יחזקאל | פרק מ"ד | המקדש לעתיד לבוא: דיני הכוהנים במקדש

לאחר הביקורת על הלוויים שהיו שותפים בעבודה הזרה של ישראל, מצוינים כעת לטובה אלו שלא טעו בכך, וכבר הוזכרו לעיל (מ', מו; מ"ג, יט):

יש כאן מידה כנגד מידה: שאר הלוויים "רָחֲקוּ מֵעָלַי" (פס' י), ועל כן "לֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי וְלָגֶשֶׁת עַל כָּל קָדָשַׁי" (פס' יג), ואילו בני צדוק, "אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי... הֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי". מי שרחק מעל ה' לא יקרב אל ה', ומי ששמר את משמרת ה' – יקרב אל ה' וישמור את משמרתו.

הפסוקים הבאים עוסקים בלבושם של הכוהנים בני צדוק:

בפסוקים אלו כמה חידושים ביחס לאמור בתורה. ראשית, על פי התורה הכוהנים מצווים ללבוש את בגדי הכהונה "בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ" (שמות כ"ח, מג), ואילו כאן הם מצווים ללבוש בגדי כהונה כבר מהגיעם אל שערי החצר הפנימית (הנחשבים חלק מחצר זו, כפי שכבר ראינו לעיל מ', לח–מג).

החידוש העיקרי הוא שבגדי הכוהנים יהיו מפשתן בלבד. הפסוק "פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם" מזכיר את הציווי לכוהן הגדול ביום הכיפורים: "כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף" (ויקרא ט"ז, ד), שהרי "בד" הוא כנראה בגד פשתים (ראו יומא עא ע"ב). מה משמעותם של בגדי הבד?

מלבד עבודת יום הכיפורים, בא ציווי על בגדי בד עוד בשני הקשרים אחרים: במצוות תרומת הדשן – הסרת האפר שהצטבר מעל המזבח – נאמר "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ" (ויקרא ו', ג); ובציווי על עשיית המכנסיים נאמר "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ" (שמות כ"ח, מב). ממקורות אלו ניתן להסיק שבגדי בד הם בגדים פשוטים, המשמשים למלאכה שיש בה לכלוך, כתרומת הדשן, וכן למכנסיים, שאינם אלא "לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה".[4] נמצאנו למדים, שבעבודת יום הכיפורים נדרש הכוהן הגדול ללבוש בגדים צנועים, שאינם מבליטים את מעלתו וגדולתו, אדרבה, הם מבטאים את היותו אחד מכלל ישראל, המופיע לפני מלך מלכי המלכים כמשרת פשוט בביתו, הבא לכפר בעד עמו. לעתיד לבוא תופנה דרישה זו כלפי כל הכוהנים ובכל זמן שהוא: לבישת בגדי פשתים פשוטים, ללא קישוטים מיותרים, כדי לבטא צניעות ונמיכות קומה בפני ה'.

בפס' יט בא ציווי מיוחד: בצאתם לחצר החיצונה הכוהנים צריכים לפשוט את בגדיהם ולהניחם בלשכות שהוזכרו בפרק מ"ב, כדי ש"לֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם". מה טיבו של חשש זה? רד"ק פירש שאין זה אלא חשש מתפיסה מוטעית: "כי אם יגעו את העם בבגדי כהונה שהם קדש, יראה שהעם קדושים כמוהם". ואולם, מפשט הפסוק נראה שיש כאן עניין מהותי, ומגע בין הבגדים לבין העם יביא ליצירת קדושה אצל העם, כעין מה שנאמר בתורה על כלי הקודש: "כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כ"ט, לז) ו"כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ" (שם ל', כט), וכן על הקורבנות שהם בגדר 'קודשי קודשים': "כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ" (ויקרא ו', יא; וכיוצא בזה שם, כ), וכדברי ראב"ע (בפירושו לשמות ל', כט): "על דרך הפשט שהוא כמשמעו, כי אם יגע בשר הקדש בלחם או בנזיד או ביין או בשמן או בכל מאכל יקדש". החידוש כאן הוא שלעתיד לבוא תגדל גם מדרגת הקדושה של בגדי הכהונה, והם יוכלו לקדש את הנוגע בהם. אומנם אין ברור מה משמעותו של הקידוש הזה למעשה, אך מכל מקום, זהו ביטוי נוסף לרעיון של הרחקת ישראל מן הקודש.[5]

 

בפסוקים הבאים מובאים עוד מדיני הכהונה. לאחר הדינים הנוגעים לבגדים, מובאים דינים הנוגעים לתספורת:

התחלת הפסוק אינה מחדשת דבר ביחס לאמור בתורה "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ" (ויקרא כ"א, ה). אבל המשך הפסוק – "וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ" – נראה כמקביל לאמור בתורה על הכוהן הגדול: "אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע" (שם, י). נראה אפוא שיש כאן עוד ביטוי לעלייה בדרגת הקדושה של הכוהנים לכיוון רמת הקדושה של הכוהן הגדול.

הדין הבא הוא איסור שתיית יין:

גם איסור זה כבר נאמר בתורה: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם" (ויקרא י', ט). וגם כאן, כמו בעניין בגדי הכהונה, הנבואה מרחיבה את הציווי, ואוסרת שתיית יין לא רק על כוהן שבא "אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" – דהיינו למקדש עצמו – כדברי התורה, אלא על כל כוהן שנכנס לחצר הפנימית. יש לציין שבפרטי הקורבנות המובאים בפרקים אלו, ובייחוד בפרק הבא, אין נזכר כלל ניסוך של יין, וכבר עמד על כך ר' אליעזר מבלגנצי[7] (בפירושו להלן מ"ה, יד) והעלה את ההשערה כי "שמא לעתיד יהא בטל ניסוך היין, לפי שלשעבר שגו ביין ותעו ביין וחטאו בו".

הפסוק הבא עוסק באיסורים החלים על הכוהנים בתחום האישות:

גם כאן אנו מוצאים עלייה במדרגת הקדושה של הכוהנים. על פי האמור בתורה, כוהן אסור לשאת גרושה – "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵא‑לֹהָיו" (ויקרא כ"א, ז) – אך איסור אלמנה נזכר רק בכוהן הגדול: "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו... אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה" (שם, י–יד). נראה אפוא שמעמדם של הכוהנים יעלה, והם ייאסרו גם באלמנה, אם כי עדיין תנהג בהם קולא שאינה קיימת בכוהן הגדול – שהם יהיו מותרים באלמנת כוהן: "וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ".[8]

כעת הנבואה עוברת לתפקידים שהכוהנים עתידים למלא:

פס' כג מדבר על הוראת המצוות לעם ישראל על מנת להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור. הנביא אוחז כמובן בלשון התורה: "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר, וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא י', י–יא).[9] לעיל כ"ב, כו ראינו את התוכחה על הכוהנים שמעלו בתפקידם: "כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ". לעתיד לבוא יחזרו הכוהנים למלא את שליחותם זו.

פס' כד פותח בתפקיד הכוהנים כשופטים, וגם זה עולה בקנה אחד עם האמור בתורה: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ‑לֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט... וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱ‑לֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל" (דברים י"ז, ח–יב).[10] בסוף הפסוק מתחדש תפקיד שלא נזכר בתורה: "וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ" – הכוהנים יהיו מופקדים גם על שמירת קדושת השבת והמועדים.[11]

הנושא הבא בהלכות הכהונה הוא דין טומאת מת:

פס' כה מקביל לאמור בתורה: "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו, כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו, וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא" (ויקרא כ"א, א–ג).[12] בפסוקים הבאים יש שני חידושים. פס' כו עוסק בטוהרה, ובפשטות הכוונה לציווי התורה על הטוהרה מטומאת מת באפר הפרה האדומה: "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים, הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר" (במדבר י"ט, יא–יב). אלא שיש כאן חידוש: לאחר סיום תהליך הטוהרה, יצטרכו הכוהנים לספור שבעה ימים נוספים בטרם יוכלו לשוב לעבודתם.[13] החידוש השני הוא בפס' כז: כאשר הכוהן שנטהר חוזר לשרת בקודש, עליו להביא קורבן חטאת.[14]

מכאן הנבואה עוברת לנושא אחר – מתנות הכהונה והעדר נחלה בארץ:

הקשר בין מתנות הכהונה ובין ההלכה שאין לכוהנים נחלה בארץ ישראל מפורש כבר בתורה, בסוף פרשת קורח, בלשון דומה לאמור כאן: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י"ח, כ). ויש הקבלה גם בין מתנות הכהונה המנויות בשני המקומות:

הפרט היחיד שנזכר כאן ואינו נזכר במפורש בבמדבר י"ח הוא "רֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם", אבל גם בזה אחז הנביא את לשון התורה: "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם[16] חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ, מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם" (במדבר ט"ו, כ–כא). ומאחר שנתינת החלה קרויה תרומה, הריהי כלולה למעשה במילים "וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם". בעניין זה אין כאן אפוא חידוש מיוחד, מלבד הסיום המפתיע "לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ": הנבואה מדגישה כי הגם שלמראית עין יש בנתינת מתנות הכהונה חסרון כיס, באמת יש בה כדי להביא ברכה לביתו של האדם.[17]

דיני הכוהנים מסתיימים בפסוק:

פסוק זה חוזר אף הוא על האמור בתורה: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו... נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי ה' " (ויקרא כ"ב, ב–ח). אומנם במקומות אחרים בתורה נאמרו איסורים אלו גם לישראל: "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות כ"ב, ל); "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה... כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ‑לֹהֶיךָ" (דברים י"ד, כא). אבל לכוהנים יש איסור מיוחד, ובאכילת נבלה וטרפה הם עוברים הן על האיסור שנאמר לכל ישראל הן על האיסור המיוחד להם.[18]

 

---