ירמיהו ט' | יאוש
בפרק שלנו ירמיהו נושא קינה. לאחר נסיונות רבים להשיב את בני יהודה בתשובה, ולאחר שהוא מבין שהפערים בינו לבין העם הם פערים שלא ניתן לגשר עליהם, ירמיהו רוצה לעזוב את הכל: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים". הוא מתאר חברה שהדרדרה כל כך, שכבר אין לו מה לחפש בה, ולאחר תיאור החטאים החברתיים, והפזמון שכבר ראינו בעבר (פרק ה', פסוקים ט, כט): "הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי", הוא נושא קינה.
קינה היא ביטוי של יאוש. כאשר חושבים שיש עוד מה לתקן, אז מתאמצים, או מתפללים. כאשר מבינים שאין עוד מה לעשות – מקוננים.
חז"ל מתארים את ירמיהו כנביא ש"תבע את כבוד האב וכבוד הבן" (מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא). כלומר, דרש מהעם בעבור הקב"ה, אבל גם התפלל ועמד מול הקב"ה בעבור העם. הוא באמת רצה את טובת העם, אבל עמד איתם במערכת יחסים מורכבת. לאורך הספר הוא מנסה להשיב אותם בתשובה, אבל סובל מרדיפות אישיות, שיגיעו עד כדי נסיונות להרוג אותו, וגם מחלוקות אידיאולוגיות או סתם אטימות של העם, שמקשות עליו להציל אותם מעצמם.
אם בפרק ז' למשל, ה' צריך לעצור את ירמיהו מלהתפלל בעד העם: "וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה" (ירמיהו ז', טז), בפרק שלנו כבר אין נסיונות – ירמיהו לא רק שלא מתפלל בעבור העם, אלא מבקש לעזוב אותם.
זוהי עוד לא נקודת האל חזור האחרונה, אבל לאט לאט מצטמצמת האפשרות לתיקון של עם ישראל, והאפשרות להמלט מהחורבן הולכת ונעלמת. בהמשך הספר נצטרך לתהות: מה המשמעות של נביא כאשר יש יאוש מהחזרה בתשובה, או כאשר גזירת החורבן הופכת מ'איום' לגזר דין מוחלט. מה המשימה שלו כעת? מה הוא מנסה להשיג?
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)