הפטרת החודש

כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל: וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת: בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם הַפָּסַח חָג שְׁבֻעוֹת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל: וְעָשָׂה הַנָּשִׂיא בַּיּוֹם הַהוּא בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל עַם הָאָרֶץ פַּר חַטָּאת: וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג יַעֲשֶׂה עוֹלָה לַה' שִׁבְעַת פָּרִים וְשִׁבְעַת אֵילִים תְּמִימִם לַיּוֹם שִׁבְעַת הַיָּמִים וְחַטָּאת שְׂעִיר עִזִּים לַיּוֹם: וּמִנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: בַּשְּׁבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֶּחָג יַעֲשֶׂה כָאֵלֶּה שִׁבְעַת הַיָּמִים כַּחַטָּאת כָּעֹלָה וְכַמִּנְחָה וְכַשָּׁמֶן: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ: וּבָא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ וְעָמַד עַל מְזוּזַת הַשַּׁעַר וְעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים אֶת עוֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו וְהִשְׁתַּחֲוָה עַל מִפְתַּן הַשַּׁעַר וְיָצָא וְהַשַּׁעַר לֹא יִסָּגֵר עַד הָעָרֶב: וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים לִפְנֵי ה': וְהָעֹלָה אֲשֶׁר יַקְרִב הַנָּשִׂיא לַה' בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שִׁשָּׁה כְבָשִׂים תְּמִימִם וְאַיִל תָּמִים: וּמִנְחָה אֵיפָה לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים מִנְחָה מַתַּת יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ פַּר בֶּן בָּקָר תְּמִימִם וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂם וָאַיִל תְּמִימִם יִהְיוּ: וְאֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה מִנְחָה וְלַכְּבָשִׂים כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: וּבְבוֹא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּבְדַרְכּוֹ יֵצֵא: וּבְבוֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' בַּמּוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב וְהַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה לֹא יָשׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר בָּא בוֹ כִּי נִכְחוֹ יצאו (קרי: יֵצֵא): וְהַנָּשִׂיא בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם יָבוֹא וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ: וּבַחַגִּים וּבַמּוֹעֲדִים תִּהְיֶה הַמִּנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים מַתַּת יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: וְכִי יַעֲשֶׂה הַנָּשִׂיא נְדָבָה עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים נְדָבָה לַה' וּפָתַח לוֹ אֶת הַשַּׁעַר הַפֹּנֶה קָדִים וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְיָצָא וְסָגַר אֶת הַשַּׁעַר אַחֲרֵי צֵאתוֹ: וְכֶבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָּמִים תַּעֲשֶׂה עוֹלָה לַיּוֹם לַה' בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ: וּמִנְחָה תַעֲשֶׂה עָלָיו בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר שִׁשִּׁית הָאֵיפָה וְשֶׁמֶן שְׁלִישִׁית הַהִין לָרֹס אֶת הַסֹּלֶת מִנְחָה לַה' חֻקּוֹת עוֹלָם תָּמִיד: ועשו (קרי: יַעֲשׂוּ) אֶת הַכֶּבֶשׂ וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הַשֶּׁמֶן בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר עוֹלַת תָּמִיד:

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' כִּי יִתֵּן הַנָּשִׂיא מַתָּנָה לְאִישׁ מִבָּנָיו נַחֲלָתוֹ הִיא לְבָנָיו תִּהְיֶה אֲחֻזָּתָם הִיא בְּנַחֲלָה: וְכִי יִתֵּן מַתָּנָה מִנַּחֲלָתוֹ לְאַחַד מֵעֲבָדָיו וְהָיְתָה לּוֹ עַד שְׁנַת הַדְּרוֹר וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא אַךְ נַחֲלָתוֹ בָּנָיו לָהֶם תִּהְיֶה: וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ: (יחזקאל מה, טז – מו, יח)^[1]

 

א. הקשר בין המפטיר ('החודש') להפטרה

ה'מפטיר' עוסק בהכנת קרבן הפסח, מהעשירי לחודש ניסן ועד ארבעה עשר בו, יום הקרבתו, וגם ההפטרה עוסקת בקרבנות חודש ניסן – לפני הפסח ובשבעת ימי החג.^[2] הקרבנות הנזכרים בנבואתנו שונים מאלה הנזכרים בתורה, ועל כך אמרה הגמרא:

אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה ודרשן (שבת יג ע"ב).

הרמב"ם סובר שנבואת יחזקאל אינה אלא הוראת שעה לימי המילואים של חנוכת בית המקדש השלישי, ובהוראת שעה שאינה לדורות יכול נביא לשנות מדברי תורה:

כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל ומנין אותן הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מלואים הן, ואין נוהגין לדורות, אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המלואין עם חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשיבנה בית שלישי (רמב"ם מעשה הקרבנות ב, יד).

גם רש"י פירש שהפטרתנו עוסקת בימי המילואים של חנוכת המקדש, אך לדעתו מדובר על חנוכת הבית השני, הנזכרת בספר עזרא:

מילואים הקריבו, והך נבואה דיחזקאל על בית שני נתנבאה, שהקריבו מילואים (רש"י מנחות מה ע"א ד"ה רב אשי).

בעינינו מסתבר פירושו של י"צ מושקוביץ (דעת מקרא, יחזקאל), שהקרבנות בפרקנו אינם סותרים את פרשת הקרבנות שבתורה אלא מוסיפים עליה את קרבנות הנשיא, ונבאר את הדברים לפי דרכנו.

 

ב. התרומה לנשיא וקרבנות הנשיא

כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל: וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל:

הפטרתנו פותחת באמצע עניין, ופסוקה הראשון סתום ובלתי מובן בלא לקרוא את הפסוקים הקודמים לו:

זֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תָּרִימוּ שִׁשִּׁית הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַחִטִּים וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים: וְחֹק הַשֶּׁמֶן הַבַּת הַשֶּׁמֶן מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכֹּר עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר כִּי עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר: וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה': כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל: וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל: (יחזקאל מה, יג–יז)

התרומה שנצטוו בני ישראל להפריש לטובת הנשיא היא שישית איפה מכל חומר (=עשר איפות) חיטים, כלומר אחד משישים מן החיטה. 'בת' היא עשירית החומר, ויש להפריש עשירית מן הבת, כלומר מאית מן השמן. כמו כן יש להפריש לו שה אחד ממאתיים. את התרומה יתנו לנשיא כדי שיקריב עבורם במקדש את קרבנות הציבור מתרומתם.

הנביא יחזקאל יחיד בנבואתו על קרבנות הציבור המיוחדים שהנשיא מקריב, כחלק מתפקידו, בימים שיש בהם קרבן מוסף. בתורה ניתן למצוא רמז לכך בקרבנות הנשיאים בימי חנוכת המשכן (במדבר ז') וכן בעובדה שקרבנות המוספים של החגים (שעל משהו קרוב להם מדובר בהפטרתנו) לא נזכרו בספר ויקרא אלא בספר במדבר, העוסק בשבטים ובנשיאיהם ובתפקידו של המשכן כליבו של עם ישראל, ולא בהיותו יחידת קודש נבדלת ונפרדת מהעם כמו בספר ויקרא. בימי המוספים העיקריים, שלוש הרגלים, כל העם מתכנס אל המקום אשר יבחר ה', אל בית המקדש, ונתינת מקום לנשיא כמייצג את העם בהקרבת הקרבנות יש בה אמירה ייחודית המתאימה לעתיד לבוא ולנבואת יחזקאל. דבר זה נכתב לפני הפטרתנו:

וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר: אֶת הַנָּשִׂיא נָשִׂיא הוּא יֵשֶׁב בּוֹ לאכול (קרי: לֶאֱכָל) לֶחֶם לִפְנֵי ה' מִדֶּרֶךְ אֻלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּמִדַּרְכּוֹ יֵצֵא: (יחזקאל מד, ב–ג)

יחזקאל אינו מבטל בכך את הקרבנות הרגילים, ואפשר שלכן יכול הנביא להוסיף על הקרבנות שהתורה ציוותה, וכדברי הרד"ק – "אלא על כרחנו חדוש יהיה בקרבנות לעתיד". ייתכן גם פירוש אחר, כפי שעולה מדברי הרמב"ם שהובאו לעיל, שלפיו מדובר בהוראת שעה הנוגעת ליום חנוכת המקדש, ובה, כאמור, ודאי יכול נביא להתערב.^[3]

 

ג. קרבנות חודש ניסן, יום הפסח וחג המצות

כאמור, קרבנותיו של הנשיא הם קרבנות ציבור בשם כל העם, ולכן על כולם להשתתף בתרומה שבכספיה ייקנו הקרבנות.

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת:

קרבן הנשיא בשם העם הוא פר חטאת הדומה במקצת לפר העלם דבר של ציבור (ראו ויקרא ד, יג–כא) ובמקצת לשעיר החטאת של יום הכיפורים, הבא לכפר על קודש הקדשים ועל ההיכל מטומאות בני ישראל:

וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת: וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם: (ויקרא טז, טו–טז)

פר הנשיא הנזכר בנבואתנו, הבא בראש חודש ניסן, מכפר על מקומות חיצוניים יותר – על הכניסה לחצר הפנימית (עזרת ישראל, מה שהיה בבית שני שער ניקנור), על עזרת המזבח, שהיא הסובב, ה'מדף' שהכהנים הולכים עליו בעת עיסוקם בקרבנות שעל המזבח (ראו בדברינו להפטרת 'תצוה') ועל הכניסה להיכל. פר זה יכפר על טומאת המקדש בשל זדונות בית ישראל, ובשביעי בניסן ייעשה פר נוסף על השגגות.

בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם הַפָּסַח חָג שְׁבֻעוֹת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל: וְעָשָׂה הַנָּשִׂיא בַּיּוֹם הַהוּא בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל עַם הָאָרֶץ פַּר חַטָּאת: וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג יַעֲשֶׂה עוֹלָה לַה' שִׁבְעַת פָּרִים וְשִׁבְעַת אֵילִים תְּמִימִם לַיּוֹם שִׁבְעַת הַיָּמִים וְחַטָּאת שְׂעִיר עִזִּים לַיּוֹם: וּמִנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: בַּשְּׁבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֶּחָג יַעֲשֶׂה כָאֵלֶּה שִׁבְעַת הַיָּמִים כַּחַטָּאת כָּעֹלָה וְכַמִּנְחָה וְכַשָּׁמֶן:

יחד עם קרבן הפסח יקריב הנשיא עבור כל העם פר חטאת. בכל אחד משבעת ימי חג המצות יקריב שבעה פרים ושבעה אילים לעולה, וכן בשבעת ימי חג הסוכות. קרבן זה דומה לקרבנו של בלעם לפני ה' (במדבר כג, א וכן שם פסוקים י"ד וכ"ט), "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים", אך קרבנות נשיא ישראל כולם על מזבח אחד, המזבח שבמקדש. אפשר שהדמיון מביע את רצונו של הקב"ה לברך את ישראל בחג המצות ובחג הסוכות, כפי ששׂם דבר בפי בלעם. נזכיר גם שברכתו של בלעם עסקה בעיקר בכינונה של מלכות ישראל, ואף נבואתנו עוסקת בקרבנות הנשיא.

מסתבר ששעיר החטאת הנזכר בנבואה הוא שעיר החטאת הרגיל המוקרב עם המוספים בחג, והנביא חידש שיוקרב על ידי הנשיא.^[4] קרבנות הנשיא בשם העם באים דווקא ברגלים, שהרי אז בא כל העם לבית המקדש.

המנחה בהפטרתנו גדולה מאוד ביחס לקרבן – איפה לפר ולאיל, במקום שלוש עשיריות האיפה לפר ושתי עשיריות לאיל. בהפטרתנו ניתן הִין שמן כדי לבלול את המנחה, וזוהי כמות שמן מצומצמת יחסית לכמות השמן במנחה הכתובה בתורה. נציין שהמנחה להלן לכבשים היא מתת ידו של הנשיא, והנביא אינו קוצב את מנחתו לכבשים. טיב השינוי בין המתפרש בנבואתנו לנאמר בתורה זקוק לדבריהם של רבי יהודה ורבי יוחנן במסכת מנחות (מה ע"א), ש"פרשה זו, אליהו^[5] עתיד לדורשה".

 

ד. הלכות שבת וראש חודש

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ: וּבָא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ וְעָמַד עַל מְזוּזַת הַשַּׁעַר וְעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים אֶת עוֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו וְהִשְׁתַּחֲוָה עַל מִפְתַּן הַשַּׁעַר וְיָצָא וְהַשַּׁעַר לֹא יִסָּגֵר עַד הָעָרֶב: וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים לִפְנֵי ה': וְהָעֹלָה אֲשֶׁר יַקְרִב הַנָּשִׂיא לַה' בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שִׁשָּׁה כְבָשִׂים תְּמִימִם וְאַיִל תָּמִים: וּמִנְחָה אֵיפָה לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים מִנְחָה מַתַּת יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ פַּר בֶּן בָּקָר תְּמִימִם וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂם וָאַיִל תְּמִימִם יִהְיוּ: וְאֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה מִנְחָה וְלַכְּבָשִׂים כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: וּבְבוֹא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּבְדַרְכּוֹ יֵצֵא:

שער החצר הפנימית הוא שער העזרה הפנימית, שבה עומד המזבח (או שער עזרת הכהנים, על פי הרד"ק). העם מגיע לבית המקדש בשבתות ובחודשים, כפי שנאמר גם בישעיהו (סו, כג): "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'". לכן אז ייפתח השער גם לנשיא, המביא את קרבנות העם ועומד על מזוזת שער החצר הפנימית וצופה בקרבנותיו כשהם נעשים. השער נפתח גם לכל העם, כדי שישתחוו דרכו מן החצר החיצונה. בימי חול רגילים יכולים המגיעים לעזרה הפנימית (הכהנים או מצורע בעת טהרתו) לבוא דרך שער הצפון או שער הדרום של החצר הפנימית.^[6] השער המזרחי, הסגור, והאולם המוביל אליו, שמורים לנשיא המביא את קרבנותיו או את קרבנות העם. דרכם הוא נוכח מבחוץ וצופה בקרבנותיו המוקרבים על ידי הכהנים, וכך גם בקרבנותיו האישיים ביום חול רגיל:

וְכִי יַעֲשֶׂה הַנָּשִׂיא נְדָבָה עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים נְדָבָה לַה' וּפָתַח לוֹ אֶת הַשַּׁעַר הַפֹּנֶה קָדִים וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְיָצָא וְסָגַר אֶת הַשַּׁעַר אַחֲרֵי צֵאתוֹ:

בשבתות ובראשי חודשים יישאר השער פתוח עד הערב, כדי שהעם הבא אל החצר החיצונה ישתחווה דרכו לכיוון ההיכל.

קרבנות הנשיא בשם העם בשבתות (איל ושישה כבשים) ובראשי חודשים (כנ"ל בתוספת פר) לא נזכרו בתורה, והם ייחודיים לנבואת יחזקאל.

בנוסף לקרבנות התמיד והמוספים הרגילים בשבתות ובחודשים ובנוסף לקרבנות הנשיא שצוינו כאן, העם מגיע, כאמור לעיל, כדי להשתחוות לה' בחצר החיצונה של המקדש. החצר הפנימית נועדה לקרבנות, והנשיא בא לשם כך עִם העָם. הנכנס להשתחוות לפני ה' נדרש להמשיך לשער הנגדי של החצר החיצונה, ולא לשוב בשער שבא בו:

וּבְבוֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' בַּמּוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב וְהַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה לֹא יָשׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר בָּא בוֹ כִּי נִכְחוֹ יצאו (קרי: יֵצֵא): וְהַנָּשִׂיא בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם יָבוֹא וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ:

 

ה. קרבן התמיד

וְכֶבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָּמִים תַּעֲשֶׂה עוֹלָה לַיּוֹם לַה' בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ: וּמִנְחָה תַעֲשֶׂה עָלָיו בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר שִׁשִּׁית הָאֵיפָה וְשֶׁמֶן שְׁלִישִׁית הַהִין לָרֹס אֶת הַסֹּלֶת מִנְחָה לַה' חֻקּוֹת עוֹלָם תָּמִיד: ועשו (קרי: יַעֲשׂוּ) אֶת הַכֶּבֶשׂ וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הַשֶּׁמֶן בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר עוֹלַת תָּמִיד:

הקרבן המוזכר כאן הוא תמיד של שחר. בתורה מנחתו היא עשירית האיפה, ואילו בנבואתנו – שישית האיפה, כמו שכתבנו לעיל, שהמנחה ביחזקאל גדולה יותר, אך כאן היחס בין השמן לסולת קרוב לזה שבתורה. המפרשים (רש"י, ר"י אברבנאל ומלבי"ם) תירצו, כל אחד בדרכו, את הסתירה בין האמור כאן לדיני קרבן התמיד ומנחתו בתורה. לא נאריך בכך, ונסמוך על המעיין.

 

ו. אחוזת הנשיא

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' כִּי יִתֵּן הַנָּשִׂיא מַתָּנָה לְאִישׁ מִבָּנָיו נַחֲלָתוֹ הִיא לְבָנָיו תִּהְיֶה אֲחֻזָּתָם הִיא בְּנַחֲלָה: וְכִי יִתֵּן מַתָּנָה מִנַּחֲלָתוֹ לְאַחַד מֵעֲבָדָיו וְהָיְתָה לּוֹ עַד שְׁנַת הַדְּרוֹר וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא אַךְ נַחֲלָתוֹ בָּנָיו לָהֶם תִּהְיֶה: וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ:

אחוזת הנשיא בחלוקת הנחלות החדשה בארץ ובירושלים (לעיל מה, ז) נועדה גם להרים את קרנו וגם להביא לכך שפרשת כרם נבות, שבה המלך נוטל בכוח את נחלת אבותיו של אחד מן העם, לא תחזור על עצמה. גם לעיל (מה, ח) וגם כאן נזכר האיסור על הנשיא לקחת מנחלת העם. עוד חידש לנו הנביא כאן דין מעין 'ירושה מחיים' בנחלה שהנשיא נותן לבניו, שהרי בירושה הנחלה אינה מופקעת ממקבלה ביובל.