יחזקאל טז | ואעבור עלייך ואראך | משל האסופית

יחזקאל פותח במשל שמטרתו המוצהרת להודיע לירושלים את תועבותיה (פסוק ב'). יש משלים רבים במקרא שמדמים את יחסי הקב"ה וכנסת ישראל למערכת יחסים זוגית בין איש ואישה, אך הייחודיות שבמשל הזה היא בכך שהולך אחורה למקורו של הקשר. המשל פותח במוצאה של ירושלים כתינוקת שננטשה בלי שקיבלה את הטיפולים הבסיסיים ("לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי"), והקב"ה ראה אותה והחליט להציל אותה: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ (=למרות דמייך) חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". לימים התינוקת גדלה, ואותו עובר אורח שראה אותה נושא אותה לאישה, מיפה אותה ומעניק לה עושר רב.

ירושלים, שהפכה ליפה ועשירה בעקבות הטיפול המסור של המושיע שלה, זונחת אותו, בוגדת בו, וזונה עם כל מי שהיא רק יכולה ("וַתִּשְׁפְּכִי אֶת תַּזְנוּתַיִךְ עַל כָּל עוֹבֵר"). ההאשמה היא לא רק בכך שירושלים בוגדת, אלא גם בכך שמשתמשת במה שקיבלה מהקב"ה בשביל לבגוד בו. גם את העושר ("וַתִּקְחִי אֶת בִּגְדֵי רִקְמָתֵךְ וַתְּכַסִּים וְשַׁמְנִי וּקְטָרְתִּי נָתַתְּ לִפְנֵיהֶם"), אך גרוע מכך את הילדים שילדה לאדונה הראשון ("וַתִּשְׁחֲטִי אֶת בָּנָי וַתִּתְּנִים בְּהַעֲבִיר אוֹתָם לָהֶם").

מעבר לתוכחה נבואית קלאסית כנגד העבודה זרה, משל האסופית מדגיש יסודות ייחודיים לספר יחזקאל. ראשית, האיזכור של מקור הקשר שבין עם ישראל לבין הקב"ה שם את כל העבודה זרה בתוך הקשר של בגידה טראגית. הקב"ה הוא זה שהיטיב לנו, הוא בעל מושלם שמתחילת הדרך רק רוצה לתת לאשתו, ואנחנו "מכריחים" אותו להביא עלינו רעה. בתוך זה משתלבת נקודה נוספת והיא הדגשת העושר שמחולק לאויב ה'. גם נקודה זו מדגישה את כפיות הטובה – אנחנו לוקחים את מה שה' נתן לנו ומשתמשים בו נגדו. הנבואה מדגישה לא רק את הבגידה, אלא גם את המפסידנות במצבה של ירושלים: "וַיְהִי בָךְ הֵפֶךְ מִן הַנָּשִׁים בְּתַזְנוּתַיִךְ וְאַחֲרַיִךְ לֹא זוּנָּה וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן לָךְ וַתְּהִי לְהֶפֶךְ". היא בוגדת בבעלה, אבל במקום לקבל אתנן, היא משלמת לאנשים כדי לבגוד איתם. היא חוטאת, ואפילו לא מרוויחה מזה.

הנבואה מזכירה גם את "אחיותיה" של ירושלים – שומרון וסדום, שחטאו וכבר קיבלו את עונשן. בני ירושלים ראו את עצמם עליונים על פני סדום או שומרון שנחרבו. בתור עיר הקודש, שעדיין עומדת על תילה, בני ירושלים חושבים את עצמם לצדיקים גדולים. גם כאן, כמו לאורך כל הספר, יחזקאל מדגיש את עומק הטעות: "וַתַּשְׁחִתִי מֵהֵן בְּכָל דְּרָכָיִךְ: חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ... וְשֹׁמְרוֹן כַּחֲצִי חַטֹּאתַיִךְ לֹא חָטָאָה".

הנבואה חותמת בהבטחה לגאולה – גם של ירושלים וגם של אחיותיה. אך גם ההבטחה הזו, מבקשת לשמור את זכר החטאים לנצח: "לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם אֲדֹנָי ה'". המטרה היא שגם בימי הגאולה יתביישו בחטאי העבר ולא יחזרו עליהם. הסיומת הזו חוזרת לנקודה שראינו כבר מספר פעמים בספר יחזקאל: החורבן בלתי נמנע, ותפקיד הנבואה הוא לפעול כדי להביא לצמיחה לאחר החורבן.