יואל פרק ג | אשפוך את רוחי על כל בשר

פרק ג' פותח בביטוי "ויהי אחרי כן". מצד אחד ברור שזה המשך של אותה תשובה של ה' לתפילת הכהנים, ומצד שני מובן שזהו שלב שני. השלב השני נפתח בהבטחה מרגשת: "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר". העם שמרגיש רחוק, שלא מאמין שה' בכלל נמצא בקרבו, יזכה לנבואה. ולא סתם נבואה. לא נבואה לבודדים, לא עוד צורך בהסתמכות על נציגים שיביאו בפני העם את דבר ה', אלא קשר ישיר בין כל אדם לא–להיו. 

אם חוזרים לתורה, אז במידה רבה נראה שזה היה התכנון המקורי. בתחילת הדרך, בתקופת האבות נבואה לא הייתה מנת חלקם של יחידים. האבות כמובן זכו לקשר ישיר עם ה', אבל גם גויים רשעים כמו פרעה או אבימלך. אחר כך בקריעת ים סוף "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דשירה פרשה ג), ובמעמד הר סיני כל העם זכו כאחד לשמוע את דבר ה'. מה השתבש? 

חטא העגל. אחרי חטא העגל ה' מסלק את שכינתו ולא מוכן לחזור. הוא מוכן לקיים את הברית ולתת לעם ישראל את כל הישועות שבעולם, אבל רק על ידי מלאך: "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי [...] אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (שמות לג, ב-ד). משה לא מוכן לקבל את זה ומתעקש שה' יעלה בקרבם בעצמו: "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (שמות לג, טו), וה' מקבל את דבריו באופן חלקי. ה' יהיה "בקרב" משה, ומשה יהיה "בקרב" העם. כך הקב"ה יהיה בקרב העם, אבל בתיווכו של משה: "וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ" (שמות לד, י). להרחבה בעניין זה מומלץ לשמוע את השיעור המצורף של ד"ר יושי פרג'ון.   

בפשטות, זהו גם מודל הנבואה מכאן ואילך בתנ"ך. לא עוד קשר ישיר עם ה', אלא קשר עקיף: ה' מדבר עם הנביא, והנביא מעביר את המסרים אל העם. הנבואה שלנו מבטיחה שהעונש הזה לא ישאר לנצח. ה' ישפוך את רוחו על כל בשר, וכולם יזכו לקשר ישיר עם הקב"ה. לא רק ידעו מה ה' אמר, אלא ממש יהיו איתו בקשר. 

בשולי הדברים אבקש להוסיף נקודה חשובה. אנחנו לא זכינו, ולנו אין נבואה. אנחנו כן זוכים לראות את יד ה' בעולם, כשפותחים את העיניים זה ברור שהוא מושיע אותנו מאויבנו, שולח לנו ברכה ושגשוג ושומר עלינו, אבל הוא לא מתקשר איתנו באופן מילולי. השלב שלנו  בתורה הוא כמו המודל של אחרי חטא העגל, ולפני התפילה של משה: "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי". הדרך של משה רבנו להתקדם מהמצב הזה הלאה הייתה לומר לקב"ה שזה לא מספיק לו. כמו זוג שרבו, והגבר עוזב את הבית ואומר לאישה, אני אמשיך לשלוח לך כסף אבל לא רוצה לחיות איתך יותר. הוא רוצה לדעת: האם האישה תגיד לו סבבה, תזרום עם המצב החדש בו היא מקבלת את כל הברכות מרחוק, או תדרוש: אני לא מסתפקת בכל השפע, אני רוצה אותך. האם אנחנו דורשים את ה' עצמו? האם אנחנו מתפללים רק לישועה, או גם לשכינה? להצלחה או גם לחזרת הנבואה והתקשורת הישירה עם ה'? 

המסר של ספר יואל הוא שדלתו של ה' פתוחה לתפילה. ומסתבר שגם לתפילה בעניין הזה.