ישעיהו מ"ח | כי עם קשה עורף אתה

רוב הפרקים בחלק השני של ספר ישעיהו הם פרקי נחמה. אמנם מצויים בהם גם דברי תוכחה, אבל רובם מרוכזים בין הפרקים נ"ו-ס"ו. חריג בכך הפרק שלנו, שמהווה תוכחה יחסית חריפה לעם ישראל.

התוכחה שבפרק איננה מרוכזת בחטאים מסוימים אלא מתמקדת באופיו של העם, כעם קשה עורף: "כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ" (ישעיהו מ"ח, ד). הנביא בתוכחתו מדגיש את העובדה שחטאיו ובגידתו של עם ישראל בקב"ה היו צפויים מראש: "כִּי יָדַעְתִּי בָּגוֹד תִּבְגּוֹד וּפֹשֵׁעַ מִבֶּטֶן קֹרָא לָךְ" (ישעיהו מ"ח, ח). אומר הקב"ה לעם ישראל – אני ידעתי שאתם תחטאו, ולכן מראש הכנתי את נבואות הפורענות המיועדות ליום שבו תחטאו ותיענשו.

שתי הנקודות הללו מוכרות לנו מחומשי התורה. הקב"ה ומשה מכנים את עם ישראל במספר מקומות "עם קשה עורף". כמו כן, ההתייחסות אל עזיבת ישראל את דרך ה' כידועה מראש, נוכחת מאוד בנאומיו של משה לקראת מותו. כך למשל אומר משה: "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (דברים ל"א, כט). משה, לקראת סוף ספר דברים, אכן מכין את הקרקע לחטאיהם של בני ישראל – בנבואות הקללה והתוכחה למקרה שבו "וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כ"ח, טו).

מדוע מופיעה נבואת התוכחה הזו ברצף נבואות הנחמה? האברבנאל על הפרק מסביר את הקשר לפרק הקודם: "אחרי שזכר הנביא חורבן בבל וסבותיו, בא להוכיח את אנשי בני יהודה ואנשי ירושלם על חטאתם. לפי שהיו נלכדים ואשמים באותם הדברים שזכר מבני בבל" (אברבנאל מח, א) – בני יהודה שומעים את הנבואה על חורבן בבל וגאולתם והם שמחים ונרגשים, והנביא מצנן את התלהבותם: חברים, אתם גם נגועים בחטאיהם של בני בבל. "כִּי מֵעִיר הַקֹּדֶשׁ נִקְרָאוּ וְעַל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכוּ" – בני יהודה מתפארים במוצאם מירושלים ובכך שהם נקראים בשם ה' (ובמובן מסוים לכאורה יש כאן התקדמות – הם קוראים עצמם בשם ה') – אבל הנביא מזכיר להם את אופים הקשה והבוגד בה'. נראה שדבריו של האברבנאל על הקשר בין פרקנו לפרק הקודם מתחברים היטב גם לשאר התוכן בפרק. כך למשל, המוטיב של הגדת העתידות ששימש עד כאן לציון העליונות הדתית של עם ישראל על פני העמים עובדי האלילים, משמש בפרקנו כנגד עם ישראל עצמם.

בהמשך למגמת התוכחה לעם, גם סיבת הגאולה מקבלת פרספקטיבה אחרת. אם בפרק מ' ראינו שהגאולה מגיעה כי עם ישראל נענש מספיק ("כי נרצה עוונה"; ישעיהו מ', ב), בפרק שלנו הגאולה מגיעה למען שם ה': "לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה כִּי אֵיךְ יֵחָל" (ישעיהו מ"ח, יא). הפרק מסיים בקריאה לעמ"י לברוח מן הגלות, אולי בדומה לחיפזון של יציאת מצרים: "צְאוּ מִבָּבֶל בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים" (ישעיהו מ"ח, כ). וכנראה הקריאה לצאת בחיפזון מופנית לאנשים שמתמהמהים, ולא בהכרח ששים ונחפזים לעזוב את הגלות. על הפסוק הזה נכתב הבית בפיוט "מה נאוו": "צְאִי מִבָּבֶל קִרְיַת עוֹבְדֵי בֵל כִּנּוֹר וָנֵבֶל אָז יְהִי שִׁירֵךְ".