רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה': וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם: הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ:

וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ: וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ: וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת: וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד: וַיָּעַד מַלְאַךְ ה' בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה: שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח: כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה:

וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ: וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה ויאמר (קרי: וָאֹמַר) רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ: וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ: וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי: וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי: וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ: (זכריה ב, יד – ד, ז)[1]

 

א. הקשר בין ההפטרה לפרשה

הפסקה השלישית (בחלוקה המלאכותית שלנו על פי חלוקת הפרקים) עוסקת במנורת הזהב בעלת שבעת הקנים המבשרת על המקדש העתיד להיבנות – הבית השני. פרשת המנורה ונרותיה פותחת גם את פרשתנו.

פרקים אלו הם גם הפטרת שבת חנוכה (וכשיש שתיים – הפטרת השבת הראשונה של חנוכה), בשל מצוות העלאת נרות חנוכה, המזכירה את חנוכת המקדש והעלאת הנרות בו ואת נס פך השמן שנלווה אליהן. בדברינו להפטרת שבת חנוכה עסקנו בקשר בין ההפטרה לנס החנוכה, וכאן, בדרך הטבע, כמעט לא נעסוק בכך.

הפטרתנו כוללת את סופו של המראה השלישי משמונת המראות הרצופים בנבואת זכריה, את המראה הרביעי ואת המראה החמישי ותחילת פירושו. המראה השלישי עוסק בבניית ירושלים ובהתפתחותה, וארבעת פסוקיו האחרונים הם תחילת הפטרתנו.

 

ב. ונלוו גויים רבים

וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ:

החזון ה'אוניברסלי' של זכריה בתחילת נבואתו אומר דורשני. מה לנביא בימי שיבת ציון, כשהעולים נאבקים בקושי על עצם קיומם, ולחזון תיקון העולם באחרית הימים, כשכל הגויים ינהרו לחזות בכבוד ה' במקום שכינתו?

הצהרת כורש על עליית עם ישראל לארצו ועל בניין בית המקדש השני כשלה במידה רבה. אחרי בניית המזבח הוצא איסור מלכותי לבנות את המקדש בגלל הלשנותיהם של הגויים שהחלו למלא את הארץ אחרי שישראל גלו ממנו בעת החורבן. חלק מן הגויים שהיו כאן היו אלו שהביא אסרחדון מלך אשור ארצה במקום תושבי שומרון שגלו בעת חורבן ממלכת שומרון, חלקם היו אדומים שנהרו לארץ העזובה מבניה אחרי שהנבטים ושבטי ערבים אחרים נחלו את ארצם שלהם, וחלקם היו סתם גויים מן הסביבה שלטשו עין אל הארץ העזובה מבניה והיגרו אליה.

עתה, חמישים ושתיים שנה אחרי חורבן ירושלים, החלו היהודים לשוב ארצה בעקבות הצהרת כורש, ולא בהמוניהם. כארבעים וארבעה אלף יהודים עלו מפרס ומבבל, ומצאו כאן בדרך הטבע התנגדות עזה לתקומתם החדשה בארצם.

בשנת שתיים לדריוש, כאמור, שמונה עשרה שנים אחרי שהוקם המזבח ונבנו יסודותיו של היכל ה' אך המשך בנייתו הופסקה, חברו שני נביאים בדבר ה'. חגי וזכריה החלו לצוות על העם ועל מנהיגיו, זרובבל בן שאלתיאל מזרע יהויכין ומלכי יהודה ויהושע בן יהוצדק מזרעם של הכהנים הגדולים, ולעודדם להמשיך ולבנות את בית ה' עד לסיומו, על אף שניטל מהם הרישיון לעשות זאת. איך יצליחו שבי ציון לבנות את הבית ללא רישיון, כשעינם הפקוחה של צריהם, גויי הסביבה, שומרת את צעדיהם, והם אצים להלשין לשלטונות?

לשאלה זו היו לשני הנביאים, כנראה, תשובות שונות, המשלימות זו את זו. חגי הלך בדרך שלימים היה מנהיג אחר, דוד בן גוריון, מכנה אותה: "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים!". חגי בוחן רק את יחסי ישראל עם אביהם שבשמים, שהוא כול יכול, והוא בלבד, על פי רצונו, יוכל להצליח את דרכם. לטעמו של חגי, הבצורת, העוני והרעב הם איתות של ביקורת מאת ה' על כך שלא בנו את ביתו:

הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב: וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב... פָּנֹה אֶל הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ יַעַן מֶה נְאֻם ה' צְבָאוֹת יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ: עַל כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ: וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל הָאָרֶץ וְעַל הֶהָרִים וְעַל הַדָּגָן וְעַל הַתִּירוֹשׁ וְעַל הַיִּצְהָר וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה וְעַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל יְגִיעַ כַּפָּיִם: (חגי א, ד–יא)

לאחר שהחלו בבנייה הנביא מעודד אותם שבכוחו של ה' יצליחו בבנייתם, והגויים יגיעו על כורחם להודות בבית ה' מכוח ידו החזקה של ה' וזרועו הנטויה:

כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה: וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת: גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת: (שם ב, ו–ט)

חגי ממשיך בנבואתו כעבור חודשיים, ערב חג החנוכה (!), ואומר:

אֱמֹר אֶל זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה לֵאמֹר אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת: (שם, כא–כג)

זכריה, נביא הפטרתנו, ממשיך את הקו של חגי על זעם ה' על הגויים, אך מוסיף לו קו פייסני יותר בנבואה המתחילה פסוקים בודדים לפני תחילת הפטרתנו:

כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ: כִּי הִנְנִי מֵנִיף אֶת יָדִי עֲלֵיהֶם וְהָיוּ שָׁלָל לְעַבְדֵיהֶם וִידַעְתֶּם כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחָנִי:

רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה': וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: (זכריה ב, יב–טו)

הביטוי "כי ה' צבאות שלחני" מדגיש את היחס בין שני חלקי הנבואה. בחלקה הראשון יבואו גויים אלו על עונשם, ובחלקה השני, בהפטרתנו, הם עצמם יבואו למקדש, יודו בגדולת ה' שציווה לבניו לבנות את מקדשו ויצטרפו אליהם בכך. זכריה עתיד להמשיך קו זה בנבואה נוספת על בניין המקדש:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת: וְהָלְכוּ יֹשְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' וּלְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם אָנִי: וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה': כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם: (שם ח, כ–כג)

 

ג. הס כל בשר

הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ:

הנביא משתמש בביטוי ומשל העלול להישמע באוזנינו צורם כלפי כבוד השכינה, אף שהוא רק משל: כביכול עתה, כשהגויים מְצֵרִים לישראל, הקב"ה ישן, ויש להמתין שיתעורר. כך לעג אליהו לעובדי הבעל בהר הכרמל:

וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ: (מלכים א יח, כז)

נראה ששירת 'האזינו' באה להעיד על ה' שגם בעת פורענות, כשהוא מסתיר את פניו בגלל חטאי ישראל, אין זה משום שאינו נוכח, אלא שהוא 'ישן' כביכול ואינו רואה בצרתם של בניו.

אומנם, מצאנו ביטויים כאלה גם אצל המשורר בתהילים:

עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח: (תהילים מד, כד) 
וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן אֲדֹנָי כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן: וַיַּךְ צָרָיו אָחוֹר חֶרְפַּת עוֹלָם נָתַן לָמוֹ: (שם עח, סה–סו)

הנביאים ומשורר תהילים ודאי ידעו את גבולותיהם במשלי ההאנשה שנהגו בהם כלפי ה'. אנו לא נעז פנינו במשלים מעין אלו.

גם הביטוי "הס כל בשר מפני ה'" אומר דורשני. אפשר שזכריה משיב בנבואתו לדבריו הקשים של חבקוק הנביא, שניבא בימי מנשה מלך יהודה על עליית הכשדים, מחריבי ירושלים. בראותו חזון קשה זה נחמץ ליבו של הנביא חבקוק, והוא הטיח דברים קשים כלפי מעלה:

עַד אָנָה ה' שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ: לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט... עַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה וְלֹא יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק עַל כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל: (חבקוק א, ב–ד)

כשה' פקח את עיניו חתם הנביא את נבואתו, לפני שהחל ב"תפילה לחבקוק הנביא", במשפט:

וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ: (חבקוק ב, כ)

שנים נקפו, ירושלים ומקדש ה' חרבו, ועמו נפל בחרב ובשבי. עתה, בעת שיבת ציון, רגע לפני הקמת הבית השני, ממשיך זכריה את נבואת "הס מפניו כל הארץ" בנבואת "הס כל בשר מפני ה'" ובאמירה שהנה ה' שב אל מקדשו ומקומם את עמו מעפר.

 

ד. המראה הרביעי – חטאו של יהושע הכהן הגדול

וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ... וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ:

יהושע בן יהוצדק היה בן בנו של שריה כהן הראש, הכהן הגדול האחרון בבית המקדש הראשון, שהוצא להורג בידי נבוזראדן. יהושע, כאמור, הוא אחד משני מנהיגי העולים בעקבות הצהרת כורש. בחזונו של זכריה יהושע עומד לדין, בגדיו צואים והשטן משטין אותו.

לא התפרש בנבואה מהו חטאו של יהושע. המפרשים נטו, לאור המסופר בנחמיה, להאשימו בכך שבני בניו נשאו נשים נוכריות מבנות הארץ. חטא זה לא התפרש כאן, וספק אם בשנת שתיים לדריוש, זמן רב לפני עזרא ונחמיה, כבר היו בגדיו של יהושע צואים מחמת חטא זה. אפשר שהחטא נרמז להלן בהתראה שמתרה מלאך ה' ביהושע:

שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח... בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה:

ההתראה עוסקת בעבד ה', צמח, ובתפקידו בהנהגת העם. אפשר שיש כאן רמז למחלוקת קשה שהתגלעה בין יהושע ונאמניו לבין זרובבל בן שאלתיאל ונאמניו בשאלת ההנהגה. זרובבל היה מזרע המלוכה, ויהושע היה מזרעם של הכוהנים הגדולים. מי בראש? הנביא מזהיר את יהושע לשמור על כבודו ועל סמכותו של 'צמח', שֵׁם שנועד לבן דוד שיגאל את העם:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח (ירמיהו כג, ה–ו).

הרמז לזרובבל נאמר בזכריה במפורש:

וְלָקַחְתָּ כֶסֶף וְזָהָב וְעָשִׂיתָ עֲטָרוֹת וְשַׂמְתָּ בְּרֹאשׁ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל ה': וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל ה' וְהוּא יִשָּׂא הוֹד וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל כִּסְאוֹ וְהָיָה כֹהֵן עַל כִּסְאוֹ וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם: (ו, יא–יג)

זכריה ניבא ש"עצת שלום תהיה בין שניהם", ומכאן שעד עתה הייתה ביניהם מריבה. על 'צמח'-זרובבל מוטל לבנות את היכל ה' ולמשול. עצת השלום העתידה להיות ביניהם נאמרת גם בנבואתנו במילים "תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה".

אכן, המחלוקת נרמזה כבר בתחילת הבנייה, בעת שעלו לארץ:

וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (עזרא ג, ב).

משמע קצת שהבונים בנו את מזבח ה' כשתי קבוצות. אחר כך הכתוב מדגיש שאכן התלכדו:

וַיַּעֲמֹד יֵשׁוּעַ בָּנָיו וְאֶחָיו קַדְמִיאֵל וּבָנָיו בְּנֵי יְהוּדָה כְּאֶחָד (שם, ט).

ניתן לשער שהזרים, שרצו להצטרף, ניצלו את המחלוקת הפנימית כדי להתערב בה:

וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם ולא וְלוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה: וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה (שם ד, א–ג).

זרובבל ויהושע מבטיחים לזרים שהם יכולים לעבוד יחד, ואינם זקוקים לתיווכם או לעזרתם.

 

ה. דבר הסנגור

וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ... וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת: וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד:

שתי טענות עולות לזכותו של יהושע במשפטו. הטענה הראשונה היא "הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". על פי פשטי המקראות יהושע הוא שריד למשפחת כוהנים מפוארת, שרבים מהם מתו כנראה בחורבן הבית הראשון ברעב, במלחמה ובהוצאות להורג. יהוצדק אבי יהושע שרד את החורבן, גלה לבבל והוליד את יהושע. מידת הרחמים עומדת לימינו כדי שלא יכלה חלילה כל בית הכוהנים הגדולים.[2]

הטענה השנייה היא הצורך בהתראה לפני ענישה, והתקווה שאכן יהושע יקבל את ההתראה ויפעל לפיה, גם כלפי 'צמח' – זרובבל:

וַיָּעַד מַלְאַךְ ה' בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה:

להלן נעסוק גם באבן בעלת שבע העיניים המתוארת במראה זה.

 

ו. המראה החמישי – המנורה

וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ: וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה ויאמר (קרי: וָאֹמַר) רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ: וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ:

בפרטי המראה עסקנו בהרחבה בדברינו להפטרת שבת חנוכה. חלקם מקשרים את מראה המנורה לנס פך השמן שנעשה ליהודה המקבי ואחיו הכוהנים בעת חנוכת המקדש אחרי טיהור טומאת היוונים. מבחינתנו בפרשת בהעלותך די שנביט דרך החיזיון שראה זכריה על מנורת שבעת הקנים שהייתה במשכן ובמקדש. יתרה המנורה שחזה זכריה על מנורת המקדש בגוּלה שעל ראשה, המטפטפת שמן אל קני המנורה ומעליה שני זיתים הנותנים לה את שמנם. נראה ששינוי זה בא לבטא את הנס של נר התמיד, שעד ימי שמעון הצדיק מעולם לא כבה:

כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים היה נר מערבי תדיר, משמת הלכו ומצאוהו שכבה. מיכן ואילך מוצאין אותו פעמים כבה פעמים דולק (תוספתא סוטה יג, ז).

מה בא מראה נבואי זה לבטא? נשוב לתקופה ולרקע ההיסטורי. כאמור לעיל, שני הנביאים, חגי וזכריה, עודדו את העם להמשיך לבנות את בית ה', בית המקדש השני, למרות שלילת הרישיון לבנותו ולמרות עיניהם הפקוחות ופיהם המלשין של צרי יהודה.

אכן, למקום הגיעו האחשדרפן (הממונה מטעם דריוש מלך פרס על ארץ ישראל וסביבותיה) ועוזרו ותבעו הסבר להמשך הבנייה. הבונים, בראשות זרובבל ויהושע, הראו להם את הרישיון שנתן כורש, והתעלמו מצו הפסקת הבנייה. האחשדרפן ועוזרו שלחו אל מלך פרס כדי לברר את שאלת הרישיון, ורשמו את שמות ראשי הבונים כדי להענישם אם יתברר שבנו ללא רישיון.[3]

אז החלו לעלות ספקות אם נטילת הסיכון של בנייה ללא רישיון תקף הייתה צעד נכון, ובלשון כללית יותר – האם עולי שיבת ציון נמצאים בתהליך גאולה המבטיח את עזרת ה' בצרתם, או שמא תהליך הגאולה בטל משום שבאו מספר כה מועט של עולים, ואף הם לבושים ב'בגדים צואים', כלשון הנבואה לעיל, והם נכנסו להרפתקה לא מוצדקת מול שלטונות פרס?

אפשר ששאלה זו עלתה ערב תשעה באב. השאלה המעשית הייתה אם עליהם לצום בתשעה באב כיוון שתהליך החורבן עדיין נמשך, או שמא הם בעיצומו של תהליך גאולה, ויש להפוך את צום החמישי ליום שמחה:

לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים: (ז, ג)

אם כנים דברינו, אפשר שנבואת מראה המנורה באה להעיד שלמרות התקלה עם האחשדרפן הפרסי המקדש ייבנה והמנורה תדלק. זכריה עונה לשאלתם בנבואת נחמה על בניין ירושלים והמקדש, ואכן דריוש אישר את המשך הבנייה, עודד אותה ותמך בה כספית.

מדוע דווקא מנורה מביעה את המשך הבנייה ואת חנוכתו הקרובה של הבית? כך היה לימים גם בימי בית חשמונאי – המקדש נחנך מחדש בהדלקתה של המנורה, והתשובה לכך מסתתרת בברייתא עתיקה:

'מחוץ לפרוכת העדת יערך' – וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר – לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל (שבת כב ע"ב).

על פי הברייתא, המנורה מהווה עדות להשראת השכינה. במצב ראוי העדות להשראת השכינה במקדש היא ארון העדות ובתוכו לוחות העדות, שנכתבו באצבע אלוהים. אך בבית שני לא היה ארון ולא היו לוחות, וקודש הקודשים היה ריק. ממילא עברה העדות להשראת השכינה אל המנורה, המייצגת באורה את אור התורה, שהיה אמור להיות מוקרן אלינו מקודש הקודשים, מארון הברית. זכריה הנביא רואה את המנורה כחזון השלמת בניין הבית.

הקשר בין מראה המנורה הדולקת לתקווה שהבית אכן ייבנה הוא כה הגיוני, עד שעולה שאלה לאידך גיסא: מדוע זכריה הנביא לא הבין אותו מעצמו, ושאל לפשר המראה? גם מלאך ה' העלה תמיהה זו:

וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי: וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי:

אכן, זכריה ראה את המראה הנבואי, ולאור הספק הפוליטי בעקבות האירועים שהזכרנו פירוש המראה פשוט ומובן. זכריה היה יכול לבשר לעם הנבוך שיד ה' תסייע להם בהמשך בנין המקדש. אך זהו פירוש שכלי-פוליטי למראה נבואי, וזכריה דרש מן המלאך הבנה נבואית ולא מסקנה הגיונית. הוא לא הרפה מן המלאך עד ששמע בהתגלות:

יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה וְיָדַעְתָּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם: (ד, ט)

בכך נבדל נביא האמת מנביאי השקר, המסיקים מסקנות פוליטיות הגיוניות מ'נבואותיהם' ומביאים אותן לעם כדבר ה'.

 

ז. המנורה והאבן

בשני המראות האחרונים היו אבן ומנורה. נזכיר שוב את מראה האבן:

כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח: כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד:

מראות סמוכים של אבן ומנורה עשויים להזכיר לנו את דברי המשנה:

ואבן היתה לפני המנורה, ובה שלש מעלות, שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות (משנה תמיד ג':ט).[4]

האבן שלפני המנורה מבטאת את הופעתו של צמח, עבד ה', הוא זרובבל מזרע יהויכין, שנועד להיות המלך הראשון ליהודה בעת שיבת ציון. האבן מבטאת חוסן וכוח, האמורים לאפיין את מלכות ישראל. על האבן שבע עיניים, כלומר פתחי מעיינות נובעים, המעניקים שפע של מים. האבן היא הקומה הראשונה שיש לעלות עד שלא יגיע הכהן אל המנורה עצמה.

העיניים מתוארות בהמשך הנבואה כעיניים הרואות ומביטות:

וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ: (ד, י)

האם יש קשר בין 'עין' כמעיין נובע לעין המביטה ורואה? הקשר לרוב הוא דרך דמעותיה של העין, העשויות להתגבר כמעיין. כאן נלך לקשר שונה, העולה מן המקראות:

וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: (דברים יא, יא–יב)

עיני ה', הדורשות את ארצו, דואגות להמטיר עליה מים ולרוותה על פי מעשיהם הטובים של ישראל. כך הופכת ארץ ה' ל"אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר" (שם ח, ז).

נסכם: האבן (הראשה) שלפני יהושע ושביד זרובבל משגיחה על עם ה' ומעניקה טוב לארצו. אלו הם תפקידיו של המלך. המנורה מאירה באור ה' ובאור עדותו על השכינה השורה בישראל. אור זה מאפשר לשבע עיני האבן להביט לאורם של שבעת נרות המנורה בראייה טובה על עם ישראל.

 

ח. הכהן והמלך

שתי הרשויות המנהיגות את העם, כמשה ואהרן ביציאת מצרים ובמדבר, הן המלכות והכהונה. רשויות אלו צריכות להיות נפרדות, ורק הקב"ה עומד מעל שתיהן. המלך עוסק בעיקר ב'כאן ועכשיו', בדבר הנכון לאור המציאות המתהווה חדשים לבקרים, בהנהגה המעשית. הכהן עסוק בנצח, בשורשי היחסים בין הקב"ה לעמו. במקום זה נמצא המקדש. משה בנה את המשכן, ועל זרובבל להנהיג את בניית המקדש בניווט נכון בין שליטי פרס וצרי יהודה. אהרן שימש במשכן, וזה אמור להיות תפקידו של יהושע בן יהוצדק במקדש. המראה הרביעי מזהיר את יהושע, לאחר שהוא לובש מחלצות וחובש צניף טהור על ראשו, על תפקידו של עבד ה', צמח, על האבן העומדת לפני המנורה, על המלך, על זרובבל. המראה החמישי נועד על פי המשכו להזהיר את זרובבל על שמירת הכהונה, על המנורה המאירה את דרכה של האבן ועיניה:

וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ:

להבנתי יש לקרוא פסוק זה (כפסוקים רבים אחרים במקרא) כך: לא רק בחיל ולא רק בכוח, כי אם גם ברוחי אמר ה'. דרכו של מלך בחיל ובכוח, והכהונה והמקדש באו להוסיף את הרוח, רוח ה', לכל הנעשה במלכות. יש להקשיב לאנשי הכהונה ולשתף אותם במהלכי הגאולה. ידי זרובבל יבנו את הבית, כעולה מן המקראות לעיל, אך "שני בני היצהר", השניים המשוחים בשמן המשחה, יעבדו יחד ויורידו את המתח הטבעי שבין הכהונה למלכות:

וַיֹּאמֶר אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ: (ד, יד)