הפטרת לך לך | אל ייאוש

לקריאת המאמר בקובץ word לחצו כאן.

 

[וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ: שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר:]

לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר: הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ: נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה: וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ: וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ: הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים וּלְאֻמִּים יַחֲלִיפוּ כֹחַ יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה: מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ: יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא: מִי פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ אֲנִי ה' רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא: רָאוּ אִיִּים וְיִירָאוּ קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן: אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק: וַיְחַזֵּק חָרָשׁ אֶת צֹרֵף מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת הוֹלֶם פָּעַם אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט: וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי: אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ: אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי: הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ: תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ: כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ: אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם ה' וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים: תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם וְאַתָּה תָּגִיל בַּה' בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל (ישעיהו מ', כז– מ"א, טז):

[הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה אֲנִי ה' אֶעֱנֵם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם:]^[1]

 

א. הקשר בין הפרשה להפטרה

פרשתנו עוסקת בראשית דרכו של אברהם והנבואה שאנו קוראים מזכירה את ישראל כ'זרע אברהם אוהבי' (מ"א, ח), אך דומה שאין די בכך כדי להצדיק את התאמת הנבואה לפרשה. ניתן להניח שקובעי מנהג הפטרתנו הסתמכו על דרכו של המדרש, הקורא על אברהם אבינו, העושה את דרכו ממזרח לכיוון ארץ ה', ארץ כנען, את הפסוק הבא:

מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ: יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא (מ"א, ב-ג):

דוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים. וליחשוב נמי איתן האזרחי! אמר רב: איתן האזרחי זה הוא אברהם – כתיב הכא 'איתן האזרחי', וכתיב התם 'מי העיר ממזרח צדק' (בבא בתרא טו ע"א).

'וברוב גאונך תהרוס קמיך' – הרבית להתגאות נגד מי שקם נגדך... ומי קמו כנגדך? מי שקמו כנגד בניך. ומה טיבן? 'את כדרלעומר ותדעל מלך גוים וגו' ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם', 'מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגליו', מהו אומר – 'ירדפם יעבור שלום וגו'' (מכילתא בשלח מסכתא דשירה ו').

מלבד המדרשים הללו, הדברים מופיעים במקומות רבים בדברי חז"ל, וכך מפרש גם רש"י בהפטרתנו, ובעקבותיו מפרשים נוספים. המדרשים נאחזו בשתי נקודות בפסוקי ההפטרה:

א. תיאור האיש שהתעורר במזרח (באור כשדים) והביא עמו את בשורת הצדק. נזכיר את הנאמר על אברהם:

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית י"ח, יט).

ב. הקב"ה מסר בידי אברהם ובידי חניכיו המועטים גויים ומלכים, את כדרלעומר וחבריו, כדי לרדותם. המדרש מרחיק לכת ולומד מפסוקינו שחַרְבּוֹ של אברהם וחִצֵּי קשתו הפכו לרבים מספור, כעפר וכקש, וכך ניצח את אויביו הרבים בלילה אחד – "יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ".

הגמרא מתבססת על פסוק זה ומוסיפה דבר פלא לגבי מלחמתו של אברהם באויביו. היא מספרת על נחום איש גמזו, שהביא בטעות עפר כשי לקיסר, ורצו להורגו. בא אליהו ואמר להם שהעפר הוא מעפרו של אברהם במלחמת כדרלעומר וחבריו, עפר ההופך לחרבות נגד האויב, וכך ניצח הקיסר את האויב:

...אייתי הקדוש ברוך הוא לאברהם ואותביה מימיניה (=והושיבו לימינו), והוה שדינן עפרא והוו חרבי (=והיינו זורקים עפר והיה חרבות), גילי והוי גירי (=קש והיה חיצים)... וכתיב 'מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גוים ומלכים ירד יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו'... אתא אליהו ואידמי להו כחד מינייהו. אמר להו: דילמא האי עפרא מעפרא דאברהם אבינו הוא, דהוה שדי עפרא הוו חרבי, גילי הוו גירי. בדוק ואשכחו הכי. הוה מחוזא דלא הוו קא יכלי ליה למיכבשיה, שדו מההוא עפרא עליה וכבשוה (=היה מחוז שלא היו יכולים לכובשו, וזרקו עליו מאותו עפר וכבשוהו) (סנהדרין קח ע"ב – קט ע"א).

על פי מדרשים אלו הנביא מדמה את עם ישראל, השב מגלותו במזרח, סמוך למקום הולדתו של אברהם, אל הארץ שה' מראה לו, נחלת אבותיו, לאביהם, שעשה את אותה דרך אלפי שנים קודם לכן. שבי הגולה החלשים, שאינם מלומדי מלחמה, יראים מן האויב הממתין להם בארץ או מן האויב העלול לבוא מבבל ומעילם, כנבוכדנצר, שהגלם. הנביא מבטיח לעם שיד ה' הגדולה והחזקה תושיעם ממלכי המזרח, כדרך שהושיעה את אברהם אביהם.

הדימוי של החרב כעפר ושל הקשת כקש נידף מזכיר גם את סיום הפטרתנו:

הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים: תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם (מ"א, טו-טז).

נזכיר בחטף את שכתבנו גם בשתי הפרשיות הקודמות: הגאולה מצטיירת בפי ישעיהו הנביא לא על פי הדגם של יציאת מצרים אלא על פי הדגם הנלמד מהפרשיות הראשונות של ספר בראשית, הדגם של בריאת העולם ושל שבועת ה' לנח, ובהפטרתנו – על פי הדגם של היד החזקה שבה הושיע ה' את אברהם. דברינו אלו יהיו כ'יהודה ועוד...', סיוע וחיזוק לדברי רבנו הגדול, הרמב"ן:

אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבֹא לזרעו (רמב"ן בראשית י"ב, ו).

לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים. והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה, רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר, אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך (שם, י).^[2]

בשני השיעורים הקודמים הזכרנו שהנביא נמנע מלהזכיר את דגם הישועה המקובל בתורה – גבורות ה' ביציאת מצרים, משום שלכאורה 'פג תוקפה' של יציאת מצרים בעת החורבן, כשה', הפודה את עבדיו ממצרים, מכרם למלך זר, לנבוכדנצר וממשיכיו.

 

ב. כורש, מחולל שיבת ציון

למרות פירוש יפה זה של חז"ל לפסוק הנזכר, פירוש שמחמתו זכינו להפטרה יפה זו, לא ניתן להתעלם ממה שנראה לנו כפשוטו של מקרא – פירושו של ראב"ע:^[3]

ולפי דעתי שהוא רמז על כורש, כי כל הפרשה היא דבקה, וכן כתוב 'קורא ממזרח עיט' (מ"ו, יא), והנה אחריו 'העירותי מצפון וַיַּאת ממזרח שמש יקרא בשמי' (מ"א, כה), והפרשה כולה מפורש שם כורש.        
'ממזרח' – כי עילם צפונית מזרחית בבל (אבן עזרא מ"א, ב).

ראב"ע קובע שקובץ הנבואות שלפנינו עוסק כולו באותו אדם, בכורש. ואכן, הנביא מזכיר את כורש בפירוש בהמשך נבואתו:

הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד: כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ (מ"ד, כח – מ"ה, א):

בהקשר זה עלינו לומר מספר מילים על כורש ועל חלקו בשיבת ציון.

כורש החל כמלכה של אנשן, מלכות קטנה שהייתה כפופה למלכות מדי הגדולה, שירשה את חצי מלכות אשור בסוף המאה השביעית לפנה"ס, כחצי יובל שנים לפני חורבן המקדש. הוא מלך בימי אסטיאגס (אישטווגו) מלך מדי. על פי ההשערה המקובלת בקרב ההיסטוריונים החל כורש למלוך בשנת 558 לפסה"נ, כעבור חמש שנים מרד באסטיאגס וכעבור שלוש שנים נוספות (550) ניצח אותו ולקח אותו בשבי. הוא כבש את אחמתא בירת מדי והשתלט על כולה, וגם על פרס הקטנה, שכנתה של אנשן. כמלך מדי הגדולה החל כורש לסכן את שאר המלכויות באזור. לוד שבאסיה הקטנה, בבל, מצרים וספרטה שביוון כרתו נגדו ברית. כורש כבש את לוד העשירה ואת סרדיס בירתה (546), ולקח בשבי את קרויזוס מלכה. כל אוצרותיה נפלו בידיו (כנרמז בנבואה להלן), והוא פנה לכיבושים במזרח איראן. כשסיים יצא למלחמת כיבוש נגד בלשאצר הבבלי, ובקרב המכריע ליד העיר אופיס (539) נחל ניצחון גדול. בלשאצר נמלט לבבל, ומשתהו המפואר בבבל (המוכר לנו מדניאל ה') היה מעין פיצוי על תבוסתו ורצון להתרומם מחדש. אך באותו לילה פתחה בבל את שעריה לפני הכובש החדש, ובלשאצר נהרג. שוּמֵר ואכד פתחו אף הן את שעריהן ושעבדו עצמן לכורש, וכך הפך כורש למושל אימפריה אדירה – מלכות פרס ומדי ששלטה בכול. הוא היה מלך סובלני מבחינה דתית, וקומם את מקדשיהם של רבים מאלילי העמים שכבש. אפשר ששמע את מה שקרה לבלשאצר בלילו האחרון, בעת שחילל את כלי מקדש ה', ועל הכתובת על הקיר שפענח דניאל, ובעקבות זאת החליט שאינו רוצה להחזיק בכלים אלו ושלחם לבית מקדש העתיד להיבנות בירושלים בימיו.

נציין סיפור קטן (ומשעשע) על המלחמה על בבל עד שלא נפלה בידי כורש: מלך בבל הוציא ממקדשי ערים בבליות רבות את אליליהן, והביאם לבבל כדי שיסייעו לו להגן על העיר מפני כורש. כאמור, 'למרות' האלילים ש'הגנו' על העיר היא נפלה בידיו של כורש ללא קרב.

הנביא רואה בכורש את שליח ה', גם אם לא מדעתו, וקובע שעל ידו תבוא הגאולה. כך ניבא עליו ישעיהו:

אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אושר (קרי: אֲיַשֵּׁר) דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ: וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי: אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי (מ"ה, ב-ה):

נשוב לסיפור על אלילי בבל שלא הצליחו להגן על עירם, ולאורו נשוב ונקרא את פסוקי הפטרתנו על התקדמותו של כורש בכיבושיו ונאזין ללעגו של הנביא לאלילי הגויים:

מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ: יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא: מִי פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ אֲנִי ה' רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא: רָאוּ אִיִּים וְיִירָאוּ קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן: אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק:^[4] וַיְחַזֵּק חָרָשׁ אֶת צֹרֵף מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת הוֹלֶם פָּעַם אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט (מ"א, ב-ז).

לימים יאמר עוד על פרשה זו:

כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ...^[5] קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא וְנַפְשָׁם בַּשְּׁבִי הָלָכָה (מ"ו, א-ב):

 

ג. אפשרות נוספת לגבי זהותו של המלך שה' העירו ממזרח

בהקדמה לשלוש ההפטרות הראשונות בבראשית, העוסקת בחלקו השני של ספר ישעיהו, העלינו את הקושי לראות את ישעיהו, שהיה זמן רב לפני החורבן, מתאר בבהירות כה גדולה את כורש, שהקים את האימפריה הפרסית כיובל שנים אחרי החורבן, וכתבנו שלא זו הייתה דרכם של הנביאים. שמואל דוד לוצאטו, שד"ל, פתר בעיה זו בפירושו לישעיהו בדרך צבעונית ויפה, כשתיאר את ה' 'מניח' את הנביא בעתיד הרחוק, והנביא ניבָּא את חזונו כאילו הוא נוכח בו כאן ועכשיו. כאמור, זוהי דרך פרשנות נאה, אך דומה שיש מקום לדרך נוספת. נציע^[6] אפוא ש'כורש' שאליו כיוון ישעיהו את דבריו הוא כיארכסס מלך מדי, אביו  של אסטיאגס הנזכר לעיל, שהוכה בידי כורש הידוע. על פי מניין ההיסטוריונים מלך כיארכסס במדי בשנים 625–585 לפנה"ס, והפך אותה למעצמה. על פי התיארוך המקובל, שנת תחילת מלכותו היא השנה החמש עשרה ליאשיהו המלך. המכה העזה שהכה כיארכסס את האשורים אפשרה את התפתחותה הרוחנית של מהפכת יאשיהו בשנת שמונה עשרה למלכותו.^[7] בשנה העשרים ושמונה ליאשיהו כבש כיארכסס מלך מדי את נינוה בירת אשור.

אפשר שישעיהו ידע על כיארכסס בצעירותו, וראה בחזונו הנבואי שזה המלך העתיד לסייע לפריקת העול האשורי מעל ממלכת יהודה, והוא המלך שה' העירו ממזרח בהפטרתנו. אם נקבל הנחה זו, אפשר שנבואת קיבוץ נדחי ישראל מארצות גלותם שנזכרה בהפטרתנו ובנבואות נוספות בחלקו השני של ספר ישעיהו (כולל בהפטרת פרשת בראשית שעסקנו בה) עוסקת בקיבוץ עשרת השבטים שהיה בימי יאשיהו, ונזכר בירמיהו ג'-ד' ול"א. על קיבוץ גלויות זה אמרו חז"ל: "כשהחזירן ירמיהו, יאשיהו מלך עליהם" (ערכין לג ע"א).

על פי הסבר זה נוכל לומר שמלכתחילה נאמרו הנבואות העוסקות ב'כורש' על כיארכסס, ורק אחרי שהוחמצה נבואת הגאולה בימי יאשיהו 'נדד' השם שהזכיר הנביא אל כורש מלך אנשן, שהיה בימי שיבת ציון, וכך התקיימה נבואתו של ישעיהו באיחור.

 

ד. פסוקי הפתיחה להפטרתנו

 לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר: הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ: נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה: וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ: וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ (מ', כז-לא):

פסוקים אלו משקפים עייפות רבה, חוסר אונים וייאוש גדול של העם. כפי שכתבנו, תחושות אלו מתאימות יותר מכול לעשרת השבטים, שגלו זמן רב לפני כן ולא מצאו מנוח בגלותם, אלה שיחזקאל כינה אותם בנבואתו (ל"ז) "העצמות היבשות". עם זאת, אפשר שנאמרו לגולי יהודה, ואף הם הגיעו לעייפות המתוארת כאן. עוצמה גדולה צריך הנביא בדבריו בבואו לעודד מיואשים חסרי אונים בדרכם לארץ. בדורנו חווינו מסע דומה של גולי אתיופיה מגונדהר אל חופי סודן במבצע משה. דרך מסעם הנורא נוכל להשקיף אל קריאת הנביא אל שבי ציון בתחילת הפטרתנו, להבין לליבם של שבי הגולה ולהעריך את עוצמת קריאתו של הנביא.

*

לסיום נעיר כי המעיין בפסוקי ההפטרה המובאים בתחילת דברינו יראה שהוספנו שם פתיחה וסיום על פי נוסח הרמב"ם. על פי נוסח זה, אלה הפסוקים הפותחים את ההפטרה:

וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ: שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר (מ', כה-כו):

נשיאת העיניים אל הכוכבים הרבים במרום באה להקיש ולומר שכשם שהקב"ה יודע את מספר הכוכבים, את שמו של כל כוכב ואת מקומו בשמים, כך לא שכח חלילה את עמו, ולא נסתרו דרכו ומשפטו של עמו מעיניו. אנו נוהגים לשאת עינינו למרום, לראות את הלבנה בחידושה ולייחל מתוך כך לגאולה ולמלכות בית דוד. ישעיהו ראה זאת גם בכוכבים, צבאותיו של הקב"ה.