הפטרת נח | ברית ושבועה

לקריאת המאמר בקובץ word לחצו כאן.

 

רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה': הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ: אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד: כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא: כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ה' וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹהָיִךְ: בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה': כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ: כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה': עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ: בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ: הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל: הן (קרי: הִנֵּה) אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל: כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם ה': הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב: לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם: הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים: הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים: הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן ה' אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ (ישעיהו נ"ד, א – נ"ה, ה):
 

א. הקשר בין הפרשה להפטרה

הפסוק המקשר את ההפטרה לפרשה הוא הפסוק המזכיר את 'מי נח' (נ"ד, ט), הם מי המבול, ומכריז כי כפי שה' הבטיח בברית הקשת שמי המבול לא ישובו עוד לכלות את העולם, כך הוא מבטיח לעם ישראל לבטל את קצפו ואת גערתו.

יתרה נבואתנו על המקראות בפרשתנו בכך שהיא נותנת להבטחת ה' על מי נח תוקף של שבועה, בעוד בתורה נזכרה רק ברית. לשבועה תוקף גדול יותר, כשם שלשבועה שנשבע ה' לאברהם אבינו בעקדה תוקף גדול מתוקפן של הבריתות שקדמו לה, ברית בין הבתרים וברית המילה:

וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו (בראשית כ"ב, טז-יז):

האם ישעיהו חושף כאן שבועה שהוסתרה בתורה, או ששבועה זו מופיעה גם בפסוקי התורה? יש מספר אפשרויות ללמוד זאת מן המקראות בתורה:^[1]

א. התורה מתבטאת ביחס להחלטה זו בסגנון חריג:

וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ (בראשית ח', כא-כב):

הביטוי "ויאמר ה' אל לבו" חריג וקשה. אין בו ברית, כיוון שלא נאמר לנח ולבניו. אפשר שביטוי זה, על פי פרשנותו של הנביא, מביע שבועה שלא לחזור עוד על המבול, על השבתת חוקי הטבע ועל הכאת האדמה וכל חי.

על דרך הפשט נראה שביטוי זה בפרשה בא להקבלה למה שנאמר לפני המבול ולקראתו:

וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם (שם ו', ו-ז):

ב. אף שהתורה כינתה את הקשת 'ברית', דרכה של ברית שיש בה דבר המחייב את שני הצדדים והיא מותנָה בהדדיותה. בבריתות העיקריות של ה' עימנו, כמו הברית במעמד הר סיני, ה' הבטיח לנו 'למען יאריכון ימיך על האדמה', אך דרש מאיתנו לשמור את מצוותיו. ברית הקשת, על אף דמיונה הסגנוני לברית המילה,^[2] אינה ברית הדדית^[3] (אולי מלבד הדרישה מן האדם לפרות ולרבות ולקיים בכך את העולם), ולכן יש לה תוקף של שבועה, שהיא חד צדדית ואינה ניתנת להפרה, בדומה לשבועת ה' בעקבות העקדה. אפשר שגם בהפטרתנו מדגיש הנביא שהקצף והגערה לא יבואו עוד גם בעקבות חטא, וה' ימצא דרכים אחרות להביא את בני ישראל לתקן את חטאם.

ג. הנביא יחזקאל מבאר את משמעות מראה הקשת, שבה הבטיח ה' למנוע מבול:

כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה' (יחזקאל א', כח).

לא נבין פסוק זה לעומק הנדרש, אך עולה ממנו שהקשת היא מעין 'חתימה אישית' של הקב"ה על דברתו בעניין המבול. חתימה מיוחדת זו היא כהזכרת שמו על הבטחתו, ודינה כשבועה בשמו. הענן, שכבודו של ה' נראה בו בקשת, מוסיף תוקף לשבועה זו.^[4]

ברית האבות וברית סיני לעומת שבועת ה' לאחר המבול

בעת זעם, כשה' חפץ לכלות את ישראל בעקבות חטא העגל, הזכיר משה רבנו את שבועת ה' לאבות – השבועה שבמעשה העקדה (לא הייתה שבועה אחרת לאבות), שגם אנו נוהגים להזכירה בעת תחינתנו לה', ולא את שבועת ה' לנח. מדוע הנביא מזכיר דווקא את 'מי נח', ואינו נוהג כמשה רבנו?

אפשר שהנביא ישעיהו רואה בחטאי מנשה ועמו, שלדעתנו בהם הוא דן,^[5] חטאים כה חמורים עד שגם שבועת העקדה אינה יכולה לחפות עליהם. לכן הוא נזקק לחטאי דור המבול, שהיו חמורים מחטאי מנשה, ולשבועת ה' עליהם שלא יוסיף עוד לכלות את העולם. רק כך תהיה אחיזה במציאות להבטחתו שה' ירחם על ישראל למרות חטאיהם, שעברו כל גבול.

אם נניח כמקובל, שישעיהו מדבר כאן על מה שעתיד להיות אחרי החורבן ולא על ימי מנשה, אפשר שהבין שחורבנם הגמור של ירושלים והמקדש יצר מציאות חדשה לחלוטין בתולדות ישראל. במציאות זו קרסה (זמנית) הברית שנכרתה עם האבות ועם בני ישראל בהר סיני, ויש צורך לשוב לברית הקדומה שבעקבות המבול כדי להוליד ממנה את צמיחתו החדשה של עם ישראל.

*

גם אם לא יבוא מבול שיכלה הכול, עדיין עלול אסון נורא לפקוד את העולם בחטאו, אולי רעידת אדמה קשה. הנביא מתייחס גם לאפשרות זו, ומבהיר שבריתו של ה' עִם עַמּוֹ וחסדו עליו חזקים גם מפורענות זו, של הרים וגבעות הנעקרים ממקומם:

כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה' (נ"ד, י):

*

לא נוכל להתעלם מהכינוי החריג הניתן בפי הנביא למבול – 'מי נח'. הזוהר הקדוש התייחס לכך:

כיון דאמר ליה דישתזיב הוא ובנוי לא בעא רחמין על עלמא ואתאבידו, ובגין כך אקרון מי המבול על שמיה, כמה דאת אמר (תרגום: כיוון שאמר לו שיינצל הוא ובניו, לא ביקש רחמים על העולם, ואבדו. לכן נקראו מי המבול על שמו, כמו שנאמר) 'כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח' (זוהר נח ס"ז, ב).

המדרש בזוהר מבקר את נח, שלא עשה כמעשה אברהם בסדום וכמעשה משה בגזרת העגל, ולא התפלל על הרשעים בני דורו. לכן נקרא המבול על שמו – 'מי נח'.
 

ב. האישה העזובה

הנביא מדמה את כנסת ישראל ל'אשתו' של הקב"ה, אף שדימוי זה בלתי נתפס בהבנתנו את ה'. גם נביאים אחרים עשו זאת, אולי בעקבות שיר השירים שכתב שלמה. נציין שחז"ל בחרו בדרך כלל לתאר את היחסים בין ה' לבין עמו כיחסי אב ובנו, בדרך כלל מלך ובן המלך.

מדוע שינו חז"ל בכך מדרכם של הנביאים? נציע לכך שתי תשובות:

א. יחסי איש ואישה עלולים להוביל את עולם הדמיון שלנו ביחסינו עם הקב"ה למקומות מסוכנים ובלתי ראויים. הנביאים, בעולמם הגבוה, פחות חששו לכך. חז"ל, בעולמם הריאלי, המציאותי, העדיפו פעמים רבות להימנע מכך.

ב. יחסי איש ואישה עלולים להתפרש כיחסים מותנים. אלו יחסים העלולים מטבעם להיפסק מחמת מריבה קשה או בגידה, חלילה. יחסי אב ובנו הם אהבה שאין בה כל תנאי. גם אם הבן יבגוד באביו או יכעיסנו ללא גבול, האב יישאר לעולם אביו של הבן, ולעולם ישאף למצוא לו דרך תיקון ותשובה. חז"ל, על סף גלות ארוכה מכל מה שתיארו הנביאים, ראו צורך להמיר את יחסי הבעל והאישה ביחסי אב ובנו, שאינם בטלים לעולם.

הנביא מתייחס לכנסת ישראל אחרי סילוק השכינה ממנה בשלל דימויים של אישה בודדה. היא מתוארת כאישה עקרה, שלא ילדה וגם לא הרתה ('לא חלה'), כעלמה (רווקה בלשוננו) מבוישת וכאלמנה מלאת חרפה, כאישה גרושה ("אשת נעורים כי תִּמָּאֵס") וכאישה עגונה שבעלה נטש אותה ("כאשה עזובה"). כל עושר התיאור של עצבונה נועד להבליט את החסד הגדול שהקב"ה יעשה עימהּ בעת שיבתו אליה, בעת גאולתה. באותה עת יבואו וכביכול ייולדו מחדש בניה הרבים.
 

ג. האוהל והבית

בחלקה הראשון של הנבואה מתואר האוהל החדש של כנסת ישראל הקמה לתחייה, שיש בו גם משכן – "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי" (נ"ד, ב), ואילו בחלקה השני היא גרה בארמון מפואר ומבוצר היטב:

הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ (נ"ד, יא-יג):

שני חלקי הנבואה מזכירים לנו בדרך הטבע את "המקום אשר יבחר ה'". בפשטות, התורה סתמה ולא פירשה את המקום משום שהיו שניים – משכן שילה, שהיה אוהל, והמקדש בירושלים, שהיה בניין חזק ומפואר. הלבטים הנבואיים בנוגע לצורך במעבר מאוהל ומשכן ל'בית ארזים' מתוארים היטב בדבריו של נתן הנביא אל דוד (שמואל ב ז'). המעבר לבניין קבע מותנה שם בכך שגם מלכות ישראל תהיה מלכות קבע.

את האוהל (המשכן) תבנה האישה (כנסת ישראל) לבדה, בכוחה שלה.^[6] מי יבנה את הבית המפואר? חז"ל ביארו זאת במדרשם:

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך' – אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך' (ברכות סד ע"א).

הבנים, בניה של כנסת ישראל, הם גם הבונים, והם יבנו את אבני הספיר ואבני החפץ, את ביתה.

מתי יתרחש המעבר מן האוהל והמשכן אל הבית? דבר זה רמוז בהמשך הנבואה – הפטרתנו:

שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם: הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים: הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים (נ"ה, ב-ד):
 

ד. מלכות בית דוד

כפי שהזכרנו, המעבר מאוהל ומשכן לבית קשור בחזרת מלכות בית דוד למקומה. לעניות הבנתנו, כך מתיישבים המקראות:

השלב הראשון אינו תלוי במעשי בני ישראל, והוא נעשה כולו ברחמי ה', השב אל אשתו העזובה, והיא משקמת את אהלה, משכנה.

השלב השני, שבו עוברת הענייה הסערה מאוהלה לבניין פאר, קשור בחידוש מלכות בית דוד. הוא מותנה בשמיעה בקול ה' ובהליכה לקראתו – "הטו אזנכם ולכו אלי". אפשר שזו הסיבה לכך שגם בעת הכניסה לארץ בימי יהושע עדיין לא קמה מלכות ישראל. ה' עדיין ציפה לנאמר בנבואה כאן, וכשבני ישראל דרשו מלכות קודם זמנה, היה הדבר רע בעיני ה' ובעיני שמואל נביאו. היה צורך במיצוי שלב הביניים שבו עם ישראל כבר נכנס לארצו, ובמרכז חייו היה המשכן, האוהל. עדיין לא הייתה מלכות קבע בישראל, ועדיין לא התקיים החזון של "הטו אזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם".

עם דוד כרת ה' ברית עולם, ואז נסללה הדרך לבית המפואר המתואר בהפטרתנו, תיאור הדומה במשהו לתיאור הקמת המקדש. זהו השלב שבו הופכת הבטחת ה' לעם להבטחת נצח. האם יש משמעות להקמת מלכות בית דוד מעבר לברית הנצח עימה? מפסוקי הפטרתנו נראה שכן:

הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים (נ"ה, ד).

ימיה הראשונים של מלכות ישראל הפכו את מדינת היהודים לקיסרות, לאימפריה שעמים כפופים תחתיה, שמלכה הוא "נגיד ומצווה לאומים".

בחזון הנבואי על עתידו של עם ישראל לא מופיעים בהכרח שאיפות התפשטות מעצמתיות וצורך לשלוט על עמים רבים כדרך שנהגו הפרסים, הרומאים ועמים רבים אחרים. אולם בארץ המובטחת לזרעו של אברהם מברית בין הבתרים, בין נהר מצרים לנהר פרת, גרים גם עמים אחרים, בעיקר בני משפחת אברהם: בני ישמעאל, בני קטורה, אדום, עמון ומואב. ללא יחסים מסודרים והוגנים תחת עוצמתו של עם ישראל, חייו של עם ישראל בארצו לא יהיו בטוחים לאורך ימים. דוד היה "נגיד ומצווה לאומים" והבטיח בכך את שלומם של ישראל, ולכך מכוון גם הנביא בהפטרתנו.