יחזקאל | פרק ל"ט | המלחמה עם גוג | 2

[1]   על המילה "וְשֹׁבַבְתִּיךָ" עמדנו בפרק הקודם. המילה "וְשִׁשֵּׁאתִיךָ" יחידאית, ומתוך ההקשר ניתן לשער שמובנה 'ונשאתיך'. וראו במפרשים להצעות אחרות.

[2]   "לעופות הדורסים ולחית השדה אתנך למאכל" (מצודת דוד).

[3]   הכוונה לאיים שבסביבות יוון ואסיה הקטנה, שתומכיו של גוג באו מהם.

[4]   כאשר הקשת ימני, הוא אוחז את הקשת ביד שמאל, ואת החיצים הוא יורה בידו החזקה, הימנית.

[5]   "וְהִשִּׂיקוּ"=והסיקו, ישתמשו להבערת אש, כמו בישעיהו מ"ד, טו: "וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם".

[6]   מגן וצינה נזכרו גם בפרק הקודם (פס' ד), אך מכיוון שהדגש כאן הוא על כלי הנשק, נזכרו עוד ארבעה כלים אחרים, ובסך הכול מנויים כאן יותר כלי נשק משמנויים שם.

[7]   הצירוף 'מקל יד' איננו נזכר במקומות אחרים במקרא, אך עצם הלקיחה של מקל ביד לצורך לחימה נזכרת בקרב של דוד עם הפלשתי: "וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים... וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי" (שמ"א י"ז, מ).

[8]   המספר שבע מציין הפרזה במקומות רבים, כמו "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" (בראשית ד', כד), "וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (ויקרא כ"ו, יח; וראו גם שם, כא, כד, כח), ועוד.

[9]   "כמו הפוך: 'מקום קבר שם'. וכן: 'כל הרע אויב בקדש' (תהילים ע"ד, ג) כמו: 'כל אויב הרע בקדש'... 'כל תשא עון' (הושע י"ד, ג) – 'כל עון תשא'. והדומים להם רבים" (רד"ק).

[10] המתים של גוג ייקברו ב"גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם". על פי תרגום יונתן, הכוונה לגיא ממזרח לים כינרת, אך לדעת רד"ק ייתכן שהכוונה לים התיכון. אשר למילה "הָעֹבְרִים", נראה שהגיא שימש את מי שעברו ממזרח לים (לדעת רש"י: "גי שהם עוברים את ים כנרת להביא משם פירות גינוסר תמיד").

[11] מילוי הגיא בקברים יגרום לחסימת המעבר שהיה שם קודם לכן.

[12] נראה שהכוונה היא שמקום הקבורה הגדול יהיה ל'שֵם' – מעין אנדרטה, המנציחה את ניצחונו של ה' על גוג. למילה 'שם' במובן זה ראו ישעיהו נ"ו, ה: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת". הצירוף "יד ושם" מסייע להבנה זו, שכן גם המילה 'יד' משמשת במובן דומה, כאמור במלחמת שאול בעמלק: "בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד" (שמ"א ט"ו, יב), וראו גם שמ"ב י"ח, יח: "וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם".

[13] היום שכבודי נודע בו על ידי הפגיעה באויבי ישראל, כמו "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו" (שמות י"ד, יח).

[14] תחביר הפסוק קשה, אך כוונתו ברורה: ימונו אנשים מיוחדים להמשיך לקבור את המתים הנותרים, שלא נקברו בשבעת החודשים הראשונים. הצירוף 'אנשי תמיד' יחידאי, ומובנו כמשמעו: אנשים שיעסקו דרך קבע בתפקיד זה. 'יבדילו' – יפרישו ויוציאו מכלל שאר העם לצורך תפקיד זה, כמו: "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' " (במדבר ט"ז, ט). המשפט כולו, "וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ עֹבְרִים בָּאָרֶץ", ניתן להתפרש בשתי דרכים: או שעם ישראל 'יבדילו' 'אנשי תמיד' שיעברו דרך קבע בארץ ויחפשו מתים נוספים; או ש'אנשי תמיד' שיהיו ממונים על המשימה בכללותה 'יבדילו' אנשים שיעסקו בפועל במלאכה – 'עוברים בארץ'. אשר למילים "מְקַבְּרִים אֶת הָעֹבְרִים אֶת הַנּוֹתָרִים", נראה שה'את' הראשון מובנו 'עִם', כמו במקומות רבים במקרא, דהיינו שיהיו שתי קבוצות: 'מקברים', שתפקידם לקבור בפועל, ו'עוברים', שתפקידם לסקור את השטח ולסמן את מקום הגופות, כמבואר ביתר הרחבה בפסוק הבא.

[15] עם תום שבעת החודשים הראשונים, שבהם ייקברו המתים הגלויים, יתחיל התהליך של חקירת הארץ וסקירתה להשלמת טיהורה מחללים.

[16] 'העוברים' יסמנו את מקומותיהן של העצמות (את המילה 'ציוּן' ככינוי לסימון של קבר מצאנו במל"ב כ"ג, יז: "וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱ‑לֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה"), עד אשר יגיעו 'המקברים', יישאו אותן משם ויקברו אותן בגיא.

[17] שם העיר הסמוכה לגיא יוחלף ל'המונה', כשם ששם הגיא יוחלף ל'גיא המון גוג'.

[18] צירוף 'גיבורים' ו'נשיאים' הופיע גם בנבואה על מצרים, בתיאור שוכני השאול (לעיל ל"ב, כא–ל). ואולי באה ההקבלה ללמד שגוג וחילו אף לא ירדו לשאול, אלא גופם יינתן כולו מאכל לחיות השדה (מקרא לישראל).

[19] בעלי החיים השמנים והמפוטמים הם משל לגיבורים ולמפקדים בחילו של גוג, כמו "חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָם הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים" (ישעיהו ל"ד, ו).

[20] הרעיון שה' עושה זבח מאויבי ישראל הובע גם בדברי נביאים אחרים, אך בלא התיאור הססגוני הקשור בבעלי החיים, ראו למשל: "כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם" (ישעיהו ל"ד, ו); "כִּי זֶבַח לַא‑דֹנָי ה' צְ‑בָאוֹת בְּאֶרֶץ צָפוֹן אֶל נְהַר פְּרָת" (ירמיהו מ"ו, י); "כִּי קָרוֹב יוֹם ה' כִּי הֵכִין ה' זֶבַח הִקְדִּישׁ קְרֻאָיו" (צפניה א', ז).

[21] "וְנָשׂוּ"=ונשאו (כמו לעיל כ"ח, טז: "מָלוּ"=מלאו). נשיאת הכלימה משמעותה בושה במעשיהם הרעים (ראו ט"ז, נב).

[22] ראו ל"ח, ד ובהערתנו שם.

[23] הן במקורות תנאיים, כגון בתוספתא ברכות פ"א הי"א ובספרי במדבר פיסקא עו, הן בתלמוד הבבלי (ברכות ז ע"ב; יג ע"א; נח ע"א ועוד) ובמדרשי אגדה רבים.

[24] בפרק הקודם עמדנו על צדדי הדמיון שבין נבואת גוג ארץ המגוג ובין נבואת זכריה בפרק י"ד, והערנו שם גם על ההבדל ביניהן בשאלה האם יאונה לבני ישראל רע במלחמה זו. ייתכן אפוא שחז"ל שילבו את שתי הנבואות וציירו מכלל שתיהן תמונה אחת של מלחמת אחרית הימים, שעצם דבר קיומה היה לדעתם ידוע עוד קודם לכן, כעולה מדברי המדרש "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג".