יום שני של ראש השנה

כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל: מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד: עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים: עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ: כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ: כִּי כֹה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה: בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא: שִׁמְעוּ דְבַר ה' גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ: כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ: וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד: אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם: וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם ה': כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם: שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי: כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי: הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה': (ירמיהו לא, א–יט)[1]

 

א. הקשר בין ההפטרה ובין היום והפרשה

בראש השנה – 'בחדש השביעי', ומפטירין 'הבן יקיר לי אפרים', ויש אומרים 'וה' פקד את שרה', ומפטירין בחנה. והאידנא דאיכא תרי יומי, יומא קמא – כיש אומרים, למחר – 'והאלהים נסה את אברהם', ומפטירין 'הבן יקיר' (מגילה לא ע"א).

אחד מפסוקי הנביאים שבברכת זכרונות הוא חתימת הפטרתנו:

הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה':

אפשר שניתן למצוא קשר נוסף: הגמרא (ראש השנה י ע"ב) אומרת ששרה, רחל וחנה נפקדו בראש השנה. היום הראשון השווה בין שרה, היולדת את יצחק בנה, בקריאת התורה, ובין חנה, היולדת את שמואל, בהפטרה. בהפטרתנו רחל אינה יולדת את בנה אלא מבכה עליו (אחרי מותה), כאם שכולה, על מה שאירע לו בחלוף הדורות. שמא יש להשוותה לשרה בפרשת היום, שאינה מופיעה בפרשת העקדה, אך צילה, כאם העלולה לשכול את בנה, מרחף על הפרשה בעל כורחנו.

 

ב. הרקע לנבואה

נבואת הפטרתנו (ירמיהו ל"א) היא חלק מחטיבה עצמאית בספר – מגילת נבואות הנחמה בירמיהו, הפותחת בפרק כ"ט ומסתיימת בפרק ל"ג. אוסף נבואות הנחמה בירמיהו אינו אחיד, והוא מתאר נבואות נחמה בנושאים שונים ובזמנים שונים.

רחל מבכה בנבואתנו על בנה. על פי אחד המדרשים רץ יוסף אל קברה של רחל והשתטח עליו לאחר שהמדנים קנוהו לעבד כדי למוכרו במצרים, ואז באה רחל בטענה לקב"ה על מה שאירע לבנה, שנולד אחרי תפילות כה רבות וצער כה גדול. קשה ליישב מדרש זה עם הריאליה המקראית, שהרי שיירת המדנים והישמעאלים ירדה מן הגלעד לעמק דותן, ומן הסתם המשיכה בדרך השיירות אל דרך ארץ פלשתים, הסמוכה לחוף הים הגדול, ומשם למצרים. קברה של רחל רחוק מדרך זו. אנו מתקשים לקבל את ההנחה המוכרת שרחל בכתה על גולי חורבן בית המקדש הראשון, שהרי רובם הגדול לא היו בניה. גם הפסוק החותם את הנבואה עוסק בתקומת שבט אפרים, שהוא מבני בנה של רחל, ומשמע שרחל בכתה עליו.

נראה אפוא שהנבואה עוסקת בשיבת עשרת השבטים מגלות אשור כעבור כמאה שנות גלות, בשנה השמונה עשרה למלך יאשיהו, בעת ששלח את ירמיהו הנביא להשיב את שבטי אפרים אל מלכותו סביב ירושלים, כדברי רבי יוחנן בגמרא:

ירמיה החזירן ויאשיה בן אמון מלך עליהן (ערכין לג ע"א).

ובשנים שגלו העשרת שבטים לא היו מונין שמיטין ולא יובלות כלל, וא"כ כשהחזירם ירמיה ונהג יובל הוצרכו לחזור ולהתחיל מניינם (תוספות שם יב ע"ב ד"ה הנך).

שיבתם של עשרת השבטים התפרשה בפרק ג' בירמיהו:

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי צִדְּקָה נַפְשָׁהּ מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל מִבֹּגֵדָה יְהוּדָה: הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה' לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם...

שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם ה' כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן...

בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית יְהוּדָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם: (ירמיהו ג, יא–יח)

נבואתנו היא נבואת הנחמה לקראת שיבה זו. בסעיף הבא תוכח הנחה זו ממקראות נוספים.

 

ג. השיבה לנחלת אפרים

עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ: כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ:

הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה: בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא:

וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'...

שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי: כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי: הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה':

בפסוקים אלו נזכרים אפרים, השב לנחלתו, והשומרון. נזכרים גם הבכורה והעגל או השור, שהוא דגלו של בית יוסף, ושתי קרניו הן אפרים ומנשה:

בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה: (דברים לג, יז)

אך השיבה הנזכרת כפולה: שיבה אחת היא מארץ צפון לארץ ישראל, לשומרון, לנחלת אפרים. השיבה השנייה היא מנחלת אפרים בשומרון אל מרום ציון, אל טוב ה', כלומר לירושלים, מקום מקדשו. אפרים לא ישוב כעגל לא לומד לעגליו שבבית אל ובדן, אלא למקום שכינת ה' בירושלים, ובמקרה דנן – אל עיר מלכותו של יאשיהו.

חשוב להזכיר את המובן מאליו: כמו בספרו של הנביא הושע ובמקומות רבים אחרים במקרא, אפרים הוא השבט העיקרי, אך כוונת הנבואה לכל עשרת השבטים, הנקראים כאן בשם הכולל 'אפרים'. כטפלים אליו, גם הם מתייחסים כאן בעקבותיו אל רחל.

נזכיר עוד כי השבת עשרת השבטים בידי ירמיהו אל מלכותו של יאשיהו הייתה חלקית, ורובם נותרו כנראה בגלות. חלק מן הנותרים בגלות שבו ארצה בהצהרת כורש, ואולי גם עם עזרא, ואחרים נותרו בגלותם, כפי שעולה מן הגמרא:

אמר רב יהודה א"ר אסי: עובד כוכבים שקידש בזמן הזה – חוששין לקדושין, שמא מעשרת השבטים הוא. והא כל דפריש מרובא פריש! בדוכתא דקביעי, דאמר רבי אבא בר כהנא: 'וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי', חלח – זה חלזון, וחבור – זו חדייב, נהר גוזן – זו גינזק, וערי מדי – זו חמדן וחברותיה, ואמרי לה זו ניהר וחברותיה (יבמות טז ע"ב – יז ע"א).

האם אלו שנותרו בגלותם עתידים לשוב? נחלקו בכך התנאים:

עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר 'וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה' – מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים, שאפל להן, כך עתיד להאיר להן. (סנהדרין י, ג)

עם כל יופייה ואצילותה של שיטת רבי אליעזר, דומה שמסקנת הגמרא כרבי עקיבא:

איכא דאמרי: כי אמריתה קמיה דשמואל, א"ל: לא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורים (יבמות יז ע"א).

 

ד. רחל מבכה על בניה – חורבן שילה

כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:

עסקנו בקשר בין בכייה של רחל לגלות עשרת השבטים ולשיבתם בימי ירמיהו ויאשיהו. אומנם, אפשר שנבואת בכייה של רחל קדומה, וירמיהו משתמש בנבואה הקדומה והמוכרת בדבריו על דורו. מן הסברה הפשוטה, בכייה של רחל נשמע גם בימי חורבן שילה, שהייתה, עם משכן ה' שבתוכה, עיר מרכזית בלב נחלת אפרים, כשסביבו מנשה מצפון ובנימין מדרום – כולם בני רחל. המלחמה החלה באבן העזר, בגבול נחלת בנימין, והתפשטה עד שילה ואולי אף מצפון לה. מסתבר שחלליה הרבים, כחמישים אלף איש, היו בעיקרם בני רחל. כך מתואר החורבן הגדול בתהילים:

וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם: וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר: וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר: בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ: כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה: (תהילים עח, ס–סד)

ההנחה שעיקר הנספים היו בני רחל עולה מן המזמור הבא בתהילים:

רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה: לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ: אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ: הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ: תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ: אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ: פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ: כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל: תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ: לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ: יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה: אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת: וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ: שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ: תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ: (תהילים פ)

המזמור מצרף לאפרים, בנימין ומנשה את "יושב הכרובים", הרומז לארון הברית שנפל בשבי הפלשתים במלחמה. הוא מזכיר את הגפן שעלתה ממצרים, שהיא יוסף, הנזכר בדבריו האחרונים של יעקב ("בן פורת יוסף", וכן בהמשך דבריו). הוא מזכיר פעמיים את ה"ימין" ואת ה"בן", הרומזים שוב לבנימין.

הקשר בין חורבן שילה לרחל עצמה ולאסונה עולה גם במקראות חורבן שילה עצמם:

וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת פִּינְחָס הָרָה לָלַת וַתִּשְׁמַע אֶת הַשְּׁמֻעָה אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ: וּכְעֵת מוּתָהּ וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ אַל תִּירְאִי כִּי בֵן יָלָדְתְּ וְלֹא עָנְתָה וְלֹא שָׁתָה לִבָּהּ: (שמואל א ד, יט–כ)

מותה של אשת פינחס הכהן בלידתה מתואר בסגנון כמעט זהה לתיאור מותה של רחל בעת לידתה את בן אוני – בנימין.

 

ה. רחל מבכה על בניה – השמדתו הכמעט מוחלטת של שבט בנימין במלחמת פילגש בגבעה

לא ניתן להתעלם מן הקשר שבין הפטרתנו לאירוע קדום יותר, שלהערכתנו עליו נכתבה נבואת "רחל מבכה על בניה" בפעם הראשונה – מלחמת פילגש בגבעה.

עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים: עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ:

אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם:

תיאור כרמי שומרון והבתולות המחוללות בהם מוביל אותנו אל תיאורים אלו בעקבות הפיוס בפרשת פילגש בגבעה:

וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה: ויצו (קרי: וַיְצַוּוּ) אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים: וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן: (שופטים כא, יט–כא)

אפשר שהתחביר החריג בנבואתנו, "מאנה להנחם על בניה כי איננו", בא לרמוז על "בן אוני", שמו של בנימין בפי רחל בעת צאת נפשה. במלחמת הגבעה בספר שופטים הושמד שבט בנימין כמעט לגמרי – נותרו ממנו שש מאות איש בלבד, כולם גברים, וכל נשות השבט הושמדו. הגברים שנותרו לא יכלו לשאת נשים, משום ששאר השבטים נשבעו במצפה שלא לתת את בנותיהם לאנשי שבט בנימין. השבט נועד באותה שעה לכליה גמורה או לנישואין עם נשים נוכריות וליציאה מכלל ישראל. בשעה זו, על פי הנבואה העתיקה, באה רחל לפני ריבונו של עולם והזכירה את זכותה ואת מסירת נפשה בעת לידת בנימין.

נבהיר מעט: מלאך ה' ציווה את יעקב לצאת מחרן ולשוב אל ארץ מולדתו. יעקב אינו עושה דבר לפני שהוא מתייעץ עם נשיו. החשש העיקרי היה שרחל תתנגד לכך בגלל רצונה בבן נוסף, רצון שהצהירה עליו בעת שיוסף נולד לאחר קשיים גדולים. אין כמו דרך ארוכה ברכיבה על גמלים, תוך הימלטות מפני לבן, פגישה מפחידה עם עשיו ואנשי גדודו, מלחמה בשכם ובסביבותיה והמשך הנדודים, כדי להשבית את תקוותה לבן נוסף. רחל הסכימה לכל זה, ובלבד שלא למנוע את יעקב מלשוב אל ארץ אבותיו. היא גם לא ויתרה על חלומה על הבן הנוסף, אך כשבאה ללדת אותו בדרך, נהפכו עליה ציריה מחמת ההרפתקאות והצרות שעברה בעת הריונה, והיא לא שרדה את לידתו. אומנם, חלומה לבן נוסף קם והיה! עתה, כששבט בנימין עמד לפני כיליון, באה רחל בטענותיה לקב"ה, והוא שמע בקולה, ופתרון מחולות הבתולות בכרמים הקים את השבט מחדש והוציא ממנו את מלכות ישראל הראשונה.

ירמיהו ראה את טענתה השלישית של רחל כלפי הקב"ה, בעת ששבט אפרים בנה ושבטי ישראל חבריו כמעט כלו בגלותם, ובזכות תפילתה הלך לגלות אשור הרחוקה להשיבם ארצה.

 

ו. שורות סיום

בדיון הארוך על שיבת עשרת השבטים ועל גורלם של שבטי רחל כמעט שכחנו שאנו ביום הדין, שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, יתברך, בראש השנה, שבו המלך יושב על כיסא רם ונישא. נשוב לעיצומו של יום: עשרת השבטים, אפרים וכל בית ישראל חבריו, גלו אחרי מאות שנים שבהן זבחו לעגלים, וחמור מכך – לבעלים. עברו עוד מאה שנים, שבהן נשכחו מלב בגלותם הרחוקה, כשהם טובעים בתרבות נוכרית, בשפה נוכרית וכנראה גם בנישואין עם נשים נוכריות. מה נותר מהם כיהודים ומה ערך היה לשרידים המעטים ממורשת אבותם מימי האבות, ממעמד הר סיני ומזכרון מקדש ה' בירושלים? אך לפתע בא נביא חורבן ומכריז: "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד".

אפשר שבראש השנה גם אנחנו משולים לבני אפרים, אחרי שבמשך שנה שלמה אולי שכחנו ואולי הזנחנו את תפקידנו ואת חובותינו כלפיו, יתברך. שעה קלה לפני התקיעות אנו שומעים את הצהרתו של ה', "ואהבת עולם אהבתיך", ואת נכונותו לקבל אותנו אם רק נשוב אליו בלב שלם, כמו שהיה מוכן לקבל אליו מחדש את בני אפרים ועשרת השבטים. אנו פותחים את הפטרת היום ב"ואהבת עולם אהבתיך" ומסיימים אותה כנזכר:

הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה':