ישעיהו ה' | משל הכרם ונבואות 'הוי'
משל הכרם המפורסם מתאר את אכזבתו של הקב"ה מיושבי יהודה, במשל אכזבת האיכר מן הכרם שהשקיע בו. המשל משופע במשחקי מילים (כמו למשל: "וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח"; ה, ז) או מהלכים מתוחכמים יותר – כמו העובדה שיהודה מיוצגת גם במשל (היא הכרם) וגם באופן הצגתו – שהרי הנביא פונה ל"יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה" שישפטו בינו ובין כרמו. שימו לב לאירוניה שבדבר: במשל המציג את האכזבה מכך שיהודה הכזיבה ולא נעשתה למוקד של משפט, מבקש הנביא מאיש יהודה שיהיו השופטים בינו ובין כרמו.
מצורף גם מאמרו של יהודה פליקס שמנתח באופן מדוקדק את המשל על פרטיו מתוך התייחסות להיבטים הריאליים שלו.
המשך הפרק - נבואות הוי: בסדרה של פסקאות הפותחות במילת הקינה הוי מקונן הנביא על מצבה של ירושלים. חלק מן הפסוקים משתמשים במוטיבים של הפרקים הקודמים: "וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ: וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה" (יד, יד-טו) מזכירים מאוד את מושגי יום ה' שבפרק ב', והפסוק "וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה (יד, טז) מזכיר מאוד את הדגש על צדקה ומשפט שבפרק א'. עקרונות אלה, שנאמרו בצורה כללית בפרקים א-ב, מיושמים בפרקנו בצורה ממוקדת על סוג חוטאים מסוים: על אנשים שהוללים ולא מטים ליבם לראות את מעשי ה'.
בהמשך הפרק אנחנו פוגשים חוטאים מסוג אחר: לא סתם "הוללים" אלא אנשים שעושים עוולות (ה, יח), אנשים ששומעים את דבר ה' אבל מזלזלים בו (ה, יט) ואנשים שבוחרים עמדה ערכית מודעת – אבל בצד הלא נכון: "הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ" (ה, כ). כאן אנחנו כבר שומעים לא על פורענות שבאה מה' על "גאוות האדם" – שזה מושג כללי שפונה לבני אדם באשר הם בשפה אוניברסלית, אלא פורענות שמכוונת לעם ישראל: "עַל כֵּן חָרָה אַף ה' בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ" (ה, כה). לא זו אף זו: עד לפרק שלנו, הפורענות שתוארה בישעיהו נוסחה כפורענות שבאה מה' בעצמו, על בני האדם. בפרק שלנו מופיע לראשונה בספר הרעיון שהפורענות תבוא על ידי אויב בשר ודם: "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ" (ה, כו).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)