il/he/talmud/seder-nezikin/massekhet-sanhedrin/mitzvat-kevura

[2] דף מ"ו ע"א.

[3] דף י"ד ע"א.

[4] קומץ המנחה מצוה תקל"ז.

[5] גשר החיים חלק ב עמוד כ"ו.

[6] עיינו גם במאמר של הרב נתן אורטנר, קבורת חללי אויב, תחומין ד, עמ' 100 שמבין אחרת ברמב"ן.

[7] ראו שמואל ב', פרק כ"א.

[8]  לעיל הערה 3

[9]  הרב יעקב אריאל מתיר להשתמש בגופות מחבלים כקלף מיקוח במשא ומתן להשבת גופות חיילנו. עיין במאמרו, החזרת גופות מחבלים, תחומין ל"ח, עמ' 481-488.