ירמיהו י"ז | לא תשאו משא ביום השבת

בספרי הנבואה כמעט ואין תוכחות על מצוות. אנחנו נמצא שם תוכחות על עבודה זרה ועל הבמות, ונמצא תוכחות על עיוותים חברתיים, אבל דגש על מצוות ספציפיות כמו בשר וחלב או תפילין פחות נמצא. יוצאת דופן היא מצוות השבת, שמוזכרת בנבואה שלנו וגם בנבואה שראינו בישעיהו (ישעיהו נ"ח, י"ג). 

הרב שרלו מסביר במגוון הזדמנויות שספרי הנבואה (וגם ספר דברים כולו) מתעסקים בעשרת הדיברות ובהרחבות לעשרת הדיברות. לאו דווקא מתוך תפיסה שאלו המצוות החשובות יותר, אבל כן מתוך תפיסה שאלו המצוות שקודמות בסדר הלוגי, ושעליהן כרת איתנו ה' את הברית. קודם צריך לבנות חברה שיש בה את המרכיבים של אמונה בה' (אנוכי) ועבודה של ה' לבדו (לא יהיה), בהקשר נכון (לא תשא), עם קדושת הזמן (שבת), כבוד לסמכות (כיבוד הורים) וכן על זו הדרך. לאחר קיום הברית הזו אפשר גם להתקדם הלאה לקורבנות וטהרה ושאר כל המצוות. בין אם נבחן אותה דרך הנימוק שמופיע בפרשת יתרו "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שמות כ, ח) ובין אם נבחן אותה דרך הנימוק שמופיע בפרשת ואתחנן: "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:  וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ–לֹהֶיךָ מִשָּׁם" (דברים ה, יד-טו)  מצוות השבת היא אות ברית ביננו ובין ה'. 

חשוב לשים לב שהנבואה מדגישה צד מסוים של מצוות השבת. היא לא מפרטת את מלאכות שבת, אלא דווקא את 'מלאכת הוצאה': "וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ". כשלומדים מסכת שבת אפשר לראות שהראשונים מכנים את מלאכת הוצאה "מלאכה גרועה" (תד"ה פשט ב.) משום שהיא לא מלאכה שיוצרת משהו. רק מזיזים חפץ ממקום למקום ולא משנים אותו. 

אחד ההסברים מהי ה'מלאכה' בהוצאה, היא לבחון אותה לא לפי מה שהיא יוצרת, אלא לפי מה שהיא מאפשרת: אפשר להכין לחם על ידי חרישה, זריעה, קצירה, דישה, ברירה, טחינה וכו', או שאפשר לשלם 7 שקלים במכולת. מלאכת הוצאה היא המנוע של המשק הכלכלי, והיא מה שגורם לבני האדם שחיים בחברה להיות מסוגלים לעשות את כל שאר המלאכות ולהוציא את המלאכות הפרטיות שלהם אל המרחב הציבורי. כאשר ירמיהו עומד בשערים ודורש שלא ישאו משא ביום השבת, הוא בעצם דורש שיסגרו את השוק, שהשבת תקבל אופי של שביתה. מאבק כזה יופיע גם אצל נחמיה: "בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת... וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (נחמיה פרק יג, טו־יז), והדגש על אופיה של השבת הוא גם מה שמופיע בנבואת ישעיהו: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו פרק נח, יג). 

אפשר ללמוד מכך גם על דגש חשוב לסדרי עדיפויות בעת המודרנית. הנביאים שמים במרכז את מלאכת הוצאה, שהיא המלאכה שמשפיעה על המרחב הציבורי, ובתוך מרחב זה מעוניינים לשמור על צביונה של השבת כיום של שביתה מעשיה אנושית וכאות ברית עם ה'. גם בוויכוחים שצצים מפעם לפעם על השבת, יש מקום לזכור את סדר העדיפויות הזה, ובמידה רבה נראה שזהו קו שמנחה את תפיסתו של הרב מדן באמנת גביזון מדן (מצורפים עיקרי הדברים באמנה).