ירמיהו ט"ז | והשבתי קול ששון וקול שמחה

ירמיהו נקרא לממש בחייו האישיים את התכנים של נבואתו. בעתיד המתקרב אנשים לא יקימו משפחות חדשות, המשפחות הישנות יתפרקו וילדים ימותו בגיל צעיר — לכן אסור לו לשאת אישה ולהוליד ילדים. בימים שמגיעים המוות יהיה כל כך נפוץ, והאבלויות כל כך תכופות, שכבר לא יתאבלו על אף אחד — אז גם לירמיהו אסור להתאבל. 

הביטוי "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה" מוכר מאוד, והוא מופיע בהקשר חיובי בנבואות הנחמה בהמשך הספר (ירמיהו ל"ג, יא), אבל המופע הראשון שלו הוא דווקא כאן בהקשר של חורבן: "הִנְנִי מַשְׁבִּית מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה לְעֵינֵיכֶם וּבִימֵיכֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה". 

בתוך פסוקי החורבן מגיעים לכאורה פסוקים של נחמה על היקף הגאולה שתגיע לאחר הגלות: "לָכֵן הִנֵּה־יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה' וְלֹא־יֵאָמֵר עוֹד חַי־ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ כִּי אִם־חַי־ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל־אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם". 

אך למעשה אלו פסוקי "נחמה" רק בעיניים שלנו, ובהקשרם הנוכחי אלו פסוקי פורענות נוראיים. מי שכבר עבר את הפורענות מתנחם מהבטחות על גודל הגאולה, אך עבור בני אותו דור, שישבו בשקט על אדמתם, ניהלו חתונות ומשתאות כרגיל, ולא באמת האמינו בחורבן שמתקרב, פסוקים שמתארים גאולה גדולה יותר מאשר גאולת מצרים, מלמדים בעיקר על עוצמת הגלות שתדרוש גאולה כזו.