ואתחנן | נחמו

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם: דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ: קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ: כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה: וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר: קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה: יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם: יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם: עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם: הִנֵּה אֲדֹנָי ה' בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל: מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם: מִי תִּכֵּן אֶת רוּחַ ה' וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ: אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ: הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל: וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה: כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ: וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ: הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף: הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט: הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ: הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת: הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה: אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם: וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ: שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר: (ישעיהו מ, א–כו)

 

א. פתיחה

קריאת הפטרה זו בשבת שאחרי תשעה באב נזכרה בפסיקתא דרב כהנא (פסקה ט"ז), במסגרת שבע הפטרות הנחמה אחרי תשעה באב, והביאוה הראשונים:

והטעם לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא לומר ג' דפורענותא קודם תשעה באב, ואלו הן: 'דברי ירמיה', 'שמעו דבר ה'', 'חזון ישעיהו'. ובתר תשעה באב שב דנחמתא ותרתי דתיובתא, ואלו הן: 'נחמו נחמו'... (תוספות מגילה לא ע"ב ד"ה ראש חודש).

ייחודה, כנראה, בכפל הנחמה ('נחמו נחמו') וכן בהפטרות האחרות של הנחמה:

ועוד שהיו נבואותיו נבואות כפולים: 'עורי עורי', 'התעוררי התעוררי', 'שוש אשיש', 'נחמו נחמו', 'אנכי אנכי הוא מנחמכם' (פסיקתא רבתי ל"ג).

כל אחת מחמש הכפילויות הנזכרות היא בסיס להפטרה משבע שבתות הנחמה.

נזכיר שבמבוא להפטרות מספר ישעיהו עסקנו בהרחבה בייחודן של נבואות הנחמה מישעיהו מ' ועד סופו, ויש לעיין במה שכתבנו שם כרקע להבנת הפטרתנו.

 

ב. האם הגאולה תלויה בתשובה?

סוגיה זו – ארוכה מארץ מידה. עסקנו בה בהרחבה בהפטרת שבת 'פרה' מארבע הפרשיות של חודש אדר, וכאן נעיר בקצרה רק על הנוגע להפטרתנו:

אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו (סנהדרין צז ע"ב).

רב תולה את קץ הישועה בתשובה ובמעשים טובים שעם ישראל צריך לעשות כדי להיגאל. שמואל רואה בגאולה ובהשבת עם ישראל לארצו דבר המובן מאליו גם ללא הזכויות של תשובה ומעשים טובים. הגלות, לטעמו, היא עונש על המעשים הרעים, ולאחר שישראל קיבלו את עונשם הם עתידים לשוב לארצם, כאסיר המשתחרר לאחר שריצה את תקופת מאסרו המלאה גם אם לא שב בתשובה. בנביאים מצאנו נבואות התומכות בכל אחד מן הצדדים במחלוקת. הכרעת ישעיהו בנבואתנו דומה לדברי שמואל, שדי בריצוי העונש כדי להגיע לגאולה, גם ללא תשובה ומעשים טובים:

דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ:

 

ג. הקול הקורא

קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ: כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה:

שלא כביטוי המקובל היום על סמך פסוק זה, 'קול קורא במדבר', כלומר קריאה חשובה שאין מי שיקשיב לה, פיסוק הטעמים מורה שהקול קורא ומכריז שיש לפנות וליישר במדבר ובערבה מסילה לה', הצועד עם בני ישראל במסלול גאולתם.[1] מסתבר שהמסלול ה'מדברי' שאול ממסלול יציאת מצרים, שהיה במדבר סיני ובערבות הנגב. חז"ל במדרשם תיארו מסלול זה, כנראה על סמך פסוקינו כאן, כמסלול שהריו ועמקיו מתיישרים לפני העם הנגאל ההולך לארצו, כדי למנוע מן ההולכים אל הגאולה (ובעיקר החלשים שבהם) את הטורח שבעליות ובירידות:

'וה' הולך לפניהם יומם' – נמצאת אומר שבעה עננים הם: 'והשם הולך לפניהם יומם בעמוד ענן', 'ועננך עומד עליהם', 'ובעמוד ענן', 'ובהאריך הענן', 'ובהעלות הענן', 'ואם לא יעלה הענן', 'כי ענן ה' על המשכן', הא שבעה עננים – ארבעה מארבע רוחותיהם, אחד למעלה ואחד למטה, אחד שהיה מהלך לפניהם, כל הנמוך מגביהו וכל הגבוה משפילו, שנאמר 'כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה' (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח).

הקורא את הפסוקים כפשוטם, ואפשר שזו הייתה כוונתו הראשונית של הנביא באמירתם, מתאר לעצמו זעזוע ורעש אדמה פלאי המנמיך את ההרים ומגביה את העמקים שבמסלול הגאולה לירושלים. הגאולה נראית פלאית כבית מקדש היורד מן השמיים:

ואי קשיא דבלילה אינו נבנה (=המקדש)... הני מילי בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין – בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר 'מקדש ה' כוננו ידיך' (רש"י סוכה מא ע"א, וראו תנא דבי אליהו כ"ח ובראשית רבתי ויצא ד"ה ד"א אין זה).

אומנם, במהלך הדורות אנו זוכים לפירוש אחר לנבואה זו, כשאנו רואים את הכניסה לירושלים מכל ארבעת הכיוונים דרך גשרים ומנהרות, המנמיכים את ההרים ומגביהים את העמקים בדרך הטבע ומיישרים את הדרך אל מקום מקדשנו, ממש כפי שניבא ישעיהו.

 

ד. דבר ה' ומעשה האדם

קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה: יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם: יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם:

ניתן לבאר פסוקים אלו על פי דברי הראשונים (רש"י, רד"ק ועוד), שהנביא מקבל הוראה לקרוא. הוא שואל מה לקרוא, והתשובה היא שעליו לקרוא "כל הבשר חציר" וכו'.

אנו נעדיף כאן את ביאורם העקרוני של האחרונים (אלשיך, מלבי"ם ואפשרות אחת בדברי ר"י אברבנאל), אך בפרטיו נלך בדרכנו. הקול שהנביא שומע מצווה עליו לקרוא את בשורת הגאולה שנתבארה לעיל. הנביא פורש את כפיו בייאוש כלפי הקול ושואל: 'מה אקרא?! הרי כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה!'. בשורת הגאולה מוצאת את העם ללא הכנה לגאולה וללא רצון להיגאל, וכולם כחציר וכציץ (פרח) שפריחתו זמנית והוא קמל מהרה. נאמנותו של העם לבשורת גאולתו איננה עוד, והוא קרוב להתערות בארצות גלותו. הקול עונה ומבשר לנביא שעל אף שחפצו של העם להיגאל יבש ונבל, הגאולה, שהיא דבר ה', תקום לעולם.[2]

כוחו הקטן והזמני של בשר ודם, הדומה לחציר ולציץ מול כוחו הגדול והנצחי של הקב"ה, בא לידי ביטוי גם בכתבי הקדש – תהילים ואיוב (ושמא משם לקח ישעיהו את הדימוי בהפטרתנו). נביא דוגמה אחת:

כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה: זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף: בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ: (תהילים צ, ד–ו)

שנותיו הקצרות של האדם עומדות מול יומו הארוך של הקב"ה: המשורר, משה (שהרי המזמור הוא "תפילה למשה"), מבקש מן הקב"ה שהוא ישוב אל עמו ולא יצפה לחזרתם אליו (בעקבות חטא העגל), בגלל שנותיהם הקצרות.

ה' שמע לקול משה (בעת אמירת שלוש עשרה מידות הרחמים), והמשורר מודה לו על כך:

כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ: אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ: כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ: וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים: לְשֹׁמְרֵי בְרִיתוֹ וּלְזֹכְרֵי פִקֻּדָיו לַעֲשׂוֹתָם: (שם קג, יד–יח)

כך גם בגאולה העתידה המתוארת בפרקנו בישעיהו. היוזמה לה תבוא מן הקב"ה בכבודו ובעצמו.

 

ה. המושל ביד חזקה ורועה הטלאים

הִנֵּה אֲדֹנָי ה' בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל:

הנביא מתאר את ה' כמושל חזק בעל זרוע. תיאור זה מתייחס לגויים שה' יפדה מהם את עם ישראל כפי שפעל ביד חזקה ובזרוע נטויה במצרים. את עם ישראל הוא ירעה בזרוע רחומה ובחיק רחום, בעדינות וברוך. גם המשכן במדבר דומה לאוהל רועים, שאף בו יש יריעות עיזים – יריעות האוהל. הוא אוהלו של הקב"ה, הרועה את עמו ברחמים ומקבץ אותם אל ארצם. גם ירמיהו ויחזקאל דימו את ה' לרועה צאן, שבניגוד לרועים בשר ודם, הוא חומל על צאנו ואינו מנצלו לצרכיו:

אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ... כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל... אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם נְאֻם אֲדֹנָי ה': אֶת הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת הַחוֹלָה אֲחַזֵּק (יחזקאל ל"ד, פסוקים מלוקטים).

 

ו. כוחו של ה' בבריאה וכוחו בגאולה

מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם... שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר:

בפרשנות (בעיקר בחסידות) נערכו השוואות רבות בין עשר המכות במצרים לעשרה המאמרות שבהם נברא העולם. הנביאים עסקו רבות בהשוואת כוח ה' (הבלתי מוגבל) בבריאה לכוחו בגאולת ישראל. לדוגמה:

עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ נָטָה שָׁמָיִם: לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם וַיַּעַל נְשִׂאִים מִקְצֵה אָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה וַיֹּצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו... לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקוֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְשֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ: מַפֵּץ אַתָּה לִי כְּלֵי מִלְחָמָה וְנִפַּצְתִּי בְךָ גּוֹיִם וְהִשְׁחַתִּי בְךָ מַמְלָכוֹת: (ירמיהו נא, טו–כ)

נבואתנו עוסקת גם בכך, כפי שייאמר להלן:

וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ: הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף:

לשון אחרת: מידותיו של ה', בניגוד למידותיו של הפסל, אינן מוגבלות, ובהתאם לכך גם כוחו לגאול את ישראל. אך הנביא מחדש בפסוקינו את הדגשת המידה והמניין המדויקים של יסודות הבריאה – המים, השמיים, העפר, הכוכבים, ההרים והגבעות. דומה שכוונתו לומר שהשקילה המדויקת של יסודות הבריאה דומה לשקילת חטאם של ישראל לעומת התשלום המר ששילמו בגלותם, והחלטת ה' לגואלם בעת שמלאה סאת עונשם והגיע זמן גאולתם מגובה היטב בשקילה זו.

 

ז. סיכום הנבואה

הגאולה המתוארת בנבואה זו אינה תלויה בתשובה. עם ישראל בא על עונשו על חטאיו, ודי בכך. מי שמדד בשעלו מים ומוציא את כוכביו במספר יודע גם למדוד את חומרת החטא ואת עונשו, ועל בסיס זה הוא נחרץ לגאול את העם.

הבעיה היא שלא רק שאין כאן תיקון ותשובה של העם, אלא שהם גם אינם מוכנים לגאולה – הם מתנהגים כדורו של מנשה או כמי שנטמעו בגלות, ואינם עושים דבר כדי להיחלץ ממנה. למרות זאת הקב"ה נחוש לגואלם, וכוחו ועוצמתו, שהתגלו בבריאה, מעידים היטב על יכולתו לגואלם ולדון את צריהם בזרועו הנטויה על מה שעוללו לישראל. יחד עם הזרוע הנטויה והקשה עתידים להופיע גם עדינותו ורכותו בעת שינהל את עמו כרועה המנהל את טלאיו ויסלול להם דרך ישרה ונוחה אל הגאולה הנכספת.