יחזקאל כד | היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים

הפרק שלנו חותם את תקופת הנבואה הראשונה של יחזקאל. תקופת הנבואה שנפתחה בציווי: "וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ" זוכה לסגירת מעגל בסוף בפרק שלנו: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד". נחזור לדבר על המשמעות של האילמות ועל סיום החטיבה הראשונה בנבואת יחזקאל, אך נזכיר תחילה מספר נקודות נוספות שעולות בפרק:

הסיר והבשר: התאריך שמופיע בראש הנבואה, עשרה בטבת בשנה התשיעית, הוא תחילת המצור על ירושלים: "סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". הרגע הזה הוא נקודת מפנה. יחזקאל התריע והסביר בפני אנשים שסירבו להאמין שהחורבן מתקרב. מרגע שמתחיל המצור וככל שהוא מתקדם, החורבן הופך להיות יותר ויותר ממשי. המשל בו בוחר יחזקאל לתאר את החורבן הוא משל לסיר שמונח על האש יותר מדי זמן, שורף את כל מה שיש בסיר וגם את הסיר עצמו. המשל מזכיר משל אחר מנבואת יחזקאל, אז בני ירושלים סמכו על ירושלים שתגן עליהם וטענו: "הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר". יחזקאל מדגיש בנבואה עכשיו שגם אם ירושלים היא סיר, וגם אם בני ירושלים הם הבשר שמתחבא בתוך הסיר בתקווה להגנה, זה לא יעבוד. הבשר ישרף, הסיר ישרף, והחורבן יהיה מוחלט.

האבלות על אשת יחזקאל: במסגרת המעשים הסמליים שיחזקאל עושה הוא נדרש לאחד האתגרים הקשים ביותר. הקב"ה מודיע לו שאשתו תמות, ואוסר עליו להתאבל עליה. מדובר על מעשה סמלי שמשקף את הייאוש מיושבי ירושלים (שאין מה להתאבל כי "בית חרב החרבתי"), את מצבה הקשה (כי כשבכל בית יש מי שמתאבל אז אין מי שינחם), את חוסר היכולת לעכל את הבשורה. כמו שיחזקאל אינו מתאבל על אשתו, גם אל להם לבני בבל להתאבל על ירושלים. המעשה מושך תשומת לב שמאפשר ליחזקאל להסביר: "אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ–דֹנָי ה' הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ:  וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי [...] וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבֹאָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲ–דֹנָי ה'". האתגר הקשה מדגיש פעם נוספת את הערבוב שבין האישי והלאומי בחייו של יחזקאל.

סיום תקופת האלם: גם בתוך התקופה שבין פרק ג' לפרק שלנו, בה יחזקאל אמר שלא ידבר – היו נבואות. האפיון המרכזי של תקופת האלם של יחזקאל איננו רק השתיקה, אלא בעיקר היאוש מהתיקון. לאורך כל נבואותיו יחזקאל מדגיש שהחורבן של ירושלים כבר בלתי נמנע ושאין איך לתקן. לאחר שהחורבן באמת מגיע, נפתחת תקופה חדשה בה יחזקאל יעזור לעם לבנות מחדש, להצמיח את מה שנהרס, ולהוביל את הגאולה בכיוון הנכון. הקב"ה הזהיר את יחזקאל שבני ישראל לא יקשיבו " כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה". התפקיד של יחזקאל לאורך כל התקופה הזו, בה ידע שאין איך לתקן, וגם שממילא הם לא יקשיבו, היה רק להודיע ולהתריע "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם". כאשר החורבן, ה"בלתי צפוי" יגיע, הם אמורים לדעת מי היה הראשון לזהות, ולסמוך עליו לעתיד בתהליך הצמיחה מחדש.