יונה פרק ג | תשובת נינוה

לאחר שנכשל בלברוח ממשימתו, יונה הולך בעל כרחו לנינוה לבצע את שליחות ה'. הפסוקים מדגישים את ביצוע המשימה באופן מינימלי כמה שיותר על ידי יונה, בכך שהם מדגישים שנינוה עיר גדולה, "מהלך שלושת ימים" (פס' ג'), ויונה עובר בעיר רק "מהלך יום אחד" (פס' ד), וקורא בה קריאה תמציתית מאוד.

קריאתו המינורית של יונה מחוללת בנינוה מהפך של ממש: הפסוקים מתארים שאנשי נינוה האמינו בה', "וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּא-לֹהִים" (ג, ה) ופעלו במהירות לצום, ללבוש שק ולקרוא אל ה'. ונראה שהתהליך מתרחש בכל שכבות העיר – מהמלך (פס' ו), כולל אנשי העיר "מגדולם ועד קטנם" (פס' ה) ואפילו עד הבהמות (פס' ח).

בחלק זה של ספר יונה, יש שתי דרכים מרכזיות לקרוא את הסיפור, ונחלקו בהן פרשנים וחוקרים. למעשה, המחלוקת מופיעה כבר בחז"ל: כיצד להתייחס לחזרה בתשובה ולקריאה אל ה' של אנשי נינוה? בבבלי (תענית טז.) תשובתם של אנשי נינוה נדרשה לשבח כתהליך עומק מרשים: "וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם... אמר שמואל: אפילו גזל מריש ובנאו בבירה - מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו" ואילו בירושלמי (תענית פ"ב) נאמר שתשובתם הייתה מעשה רמאות: "אמר רבן שמעון בן לקיש תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה".

כאמור, הדרכים השונות בקריאת הסיפור העסיקו גם פרשנים וחוקרים לאורך הדורות. מצד אחד,  ניתן לקרוא את הפרק כתהליך מקיף ומרשים של תשובה, שאכן כולל הכל – את כל שכבות האוכלוסיה, ואת השילוב בין צום ותפילה לתיקון המעשים. ומצד שני, התיאור המהיר והכולל של התשובה שבפרק יכול להיקרא גם בציניות: רוב התיאור של מעשי התשובה (פס' ז-ט) מושמים בדבריו של המלך ולא כתיאור מציאות, והתיאור של האנשים יחד עם הבהמות כזועקים אל ה' "וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱ-לֹהִים בְּחָזְקָה" (ג, ח) – מזמין קריאה שתאמר שבעצם יש פה הצגה צינית של חזרה בתשובה, ולא פעולה אמיתית של תשובה: מה המשמעות של לבישת שקים על ידי בהמות?

ייתכן שהקושי שלנו להכריע בתור לומדי הפרק האם התשובה של אנשי נינוה אותנטית או צינית – איננו מקרי. אולי הפרק, כפי שהוא מנוסח, משקף שגם במציאות היה קשה להכריע עד כמה התשובה של אנשי נינוה משכנעת. ובדיוק על כך יצא קצפו של יונה: יונה טוען שאין כאן תשובה אמיתית, והוא מתוסכל מכך שבכל זאת ה' מוחל להם. אם זו הנקודה עליה מוחה יונה, אז כאן בדיוק טמון החידוש שה' בא ללמד את יונה: בכנות הכוונות תמיד אפשר לפקפק, תמיד ניתן להטיל ספק. ובכל זאת, הקב"ה נותן אמון באדם. אם האדם צועד בתהליך של תשובה – ה' ימחל לו, ויתן בו אמון מלא כדי לאפשר הזדמנות לתיקון.

ואולי ניתן ללמוד מכאן עיקרון שיכול להיות רלוונטי גם באירועים שמעסיקים אותנו – כשיש ניסיונות לתקן ולפעול יחד, תמיד קל לחשוד ולהטיל ספק בכנות הכוונות של הצד שכנגד. נאחל לנו שנלמד מן הנבואה לתת אמון ב"צד השני" אפילו כשיש סיבות לפקפק בו, ומתוך האמון להצליח לבנות משהו ביחד. מועדים לשמחה!