יחזקאל | פרק מ' | המקדש לעתיד לבוא: החצר הפנימית

לאחר שהסתיים הסיור בחצר החיצונה, יחזקאל נכנס כעת אל החצר הפנימית דרך שערה הדרומי. מסתבר שהוא נכנס דרך שער זה משום שהמקום האחרון שביקר בו בחצר החיצונה היה שער הדרום שלה, ועל כן הדרך הקצרה ביותר לחצר הפנימית היא השער המקביל לו:

כפי שנראה להלן, שער המזרח ושער הצפון דומים לשער הדרום, ועקרונית מבנה שערי החצר הפנימית ומידותיהם זהים למבנה ולמידות של שערי החצר החיצונה, כולל התאים, האילים והאולם, אך בשני הבדלים. ראשית, שערי החצר הפנימית פונים כלפי החצר החיצונה, כלומר מייד בכניסה לשער יש אילים ואולם, ורק לאחר מכן יש תאים, כאמור: "וְאֵלַמָּו אֶל חָצֵר הַחִצוֹנָה" (השוו תרשים שער החצר החיצונה שצורף בשיעור הקודם עם התרשים שלהלן). שנית, יש הבדל קטן במספר המדרגות אל השערים: לשערי החצר החיצונה יש שבע מעלות (פס' כב, כו), ולשערי החצר הפנימית – שמונה.

מכאן יחזקאל עובר אל שער המזרח של החצר הפנימית, שצורתו ומידותיו כשל שער הדרום:

ומשם אל שער הצפון, שאף לו מבנה דומה:

ואולם, לשער הצפון יש ייחוד: נעשות בו פעולות מסוימות, שלשמן מיועדות הלשכות שלו.

 

בשער הצפון נוסף תיאור ייחודי, העוסק בפעולות שונות שנעשות שם במסגרת הקרבת הקורבנות:

מייד בתחילתו של שער הצפון, סמוך לאילים, יש לשכה להדחת קורבנות העולה; ובהמשכו יש שולחנות לשחיטת העולה, החטאת והאשם. עצם השחיטה של קורבנות אלה בשער הצפון עולה בקנה אחד עם האמור בספר ויקרא.[7] אבל אזכור 'הדחת העולה' לפני השחיטה מפתיע במקצת. סביר להניח שהמילים "שָׁם יָדִיחוּ אֶת הָעֹלָה" מוסבות על הרחיצה האמורה באיברי העולה – "וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם" (ויקרא א', ט; וראו גם שם, פס' יג);[8] וכך אכן פירשו רש"י ושאר המפרשים. אלא שלפי זה, היה ראוי להזכיר את שולחנות השחיטה תחילה, ורק לאחר מכן את מקום הרחיצה–ההדחה, ואילו בתיאור שלפנינו ההדחה קודמת לשחיטה. אומנם ייתכן שאין לסדר זה חשיבות עקרונית, והוא נובע משיקולים פרקטיים מסוימים. אך יש גם מקום להעלות על הדעת שהאמור כאן מוסיף על מה שציוותה התורה, ומחייב לרחוץ ולנקות לא רק את איברי הקורבן, אלא גם את הבהמה כולה לפני שחיטתה – "שָׁם יָדִיחוּ אֶת הָעֹלָה". בפרקים הבאים נראה כמה וכמה הלכות במקדש העתיד שספר יחזקאל מחמיר בהן יותר ממה שכתוב בתורה, ושם נעמוד בע"ה בהרחבה על תופעה זו. ייתכן אפוא שגם בנושא זה יש חידוש וחומרה יתרה בספרנו.

אשר לשולחנות, מן הפסוקים נראה שבאולם עצמו יש ארבעה שולחנות, שניים מכל צד, ועוד ארבעה שולחנות 'אל כתפי' השער. מסתבר שהכוונה לחלק השער שפנימה לאולם, קרוב יותר לחצר הפנימית (ראו בתרשים שלהלן).[9] ובסך הכול יש שמונה שולחנות לשחיטת הקורבנות.

מלבד שמונה שולחנות השחיטה, נזכרים ארבעה שולחנות נוספים, המצויים כנראה בהמשך השער, לכיוון החצר הפנימית (ראו בתרשים). ארבעת השולחנות הללו עשויים אבני גזית, ומיועדים להנחת כלי השחיטה. שלא כבשמונת שולחנות השחיטה, בשולחנות אבני הגזית צוינו מידותיהם, שהן כנראה קטנות מהמידות של שולחנות השחיטה: "אֹרֶךְ אַמָּה אַחַת וָחֵצִי וְרֹחַב אַמָּה אַחַת וָחֵצִי וְגֹבַהּ אַמָּה אֶחָת".

הפסוק הבא קשה להבנה:

מה הם 'השׁפתיים'? רש"י פירש על פי תרגום יונתן, שאלו ווים באורך טפח לתלות עליהם את הבהמה לאחר השחיטה כדי להקל על הפשטת העור: "עונקליות של ברזל קבועין בעמודי ננסין שבבית המטבחים בצפון לתלות ולהפשיט בהם את הקדשים". ואילו רד"ק פירש: "כלי ששופתים עליו את הקדירות" לבישול בשר החטאת והאשם. בין כך ובין כך, מסתבר ש'שפתיים' אלו ממוקמים סביב האולם. בסיום הפסוק נאמר שבשר הקורבן מונח על ("אל") שולחנות השחיטה.

 

יחזקאל נכנס דרך שער הצפון אל החצר הפנימית, ושם הוא רואה לשכות המיועדות למשרתים במקדש:

סמוך ליציאה משער הצפון, בתוך החצר הפנימית, יש לשכות, ופתחן ("פניהם") פונה לדרום ("דרך הדרום"); ואילו סמוך ליציאה משער המזרח יש לשכה אחת,[10] ופתחה פונה לצפון.[11] לכאורה אין התאמה בין פס' מד לבין פס' מה–מו בשאלה למי מיועדות הלשכות שפתחן לדרום וכמה לשכות הן: בפס' מד הן נקראות "לִשְׁכוֹת שָׁרִים", ואילו בפס' מה מדובר על "הַלִּשְׁכָּה", והיא מיועדת "לַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַבָּיִת"! כיצד ניתן ליישב סתירות אלו?

רש"י ושאר המפרשים ביארו ש"שָׁרִים" היינו 'משוררים', והלשכות הסמוכות לשער הצפון מיועדות ללוויים המשוררים ששימשו במקדש.[12] אלא שפירוש זה מחריף את הסתירה, שהרי בפס' מה מדובר בכוהנים! רד"ק הסיק מכך, שהלשכה הנזכרת בפס' מה איננה 'לשכות השרים' שבפס' מד, שאכן נועדו ללוויים, אלא היא לשכה אחרת, לכוהנים. אבל מלשון הכתוב "וַיְדַבֵּר אֵלָי זֹה הַלִּשְׁכָּה אֲשֶׁר פָּנֶיהָ דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם" נראה שהכוונה למקום שכבר הוזכר קודם לכן.

ייתכן אפוא שיש לאחוז דרך אחרת בהבנת המקראות הללו. אך לשם כך עלינו לעמוד תחילה על עניין אחר העולה בפסוקים אלו: ההבחנה בין הכוהנים "שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַבָּיִת" ובין הכוהנים "שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ". חלוקה זו מפתיעה, שהרי בתורה אין תפקידים אלו מבחינים בין קבוצות שונות של כוהנים, כי אם בין הלוויים לכוהנים: על הלוויים נאמר "וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל" (במדבר י"ח, ד), כלומר הם "שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַבָּיִת", ובד בבד הוזהרו "אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ" (שם, ג); ואילו על משמרת המזבח הופקדו הכוהנים – "וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ" (שם, ה). ובכן, מדוע כעת אמורים כוהנים לשמש בתפקיד שומרי משמרת הבית?

התשובה המלאה לשאלה זו נעוצה בזהותן של שתי קבוצות הכוהנים, והיא תידון בהרחבה בפרק מ"ד. כפי שנאמר כאן, הקבוצה הנבחרת בין הכוהנים היא "בְנֵי צָדוֹק הַקְּרֵבִים מִבְּנֵי לֵוִי אֶל ה' לְשָׁרְתוֹ". מעלתם של בני צדוק על שאר הכוהנים היא שהם "שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי" (מ"ד, טו), ועל כן רק "הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' " (שם) – כלומר רק הם יהיו "שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ" – ואילו הכוהנים האחרים יקבלו מעמד של לוויים ויעסקו במשמרת המקדש ככלל, אך לא במשמרת המזבח.

מעתה נוכל לומר, שגם במלאכת השיר יעסקו לעתיד לבוא לא רק הלוויים, אלא גם הכוהנים ש'הורדו בדרגה', כלומר שאינם מבני צדוק, אשר יופקדו על "משמרת הבית", כמו הלוויים. אכן, כוהנים אלו יזכו ללשכה נפרדת, אך לשכה זו תהיה במתחם "לשכות השׁרים", המיועד ללוויים. וכך אפוא יש להבין את הפסוקים על פי ההסבר שהצענו: בפס' מד הנביא רואה את לשכות השׁרים, שמקומן ליד שער הצפון, ועוד לשכה אחת ליד שער המזרח; פס' מה מבאר שאחת מלשכות השׁרים מיועדת לכוהנים שאינם מבני צדוק, המופקדים על משמרת הבית, כמו הלוויים; ובפס' מו נאמר שהלשכה בשער המזרח, מול המזבח ומול הכניסה למקדש, שפתוחה לצפון, דהיינו למקום שחיטת קודשי הקודשים – לשכה זו מיועדת לכוהנים בעלי המעלה המיוחדת, בני צדוק, שיזכו להיות שומרי משמרת המזבח.

תיאור החצר הפנימית מסתיים בציון מידותיה:

החצר "מְרֻבָּעַת" – מאה אמה על מאה אמה – ובתוכה עומד המזבח, הלוא הוא המזבח החיצון, "לִפְנֵי הַבָּיִת", אם כי לא התפרש כאן מקומו המדויק.

בזה מסתיים תיאור שתי חצרות המקדש.[13]