ישעיהו כ"ה | מפלת הקריה הבצורה אל מול המעוז לדל

מוטיב חוזר בפרקים כד-כז ההתייחסות לשני מבצרים שמהווים אנטיתזה אחד לשני: מצד אחד, עומדת הקריה הבצורה המסמלת את האויב, את העיר העריצה והבטוחה בעצמה. שימו לב שאין כאן התייחסות לעם מסוים, אלא לעיר הבצורה כסמל. עיר זו, כמובן, תיפול – "כִּי שַׂמְתָּ מֵעִיר לַגָּל קִרְיָה בְצוּרָה לְמַפֵּלָה אַרְמוֹן זָרִים מֵעִיר לְעוֹלָם לֹא יִבָּנֶה" (ישעיהו כ"ה, ב).

כנגד העיר הבצורה שצפויה למפלה, עומדת עיר הצדיקים שמסמלת את הישועה: "בַּיּוֹם הַהוּא יוּשַׁר הַשִּׁיר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה עִיר עָז לָנוּ יְשׁוּעָה יָשִׁית חוֹמוֹת וָחֵל: פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (ישעיהו כ"ו, א-ב). אחד מהסמלים החשובים של עיר זו נמצא בעובדה שתושביה חוסים ומתגוננים בצל השכינה: "כִּי הָיִיתָ מָעוֹז לַדָּל מָעוֹז לָאֶבְיוֹן בַּצַּר לוֹ מַחְסֶה מִזֶּרֶם צֵל מֵחֹרֶב כִּי רוּחַ עָרִיצִים כְּזֶרֶם קִיר" (ישעיהו כ"ה, ד).

השימוש בסמלים הללו מוכר לנו כבר: דימוי הרשעים לזרם מים כביר מוכר לנו למשל מהדימוי של ישעיהו לאשור, ודימוי ירושלים וההסתופפות בה למגן פלאי מפני זרם המים או מפני היובש והחום – מוכר לנו כבר מפרק ד', שם ניבא ישעיהו על ירושלים בימי הגאולה: "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" (ישעיהו ד', ו).

העמדת שתי הערים זו מול זו מחדדת ומביאה לידי גימור את המסר שישעיהו מטפטף לנו לאורך כל הספר, מאז יום ה' של פרק ב': מבצרים וכוח מעשה ידי אדם הם אשליה – והם לא יעמדו בפני יום ה', שבו ידע האדם את מקומו ואת העובדה שאין לו מכוחו ולא כלום. כנגד זה, המבצר היציב והמהימן יתגלה בירושלים, בה הכוח מגיע מאת ה', ובה האנשים מוצאים את בטחונם בקב"ה. מימוש תודעה זו על ההוויה כולה יביא גם לתיקון ההוויה כולה, ואנחנו מוצאים כאן תיקון יסודי נוסף לפרשת בראשית: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו כ"ה, ח). שנזכה.