יחזקאל מד | בני צדוק

יחזקאל מגדיר מחדש את היחסים בתוך שבט הכהונה. כמו שבימיו של משה נבחרו אהרון וצאצאיו ככהנים וכל השאר הפכו לשוערים ומשוררים בתור לויים פשוטים, כעת שוב נבחרת משפחה בודדת – בני צדוק, שנשארו נאמנים לה' בתקופה שכל שאר הכהנים חטאו, ישרתו ככהנים והשאר יהיו לויים פשוטים.

בתוך הפרק מוזכרים שני חטאים שאפשר לזהות כחטאים המרכזיים של שאר הכהנים, וממילא להבין מהי הנאמנות המיוחדת של בני צדוק. הרב מדן מבין שהאשמה "בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת בֵּיתִי", היא לא האשמה של עם ישראל בכך שאפשרו לגויים להיכנס למקדש, אלא האשמה של הכהנים שנישאו בנישואי תערובת, הולידו ילדים גויים, ובכך אפשרו להם להיכנס למקדש ככהנים. רק בני צדוק שמרו על הייחוס וזכו לכהונת עולם. הרב יואל בן נון מבין שמדובר על האשמה של הכהנים בעבודה זרה. בתקופת מנשה ואמון המקדש הפך למקום עבודה זרה, ומסתבר שרוב הכהנים שיתפו פעולה עם השלטון, הקבוצה של בני צדוק נשארה נאמנה לקב"ה ובכך זכתה בכהונה.

יחד עם בחירתם לכהונה, בני צדוק מקבלים מצוות נוספות, שכמה מהן היו גם חלק מן הסתירות שהטרידו את חז"ל בין ספר יחזקאל לתורה. להרבה מן המצוות היתירות שבני צדוק מקבלים בפרשייה יש מאפיין משותף – הן דומות למצוות הכהן הגדול. בפרשת אמור (שהנבואה שלנו היא ההפטרה שלה), מופיעים האיסורים של כהן גדול לפרוע את ראשו והאיסור לשאת אלמנה. בתורה אלו איסורים שלא נוהגים בסתם כהנים אך ביחזקאל כן: "וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ... וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים". גם בגדי הפשתים שיחזקאל מצווה את הכהנים ללבוש מזכירים את בגדי הבד של הכהן הגדול ביום כיפור, וגם הציווי המיוחד להתפשט מהם ולהחליף לבגדים אחרים לפני שהכהנים יוצאים לעם מזכיר את הציווי המקביל על הכהן הגדול להתפשט מבגדי הבד שלו ולהחליף לבגדי הקודש לפני שיוצא להתעסק בעבודות המקדש האחרות.

אציע שני דרכים להסבר השדרוג במעמדם של הכוהנים.

ביטול הכהן הגדול: במקדש של יחזקאל כהן גדול אינו מוזכר. יתכן שהסיבה דומה לתהליך שנראה שעובר גם על המלך. גם המלך, שמכונה כאן 'נשיא', עובר "סדנת חינוך" שאמורה להבהיר לו את מקומו הנכון בתוך המקדש. הוא לא האדון של המקדש, אלא אורח. דרך השער הראשי של המקדש רק ה' נכנס, ולכן השער צריך להישאר סגור, כשהנשיא צריך להיכנס דרך דלת צדדית: " וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱ–לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר:  אֶת הַנָּשִׂיא נָשִׂיא הוּא יֵשֶׁב בּוֹ לאכול לֶאֱכָל לֶחֶם לִפְנֵי ה' מִדֶּרֶךְ אֻלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּמִדַּרְכּוֹ יֵצֵא". כמו שראינו אתמול זו הייתה אחת הבעיות המרכזיות בבית ראשון. המלך לא הבין את מקומו, התגאה, וערבב את הפוליטיקה עם המקדש. אותה בעיה יכולה להיות גם עם הכהן הגדול, וביטול הכהונה הגדולה, וממילא ביזור המעמד שלה בקרב כלל הכהנים, ימנע מאדם אחד להתגאות.

בפועל, בימי בית שני כן הייתה כהונה גדולה, ובחלק לא קטן מהזמן היא אכן נפלה לחטא הגאווה והשחיתות.

הוספת הקדושה: במקדש של יחזקאל כל החצר הפנימית זוכה למעמד של קודש. לכן אסור לכהנים לשתות יין בכל החצר הפנימית, לכן בואו של הכהן אל החצר הפנימית מתואר כ"לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ", ולכן יש בגדים נפרדים לכל החצר הפנימית. באופן דומה, יתכן שכלל מעלות הקדושה משודרגות וגם כהן פשוט צריך להיחשב ככהן גדול ואולי אפילו גם ההיכל יחשב כ"קודש קדשים" שזוקק כהן גדול עם בגדי בד.