הפטרת יום הכיפורים

וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי: כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים: כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי: בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ: דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו: בּוֹרֵא נוב (קרי: נִיב) שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו: וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט: אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים:

קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם: וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן: לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ: הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם: הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה': הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם: אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ: אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן: וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם: וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו: וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת: אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל במותי בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר: (ישעיהו נז, יד – נח, יד)[1]

א. הקשר בין ההפטרה ליום הכיפורים

ביום הכפורים קורין 'אחרי מות' ומפטירין 'כי כה אמר רם ונשא' (מגילה לא ע"א).[2]

בפוסקים (ראו בית יוסף אורח חיים תרכ"א) נאמרו שני הסברים להפטרה זו. הראשון הוא עניין התענית והתשובה הנזכרות בלב הנבואה (ישעיהו נח, א–יב) וערכו של הצום ביחס למצוות הנלוות אליו. יש בקביעת הנביא בהפטרתנו שאין ערך לצום ללא מעשי המצווה כדי להזכיר את המשנה הדנה בערכה של תענית:

סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נותן בראשו. הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבושין: אחינו, לא נאמר באנשי נינוה 'וירא אלהים את שקם ואת תעניתם' אלא 'וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה' (תענית ב, א).

הנימוק השני לקביעת הפטרה זו ביום הכיפורים קשור לסופה של ההפטרה – הפסוק "וכבדתו מעשות דרכיך", שהגמרא דורשת אותו על כבודו של יום הכיפורים, ונעסוק בכך להלן.

ב. משמעות תוכחת הנביא

כאמור, אפשר שבעניין התענית והתשובה הקשר ליום הכיפורים גדול יותר, וההפטרה אכן נאמרה ביום הכיפורים עצמו, בשנת היובל:

קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם:

לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע

הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ:

נראה שהדברים נאמרו ביום צום, בתענית של כלל הציבור. דימוי דברי הנביא לתקיעת השופר עשוי להזכיר את הנאמר בתורה:

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ: (ויקרא כה, ט–י)

שנת החמישים, שנת היובל הנזכרת כאן, מתקדשת בתקיעת שופר ביום הכיפורים, ובו ביום משתחררים העבדים ושבים אל משפחתם ואל אחוזתם. נראה שעיקר תוכחתו של הנביא כאן היא על כך שהעבדים הרצוצים נותרו במוטה, הקושרת אותם אל עול עבדותם בחרצובות רשע, ולא נשתחררו לביתם. מצוות שחרור העבדים כנראה נשכחה ונזנחה, ואפשר שמניין שנות היובל נשכח ונזנח יחד עימה. העם מתפלל לא–לוהיו בתום לב, "כגוי אשר צדקה עשה ומשפט א–לוהיו לא עזב", וחפץ בקרבת א–לוהים. העם תמה מדוע הקב"ה לא ראה בצומו ובעינוי נפשו. איך ידעו שהקב"ה לא ראה בתעניתם? שמא נוכל להניח שהסימן המובהק של רצון הקב"ה בתענית יום הכיפורים, הלבנתה של לשון הזהורית שבבית המקדש, לא נתגלה באותה שנה. השעיר הפנימי נשחט ודמו הוזה לפני ה' בקודש הקודשים, והשעיר שבא עימו נשלח כהלכתו לעזאזל המדברה (ולמסורת חז"ל – הושלך מראש הצוק אל מותו), אך לשון הזהורית לא הלבינה, והעם המבועת אינו מבין מדוע לא רצה ה' בתעניתו. הנביא מודיע לעם מפי ה' שעד שלא יקיימו את עיקר מצוות יום הכיפורים של שנת היובל, מצוות שחרור העבדים, לא יחפוץ ה' בתעניתם. התענית והצום אינם רק הימנעות מאוכל, לבישת שק ואפר וכפיפת הראש כאגמון בעת שהאגרוף מכה על החזה. האגרוף שבו הם מכים על חזם באמירת הווידוי אינו אלא אגרוף רשע, שבו הם כובשים בכוח את עבדיהם לעבודתם כשאינם משחררים אותם לביתם. עיקר הצום והתשובה הוא שילוח העבדים.

ב. מתי תלבין לשון הזהורית?

אפשר שאין זה צום יום הכיפורים הראשון של ישעיהו שלשון הזהורית לא הלבינה בו. נראה שלנבואה זו קדמה נבואה שנאמרה ביום כיפורים אחר (לאו דווקא בשנת יובל), וגם היא על חטאים דומים. כך נאמר בה:

וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ: (ישעיהו א, טו–יח)

ישעיהו מתנה את הלבנת לשון הזהורית בקיום המצוות הנזכרות בנבואה, ומדבריו כאן נראה שנבואתו הקשה נאמרה בעקבות אי הלבנתה של הלשון ביום הכיפורים. רמז נוסף ליום הכיפורים בנבואת פרק א' מצוי גם בדבריו "גם כי תרבו תפילה אינני שומע":

מניין לנעילה? אמר ר' לוי: 'גם כי תרבו תפלה' – מכאן שכל המרבה בתפלה נענה (ירושלמי ברכות ד, ב).

נעילה היא בבחינת 'ריבוי תפילה' משום שאינה כנגד שום קורבן, בניגוד לשאר התפילות (כולל תפילת ערבית, שהיא כנגד איברים ופדרים העולים על המזבח בלילה). נעילה היא תפילת יום הכיפורים (ותעניות ציבור), ואפשר שיש כאן רמז נוסף לכך שנבואה זו נאמרה ביום הכיפורים.

אף שנבואותיו של ישעיהו מדברות בשני ימי כיפורים שונים ובשתי לשונות זהורית שונות, יש דמיון בין החטאים שהן עוסקות בהם. הנבואה שבפרק א' עוסקת בשפיכות דמים, והנבואה שבפרק נ"ח, בהפטרתנו, עוסקת באי שחרור העבדים לחירותם בשנת היובל, חטא השקול מבחינה מסוימת כנגד כיבוש בן חורין לעבד נגד רצונו. התורה (דברים כד, ז) רואה חטא זה בחומרה דומה לזו של חטא שפיכות דמים – "כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ", ולכן גם בגללו לא הלבינה לשון של זהורית.

ג. תיקון החטא

כדי שהלשון של זהורית תלבין לא די בהימנעות מחטא שפיכות הדמים או בשחרור העבדים. הנביא דורש גם עשייה חיובית של צדקה ומשפט. אלה דבריו בפרק א':

לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה:

וכך גם בפרקנו:

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם:

מדוע דווקא שלוש מצוות אלו? נראה שיש קשר בינן ובין שלילת העבדות הכפויה. נתבונן שוב במקראות במשנה תורה:

לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל: כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ... כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ: בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה: וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ: הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱ–לֹוהֶיךָ: (דברים כד, ו–יג)

לפנינו ארבע מצוות, ששלוש מהן עוסקות בבירור בגביית חוב מן הלווה שאין לו כסף לפרוע את חובו. מותר ליטול ממנו כל דבר תמורת החוב, פרט לשלושה דברים, מצרכי יסוד, ועליהם שלושה איסורים:

א. אסור לחבול, כלומר ליטול תמורת חוב שלא נפרע, את כלי טחינת הקמח, הריחיים והרכב, משום שבלעדיהם לא יהיה ללווה העני, שאינו מסוגל לפרוע את חובו, לחם לאכול.

ב. אסור להיכנס לביתו של הלווה כדי ליטול עבוט תמורת החוב. יש להמתין מחוץ לבית, ולא לתת ללווה חדל הפירעון את התחושה שאיבד את רשות היחיד האחרונה שלו.

ג. אסור ליטול מהלווה את בגדו האחרון, שבו הוא מתכסה בשנתו בלילה.

הדעת נותנת שגם המצווה הנאמרת בתווך, האיסור החמור והעונש הקשה על שעבוד בן חורין בכפייה והפיכתו לעבד, גם היא נשללת כצורת פירעון חוב מלווה חדל פירעון. ואכן, בחוקי העולם העתיק במקומות רבים, גם במזרח וגם ביוון העתיקה, אדם שלא פרע את חובו נמכר לעבדות בתמורה לחובו. גם במקרא מצאנו תופעה זו:

וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים: (מלכים ב ד, א)

וכן בפרק ה' בנחמיה.

התורה קובעת נחרצות שהמשעבד את חברו לעבד או מוכרו לאחר, גם אם אין לו במה לפרוע את חובו,[3] דינו מיתה. ישעיהו רואה את הממשיך את שעבוד עבדו גם בשנת היובל ואחריה כעובר על תולדתה של עבירה חמורה זו. ישעיהו דורש עוד כדי לתקן את החטא שהביא לכך שלשון הזהורית לא התלבנה ביום הכיפורים:

הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם:

בנוסף לשחרור העבדים עליו לפרוס לרעב מלחמו, "הלוא פרס לרעב לחמך", ולא חלילה ליטול ממנו את פת לחמו האחרונה – "לא יחבל רחים ורכב כי נפש הוא חֹבל". עליו להביא את העני לביתו, "ועניים מרודים תביא בית", ולא חלילה לפלוש אל ביתו, אל פינתו היחידה: "כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבט עבטו. בחוץ תעמד, והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה". עליו לכסות את העני בלבוש, "כי תראה ערם וכסיתו" ולא חלילה ליטול ממנו את לבושו האחרון: "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבטו. השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, ושכב בשלמתו וברכך".

ד. השבת ושבת שבתון

הנביא מדבר בפרקנו גם על השבת:

אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל במותי (קרי: בָּמֳתֵי) אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר: (נח, יג–יד)

טענתנו לעיל, שהנבואה בכללה עוסקת בצום יום הכיפורים, עשויה להסביר את דברי הגמרא, המבארת גם פסוקים אלו כעוסקים ביום הכיפורים:[4]

אמר ליה ריש גלותא לרב המנונא: מאי דכתיב 'ולקדוש ה' מְכֻבָּד'? אמר ליה: זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה: כבדהו בכסות נקיה (שבת קיט ע"א).

אומנם, פשטי המקראות בנבואה מדברים על יום השבת, ומה עניינו בנבואתנו?

אפשר שישעיהו כיוון לשבת הנזכרת בדברות שבמשנה תורה:

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ–לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ–לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ–לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: (דברים ה, יג–יד)

אף בספר שמות נזכרה שבת זו:

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר: (שמות כג, יב)

השבת היא מעין שנת היובל בזעיר אנפין. העבד והבהמה נופשים בה, נחים ואינם משועבדים. גם אם האדון לא יעשה מלאכה בשבת, אך יחשוב עליה, ידבר עליה וידאג מחמת המלאכה הצריכה להיעשות, לא תהיה לעבד מנוחה. כאן חידש הנביא את איסורי "ממצוא חפצך ודבר דבר".

הנביא מבטיח לשומר השבת על איסוריה החדשים "וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר", וחז"ל דרשו על כך:

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר 'אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך' (שבת קיח ע"א–ע"ב).

נחלת יעקב נתייחדה בכך שלא נאמרו בה גבולות. אך במה קשורה נחלה זו לשמירת השבת?

אפשר שלפני הנביא עמדו דבריו הקשים של אבינו יעקב ללבן, חותנו ומעבידו:

הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי: זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים: לוּלֵי אֱ–לֹהֵי אָבִי אֱ–לֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱ–לֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ: (בראשית לא, מ–מב)

לבן ניסה לשעבד את יעקב כעבד עולם ללא מנוחה, וה' הצילו. שומר מצוות היובל, המשחרר את עבדו, ושומר השבת, הנותן לעבדו לנוח ולנפוש בה, יאכלו מנחלת יעקב, שקנה את חירות העולם לו ולבניו.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ג.