שיעורים בספר יחזקאל -
שיעור 63
יחזקאל | פרק מ"ח | חלוקת הארץ
קובץ טקסט
א. נחלות השבטים
בסיום חזון העתיד של יחזקאל מובאת בפרקנו חלוקת הנחלות בארץ לעתיד לבוא, השונה למדיי מהחלוקה המוכרת לנו מן התורה. לפי חלוקה זו, שבעה שבטים ינחלו בצפון, חמישה בדרום, וביניהם תהיה הרצועה הנקראת 'התרומה', שכבר למדנו עליה בתחילת פרק מ"ה, ובה יהיו השטח המיועד לכוהנים, אחוזת הלוויים, נחלת הנשיא, העיר והמקדש. פרקנו נפתח בשבטים הנוחלים מצפון ל'תרומה':
(א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים מִקְצֵה צָפוֹנָה אֶל יַד דֶּרֶךְ חֶתְלֹן לְבוֹא חֲמָת חֲצַר עֵינָן גְּבוּל דַּמֶּשֶׂק צָפוֹנָה אֶל יַד חֲמָת[1] וְהָיוּ לוֹ פְאַת קָדִים הַיָּם דָּן אֶחָד:
(ב) וְעַל גְּבוּל דָּן[2] מִפְּאַת קָדִים עַד פְּאַת יָמָּה אָשֵׁר אֶחָד:
(ג) וְעַל גְּבוּל אָשֵׁר מִפְּאַת קָדִימָה וְעַד פְּאַת יָמָּה נַפְתָּלִי אֶחָד:
(ד) וְעַל גְּבוּל נַפְתָּלִי מִפְּאַת קָדִמָה עַד פְּאַת יָמָּה מְנַשֶּׁה אֶחָד:
(ה) וְעַל גְּבוּל מְנַשֶּׁה מִפְּאַת קָדִמָה עַד פְּאַת יָמָּה אֶפְרַיִם אֶחָד:
(ו) וְעַל גְּבוּל אֶפְרַיִם מִפְּאַת קָדִים וְעַד פְּאַת יָמָּה רְאוּבֵן אֶחָד:
(ז) וְעַל גְּבוּל רְאוּבֵן מִפְּאַת קָדִים עַד פְּאַת יָמָּה יְהוּדָה אֶחָד:
פס' ח–כב עוסקים ב'תרומה', ולאחריהם מפורטים חמשת השבטים שנחלו מדרום לה:
(כג) וְיֶתֶר הַשְּׁבָטִים מִפְּאַת קָדִימָה עַד פְּאַת יָמָּה בִּנְיָמִן אֶחָד:
(כד) וְעַל גְּבוּל בִּנְיָמִן מִפְּאַת קָדִימָה עַד פְּאַת יָמָּה שִׁמְעוֹן אֶחָד:
(כה) וְעַל גְּבוּל שִׁמְעוֹן מִפְּאַת קָדִימָה עַד פְּאַת יָמָּה יִשָּׂשכָר אֶחָד:
(כו) וְעַל גְּבוּל יִשָּׂשכָר מִפְּאַת קָדִימָה עַד פְּאַת יָמָּה זְבוּלֻן אֶחָד:
(כז) וְעַל גְּבוּל זְבוּלֻן מִפְּאַת קָדִמָה עַד פְּאַת יָמָּה גָּד אֶחָד:
(כח) וְעַל גְּבוּל גָּד אֶל פְּאַת נֶגֶב תֵּימָנָה וְהָיָה גְבוּל מִתָּמָר מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ נַחֲלָה עַל הַיָּם הַגָּדוֹל:[3]
(כט) זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּפִּילוּ מִנַּחֲלָה לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵלֶּה מַחְלְקוֹתָם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
הדבר הבולט ביותר בחלוקה זו ביחס לחלוקה הקדומה של הארץ לשבטים הוא השוויון: כל שבט מקבל נחלה בגודל זהה – שלא כחלוקת הנחלות על פי ציווי התורה "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ" (במדבר כ"ו, נד). נראה שהשוואת גודל הנחלות נועדה לתקן את היחסים המעורערים ששררו מדי פעם בין השבטים. הבדל בולט אחר הוא ששניים וחצי השבטים – ראובן, גד וחצי שבט מנשה – חוזרים כאן לתוך גבול הארץ שממערב לירדן. וגם מיקומם של מקצת השבטים שונה.
כדי להבין את משמעותה של חלוקת הארץ כאן עלינו לחזור לחלוקה הקדומה. חלוקה זו נעשתה בספר יהושע, אך יסודותיה נטועים בחלוקת שבטי ישראל לדגלים בתחילת ספר במדבר (פרק ב'). על פי חלוקה זו, מצפון למשכן חנו שבטי דן, אשר ונפתלי; במזרח – יהודה, יששכר וזבולון; במערב – אפרים, מנשה ובנימין; ובדרום – ראובן, שמעון וגד. חלוקה זו מציבה במרכז את השבטים החשובים – בני לאה מצד אחד, ובני רחל מצד שני – ובצפון ובדרום את השבטים הפחות חשובים: בצפון שלושה מארבעת בני השפחות (דן ונפתלי בני בלהה ואשר בן זלפה), ובדרום שני בני לאה הדחויים[4] וגד בן זלפה. אומנם בסופו של דבר נחלו בני ראובן, גד וחצי שבט המנשה בעבר הירדן המזרחי, אך ניתן ללמוד מכאן על המיקום שיועד לנחלתם מלכתחילה. ואכן, בימי יהושע נחלו השבטים באופן דומה: אשר ונפתלי נחלו בצפון הארץ;[5] שמעון, שנותר מהדגל הדרומי, קיבל נחלה בדרום; ויתר השבטים נחלו במרכז הארץ.
כעת נוכל לבחון את חלוקת הארץ המוצעת בפרקנו. על פי חלוקה זו, שבטי דן, אשר ונפתלי נשארים בצפון, שמעון נותר בדרום, ושבט גד חוזר לדרום, לנחלה שיועדה לו מתחילה. אבל יש גם שני הבדלים בולטים. ראשית, ראובן ושמעון ייכללו בששת השבטים המרכזיים, ואילו יששכר וזבולון ינחלו בדרום. ושנית, יהודה ובנימין יחליפו מקומות: בימי יהושע נחלו בני בנימין מצפון ליהודה, וירושלים בתווך, ואילו על פי החלוקה שלפנינו יהודה יהיה מצפון ל'תרומה', ובנימין מדרום לה.
מסתבר ששני ההבדלים קשורים זה בזה. ההבדל הראשון מבטא כנראה 'מחילה' על עוונותיהם של ראובן ושמעון, שבעקבותיה יחזרו שבטים אלו למרכז, למקום הראוי להם כשני הבנים הראשונים של לאה, וכתוצאה מכך יידחקו יששכר וזבולון, בניה הצעירים של לאה, דרומה.
אשר למיקום של יהודה ובנימין, נראה שיש בו מסר כפול. מצד אחד, שני השבטים יקיפו את 'התרומה', כשם שהקיפו את ירושלים בחלוקה הראשונה. נראה שדבר זה מבטא את החיבור בין נציגי שני החלקים המרכזיים בעם ישראל[6] בכל הנוגע לקִרבה אל הקודש. מצד שני, החלפת המקומות עשויה להבליט את עצמאותו של שבט שמעון. בימי יהושע הייתה נחלתו של שבט שמעון בלועה ממש בנחלת שבט יהודה, כאמור: "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי לְשִׁמְעוֹן לְמַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה... מֵחֶבֶל בְּנֵי יְהוּדָה נַחֲלַת בְּנֵי שִׁמְעוֹן כִּי הָיָה חֵלֶק בְּנֵי יְהוּדָה רַב מֵהֶם וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ נַחֲלָתָם" (יהושע י"ט, א–ט). לעתיד לבוא יקבל שבט שמעון נחלה משל עצמו, ככל שבט אחר, ועצמאותו המחודשת תקבל משנה תוקף באמצעות הניתוק בינו ובין השבט ש'בלע' אותו בחלוקה הקדומה.
ב. התרומה
לאחר שעמדנו על החלוקה לשבטים, נחזור לפסוקים שדילגנו עליהם, המפסיקים בין שבעת חלקי השבטים שבצפון ובין חמשת החלקים שבדרום ועוסקים בחלק שבתווך, המכונה 'התרומה'. בפרק מ"ה כבר עמדנו על התרומה וחלקיה (וראו התרשים שם), אך כאן היא מתוארת ביתר פירוט. לאחר פתיחה כללית נידונה תחילה הרצועה הצפונית, המיועדת לכוהנים, ובה יהיה גם מתחם המקדש:
(ח) וְעַל גְּבוּל יְהוּדָה מִפְּאַת קָדִים עַד פְּאַת יָמָּה תִּהְיֶה הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תָּרִימוּ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף רֹחַב וְאֹרֶךְ כְּאַחַד הַחֲלָקִים מִפְּאַת קָדִימָה עַד פְּאַת יָמָּה[7] וְהָיָה הַמִּקְדָּשׁ בְּתוֹכוֹ: (ט) הַתְּרוּמָה[8] אֲשֶׁר תָּרִימוּ לַה' אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וְרֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים: (י) וּלְאֵלֶּה[9] תִּהְיֶה תְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ לַכֹּהֲנִים צָפוֹנָה חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וְיָמָּה רֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וְקָדִימָה רֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וְנֶגְבָּה אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וְהָיָה מִקְדַּשׁ ה' בְּתוֹכוֹ:[10] (יא) לַכֹּהֲנִים הַמְקֻדָּשׁ[11] מִבְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתִּי אֲשֶׁר לֹא תָעוּ בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר תָּעוּ הַלְוִיִּם:[12] (יב) וְהָיְתָה לָהֶם תְּרוּמִיָּה[13] מִתְּרוּמַת הָאָרֶץ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים[14] אֶל גְּבוּל הַלְוִיִּם:[15]
רצועה במידות זהות תיוחד ללוויים:
(יג) וְהַלְוִיִּם לְעֻמַּת גְּבוּל הַכֹּהֲנִים חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אֹרֶךְ וְרֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כָּל אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וְרֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים:[16]
כעת בא ציווי חדש:
(יד) וְלֹא יִמְכְּרוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יָמֵר[17] וְלֹא יַעֲבִיר [יעבור כתיב] רֵאשִׁית הָאָרֶץ[18] כִּי קֹדֶשׁ לַה':
על הכוהנים והלוויים נאסר למכור או להחליף את אדמותיהם, שכן האדמה היא קודש לה'. בכך יש הרחבה של האיסור בתורה למכור את מגרשי ערי הלוויים – "וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם" (ויקרא כ"ה, לד) – שכן התורה אסרה רק את מכירת השדות והמגרשים, אך את מכירת הבתים לא אסרה, ורק הדגישה שהם חוזרים ביובל (שם, לב–לג). ואף זה ביטוי של תוספת קדושה, המונע אפילו מכירה זמנית של כל חלק שהוא מנחלת שבט לוי.
הפסוקים הבאים עוסקים בעיר, שמקומה כזכור ברצועה הדרומית שב'תרומה' (ראו התרשים בפרק מ"ה):
(טו) וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים הַנּוֹתָר בָּרֹחַב עַל פְּנֵי חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף חֹל הוּא לָעִיר לְמוֹשָׁב וּלְמִגְרָשׁ וְהָיְתָה הָעִיר בְּתוֹכֹה: (טז) וְאֵלֶּה מִדּוֹתֶיהָ פְּאַת צָפוֹן חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּפְאַת נֶגֶב חֲמֵשׁ [חמש כתיב ולא קרי] מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּמִפְּאַת קָדִים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּפְאַת יָמָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים: (יז) וְהָיָה מִגְרָשׁ[19] לָעִיר צָפוֹנָה חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם וְנֶגְבָּה חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וְקָדִימָה חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם וְיָמָּה חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם: (יח) וְהַנּוֹתָר בָּאֹרֶךְ לְעֻמַּת תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים קָדִימָה וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים יָמָּה וְהָיָה לְעֻמַּת תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְהָיְתָה תְבוּאָתֹה לְלֶחֶם לְעֹבְדֵי הָעִיר:[20] (יט) וְהָעֹבֵד הָעִיר[21] יַעַבְדוּהוּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
עיקר החידוש הוא בפסוקים האחרונים: ממזרח וממערב לעיר, בשטחים שאורך כל אחד מהם 10,000 ורוחב כל אחד 5,000, יהיו שתי חלקות שיגדלו בהן תבואה עבור תושבי העיר. בשטח זה יעבדו 'עובדי העיר', והם יהיו "מכל שבטי ישראל". מכאן ניתן להסיק שגם בעיר עצמה יגורו אנשים מכל שבטי ישראל, כלומר שהעיר המיוחדת הזאת, הנמצאת באותו חלק עם המקדש (הגם שבאזור המוגדר בפירוש כ"חֹל" ובריחוק מקום מן המקדש עצמו, שלא כמו שהיה במקדש הראשון, וכפי שציינו בפרק מ"ה), איננה מיוחדת לשבט אחד. כשם שירושלים לא נחלקה לשבטים, ושני השבטים המרכזיים – יהודה ובנימין – היו קשורים אליה במידה שווה,[22] כך גם לעתיד לבוא לא תהיה לעיר המחוברת אל הקודש זהות שבטית אחת, וכל השבטים יוכלו לחוש אליה קשר דומה.
הפסוק הבא מסכם את רוחבה של 'התרומה' כולה, על שלושת חלקיה:
(כ) כָּל הַתְּרוּמָה חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אָלֶף רְבִיעִית[23] תָּרִימוּ אֶת תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ אֶל[24] אֲחֻזַּת הָעִיר:
ולסיום נזכרת שוב אחוזת הנשיא, המשתרעת ממזרח וממערב ל'תרומה':
(כא) וְהַנּוֹתָר לַנָּשִׂיא מִזֶּה וּמִזֶּה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְלַאֲחֻזַּת הָעִיר אֶל פְּנֵי חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף תְּרוּמָה עַד גְּבוּל קָדִימָה וְיָמָּה עַל פְּנֵי חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף עַל[25] גְּבוּל יָמָּה לְעֻמַּת חֲלָקִים[26] לַנָּשִׂיא וְהָיְתָה תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וּמִקְדַּשׁ הַבַּיִת בְּתוֹכֹה: (כב) וּמֵאֲחֻזַּת הַלְוִיִּם וּמֵאֲחֻזַּת הָעִיר בְּתוֹךְ אֲשֶׁר לַנָּשִׂיא יִהְיֶה בֵּין גְּבוּל יְהוּדָה וּבֵין גְּבוּל בִּנְיָמִן לַנָּשִׂיא יִהְיֶה:
הכתוב מדגיש שאחוזת הנשיא תקיף את 'התרומה' ואת "מקדש הבית", ושהיא תהיה בין יהודה לבנימין, ממש כמו המקדש הראשון, ובכך מעצים את מעמדו המיוחד של הנשיא, שעמדנו עליו בפרקים הקודמים.
ג. העיר
בסיום הפרק מובא תיאור מיוחד של העיר, הנמצאת, כזכור, ברצועה הדרומית של 'התרומה':
(ל) וְאֵלֶּה תּוֹצְאֹת הָעִיר[27] מִפְּאַת צָפוֹן חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מִדָּה: (לא) וְשַׁעֲרֵי הָעִיר עַל שְׁמוֹת שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁעָרִים שְׁלוֹשָׁה צָפוֹנָה שַׁעַר רְאוּבֵן אֶחָד שַׁעַר יְהוּדָה אֶחָד שַׁעַר לֵוִי אֶחָד: (לב) וְאֶל פְּאַת קָדִימָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּשְׁעָרִים שְׁלֹשָׁה וְשַׁעַר יוֹסֵף אֶחָד שַׁעַר בִּנְיָמִן אֶחָד שַׁעַר דָּן אֶחָד: (לג) וּפְאַת נֶגְבָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מִדָּה וּשְׁעָרִים שְׁלֹשָׁה שַׁעַר שִׁמְעוֹן אֶחָד שַׁעַר יִשָּׂשכָר אֶחָד שַׁעַר זְבוּלֻן אֶחָד: (לד) פְּאַת יָמָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים שַׁעֲרֵיהֶם שְׁלֹשָׁה שַׁעַר גָּד אֶחָד שַׁעַר אָשֵׁר אֶחָד שַׁעַר נַפְתָּלִי אֶחָד: (לה) סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף[28] וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה:
בכל אחד מארבעת צדדי העיר יש שלושה שערים, ובסך הכול שנים עשר שערים, כנגד שנים עשר שבטי ישראל. ואף זה ביטוי לאופייה המיוחד של העיר, השייכת לכל השבטים כאחד, ולמגמה להשוות בין השבטים העולה מן הפרק לכל אורכו.
חלוקת השערים לשבטים איננה כחלוקת הארץ לשבטים, אלא לפי בני יעקב, ועל כן יוסף נמנה בה כשבט אחד והיא כוללת גם את שבט לוי, אף על פי שנחלתו איננה בין שנים עשר חלקי הארץ. חלוקה זו מזכירה את אבני החושן, שסודרו בארבעה טורים, שלוש אבנים בכל טור, ובסך הכול שתים עשרה אבנים כנגד שנים עשר השבטים (שמות כ"ח, יז–כא). וזו חלוקת השערים: בצפון – ראובן, יהודה ולוי; במזרח – יוסף, בנימין ודן;[29] במערב – נפתלי, אשר וגד;[30] ובדרום – שמעון, יששכר וזבולון. השערים שבצפון ושבדרום קרויים על שם ששת בני לאה, והשערים שבמזרח ושבמערב קרויים על שם בני רחל ובני השפחות. ומסתבר שהשערים שבצפון, הקרובים יותר למקדש, מייצגים את השבטים החשובים: ראובן – הבן הבכור ששב למעמדו, כאמור לעיל; יהודה – הדמות המרכזית בין האחים; ולוי – המקודש מבין השבטים.
הספר מסתיים במשפט "וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה". נראה שהכוונה היא, שמהיום ההוא ואילך[31] ייקרא שם העיר "ה' שמה". שמה החדש של העיר, ששם ה' ייזכר בו במפורש, יעיד על היותה חלק מן התרומה המקודשת. וזהו סיום נאה לפרקי המקדש, המדגישים את העלייה במעלות הקדושה של המקדש וסביבתו, כחלק מן התיקון החיוני ליחסו של העם למקדש ולקודשיו.
יתרה מזאת, יש במשפט סיום זה משום סגירת מעגל לספר כולו. כזכור, הספר נפתח במראה המרכבה שבפרק א', ובפרק י' מתברר שהמרכבה מופיעה על מנת לשאת את השכינה המסתלקת מן המקדש. בתחילת פרק מ"ג, בעיצומו של הסיור הנבואי במקדש העתיד, הנביא רואה את כבוד ה' שב אל הבית ושומע את ההבטחה "וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם" (מ"ג, ט). וכעת, ממש בסיום הספר, נאמר שהבטחה זו תקבל ביטוי גם בשמה של העיר לעתיד לבוא: לא עוד תהיה זו העיר שה' עזבה, אדרבה, הכול ידעו כי "ה' שָׁמָּה".
* * *
בדברים אלו אנו מסיימים, בשבח ובהודיה לה', שנתיים של עיון בספר יחזקאל מתחילתו ועד סופו. תודתי נתונה לכל מי שעקב אחרי השיעורים, ולכל מי שהעיר והאיר. אם הגעתם עד הלום, הרי שזכיתם לסיים את אחד הספרים המופלאים במקרא, וכולי תקווה שהשיעורים היו לכם לעזר בהיכרות מעמיקה עם הספר המרתק והמיוחד הזה.
מדי שנה אני מודה לעורך, ד"ר בועז קלוש, על עבודתו המסורה, הדקדקנית והיעילה, אך השנה אני מבקש להדגיש שמלאכת העריכה הייתה למעשה מעין לימוד בחברותא. בועז העיר והאיר, העמיק ודייק, השיג והגיה, ועזרתו לא תסולא בפז, במיוחד בפרקי המקדש הקשים שצלחנו יחדיו. תודה מיוחדת גם לרעייתו, הגב' זהבית קלוש, שאיוריה סייעו לנו מאוד בביאור פרקי המקדש. ברך ה' חילם ופועל ידם תרצה.
[1] זוהי חזרה מקוצרת על קו הגבול הצפוני של הארץ, שתואר לעיל מ"ז, טו–יז. משום כך הוא מתואר כאן כדרך שתואר בפרק הקודם, ממערב למזרח, אף על פי שבהמשך הפרק באה הנוסחה הקבועה "מִפְּאַת קָדִים/קָדִימָה עַד פְּאַת יָמָּה". סוף הפסוק – "וְהָיוּ לוֹ פְאַת קָדִים הַיָּם" – אינו ברור, וייתכן שהוא לשון קצר של הנוסחה הקבועה הנזכרת.
[2] "סמוך לגבול דן... כמו: 'ועליו מטה מנשה' (במדבר ב', כ)" (רד"ק).
[3] גם הגבול הדרומי מתואר בדומה לאמור בפרק הקודם, בפס' יט.
[4] שמעון נדחה בעקבות מעשה שכם, וראובן בעקבות מעשה בלהה.
[5] שבט דן קיבל נחלה במרכז הארץ, אך מאוחר יותר הגיע אף הוא לצפון. אכן, מסתבר שדן היה אמור לנחול בצפון מלכתחילה, שהרי המקום בצפון ששמו "דן" נזכר כבר בתורה (בראשית י"ד, יד; דברים ל"ד, א). פרופ' יהודה אליצור הציע שבעקבות מעברם של שניים וחצי השבטים מזרחה לירדן הצטמצמו גבולות הארץ מצפון, ושבט דן היה יכול לנחול במרכז. אך מאחר שבני דן לא הצליחו לרשת את נחלתם הם הלכו צפונה, וקיבלו את הנחלה שהייתה מיועדת להם מלכתחילה. על כך ראו בהרחבה בספרי עד היום הזה: שאלות יסוד בלימוד תנ"ך, תל אביב 2013, עמ' 71–79.
[6] יהודה בן לאה מייצג את עצמו, ובנימין בן רחל מייצג את יתר עם ישראל, הן משום שנחלתו היא נחלת השכינה הן בשל מעמדו המיוחד כשבט מוצאו של המלך הראשון. להבחנה בין שבט יהודה לבין שאר עם ישראל ראו שמ"א י"א, ח; שמ"ב כ"ד, ט; וראו גם שופטים כ', יח.
[7] המילה 'תרומה' משמשת בפסוקים אלו בכמה משמעויות. בפסוק זה היא באה במובן הרחב: כל השטח שבין שבטי הצפון לשבטי הדרום. רוחב 'התרומה' כולה 25,000, ואורכה כאורכן של יתר נחלות השבטים, "מִפְּאַת קָדִימָה עַד פְּאַת יָמָּה".
[8] כאן המילה 'תרומה' מכוונת לרצועה הצפונית, המיועדת לכוהנים, שרוחבה 10,000, ומכונה בתחילת פרק מ"ה 'הקודש'.
[9] המפרשים הבינו שהמילה "ולאלה" מוסבת על המידות האמורות בפסוק הקודם: "ובאלה כ"ה אלף על עשרת אלפים תהיה להכהנים בפאת צפון" (מצודת דוד); "ולאלה – כמו 'ובאלה', ובאה הלמ"ד במקום בי"ת, וכן: 'ישבת לכסא' (תהילים ט', ה)" (מצודת ציון). ואולם, להלן פס' יח–כ משמע שהמונח 'תרומת הקודש' כולל את חלק הכוהנים ואת חלק הלוויים גם יחד (וראו מצודת דוד לפס' יח), ואם כן, ייתכן שהמילה "ולאלה" מוסבת על הכוהנים והלוויים, ושיעור המקראות כך הוא: "(י) ולאלה תהיה תרומת הקודש: לכהנים... (יג) והלוים...".
[10] בפס' ח כבר נאמר על 'התרומה' במובן הרחב "וְהָיָה הַמִּקְדָּשׁ בְּתוֹכוֹ". כעת נאמר על 'התרומה' במובן הצר, דהיינו על רצועת הכוהנים, שמקדש ה' יהיה בה דווקא.
[11] "רוצה לומר: המקודשים... וכן תרגם יונתן" (רד"ק). או שהכוונה: "החלק הזה המקודש יהיה לכהנים" (רש"י).
[12] יחזקאל שב ומציין כאן את מעמדם המיוחד של בני צדוק, הנבחרים מכל שבט לוי, כפי שכבר נזכר לעיל מ', מו; מ"ג, יט; מ"ד, טו.
[13] "תרומיה" היא לשון הקטנה, הבאה להבחין בין חלק הכוהנים לבין החלק המוגדר כ'תרומה' במובן הרחב.
[15] "אל" במובן 'על', כלומר סמוך לגבול הלוויים.
[16] "רוצה לומר: ללוים תהיה כל השטח הזה... ולפי שאל הכהנים לא יהיה כל השטח, כי בו יהיה מקום המקדש, לזה אמר: ללוים יהיה כל האורך, ולא יפסיק דבר" (מצודת דוד).
[17] מלבד האיסור למכור, יש גם איסור להמיר את הקרקע – כלומר להחליף אותה – בקרקע אחרת. יחזקאל אחז בלשון התורה: "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ... וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כ"ז, י); אלא ששם מדובר בבהמה שהוקדשה, ואילו כאן האיסור נאמר על קרקע.
[18] הצירוף "ראשית הארץ" איננו מופיע במקום אחר במקרא, ונראה שהוא מקביל ל'תרומה', שהרי גם התרומה מן היבול נקראת בתורה "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים י"ח, ד).
[20] "והנותר באורך עד מול כלות תרומת הקדש, והוא אחוזת הכהנים והלוים, והם עשרת אלפים למזרח ועשרת אלפים למערב, וזה יהיה מול תרומת הקדש ושוה לו כמדתו... התבואה הגדילה בשטח הזה תהיה למאכל לעובדי העיר, הם יושבי העיר העוסקים בעבודת העיר ותקונה" (מצודת דוד).
[21] "וְהָעֹבֵד הָעִיר" = 'ועובד העיר', ביידוע הנסמך והסומך גם יחד, כמו לעיל מ"ה, טז: "העם הארץ", ורבים כמותם.
[22] על הזיקה של שני השבטים לירושלים עמדנו בשיעורנו לשמ"ב פרק ה'.
[23] מרובעת.
[24] "אל" במובן 'עִם'.
[25] "על" במובן 'עד', כמו לעיל מ"ז, יח.
[26] "כנגד ארך חלקי השבטים" (רש"י).
[27] רוב המפרשים פירשו ש'תוצאות העיר' הן שערי העיר, הנידונים בפסוקים הבאים (כמו לעיל מ"ג, יא: "צוּרַת הַבַּיִת... וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו"). בדעת מקרא הציע לבאר בדומה לצירוף 'תוצאות הגבול', המצוי לרוב בתיאורי גבולות (ראו במדבר ל"ד, ד–יב ויהושע פרקים ט"ו–י"ט), ומובנו: 'קצה קו הגבול'. ברם, מתוך ההקשר נראה יותר שמובנה של המילה 'תוצאות' כאן הוא פשוט 'מידות'.
[28] היקף העיר הוא 4X4,500=18,000.
[29] דהיינו בני רחל וכן דן, בנה הבכור של בלהה שפחתה.
[30] שלושת בני השפחות הנותרים.
[31] מיום שישרה ה' את שכינתו בעיר (רש"י בפירושו הראשון, על פי תרגום יונתן) או "מיום בניינה ולהלן" (רש"י בפירושו השני).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)