שיעורים בספר יחזקאל -
שיעור 49
יחזקאל | פרק ל"ח | המלחמה עם גוג ארץ המגוג | 1
קובץ טקסט
א. עליית גוג וחילו על הרי ישראל
בפרקים ל"ח–ל"ט באה נבואה על מלחמה גדולה שעתידה להיערך בארץ ישראל 'באחרית השנים', לאחר שיבת ישראל לארצו. קיבוץ הגלויות והקמת מלכות דוד מחדש, שתוארו בפרקים הקודמים, עדיין אינם מסיימים את תהליך הגאולה. הגאולה תושלם רק עם הכרעתו של אויב קשה ועצום, שיבוא להילחם בישראל בארצם לאחר שישובו אליה. זהו יסוד ייחודי למדיי בתפיסת הגאולה בספר יחזקאל, כמוהו כרעיונות אחרים שראינו בספר. גם תיאור המלחמה חריג ומיוחד, ונאמר בו שה' ישתמש באיתני הטבע להכריע את האויב ולקדש את שמו בעולם.
בנבואה ארבע יחידות, שכל אחת מהן פותחת בקריאת ה' ליחזקאל, בכינויו הקבוע 'בן אדם', לפנות בדברים: בשלוש היחידות הראשונות עליו לפנות בדברים לגוג, וביחידה הרביעית לבעלי החיים, בנוגע לעונש של אנשי גוג.
היחידה הראשונה (ל"ח, א–יג) כוללת את הפנייה הראשונה אל גוג, והפסוקים הראשונים בה מתארים את החיל העולה על הרי ישראל, המורכב מבני עמים שונים:
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג[1] נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל וְהִנָּבֵא עָלָיו: (ג) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל: (ד) וְשׁוֹבַבְתִּיךָ[2] וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ[3] וְהוֹצֵאתִי אוֹתְךָ וְאֶת כָּל חֵילֶךָ סוּסִים וּפָרָשִׁים לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל[4] כֻּלָּם קָהָל רָב צִנָּה וּמָגֵן תֹּפְשֵׂי חֲרָבוֹת כֻּלָּם: (ה) פָּרַס כּוּשׁ וּפוּט[5] אִתָּם כֻּלָּם מָגֵן וְכוֹבָע: (ו) גֹּמֶר[6] וְכָל אֲגַפֶּיהָ[7] בֵּית תּוֹגַרְמָה[8] יַרְכְּתֵי צָפוֹן וְאֶת כָּל אֲגַפָּיו עַמִּים רַבִּים אִתָּךְ:
מיהו גוג זה, שהדברים מופנים אליו? גוג מוזכר בסמיכות ל"אֶרֶץ הַמָּגוֹג", ומכונה "נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל". שמות אלו, כמוהם כגומר ותוגרמה שבפס' י, מוכרים לנו מרשימת היוחסין של יפת – "בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס, וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָֽה" (בראשית י', ב–ג) – וכבר פגשנו בהם.[9] ובכל זאת, נראה שהכינוי 'גוג ארץ המגוג' נושא בעיקר משמעות סמלית, ואינו מכוון לאדם מסוים.[10] אף אין מוכרת לנו משום מקום אחר 'ארץ המגוג'.
אחד הדברים המיוחדים בתיאור מלחמה זו, שהיא מאחדת עמים מאזורים שונים: משך ותובל וגומר ותוגרמה מאסיה הקטנה שב"ירכתי צפון", פרס מן המזרח, וכוש ופוט מאפריקה שבדרום. מכל קצווי תבל יתקבצו אל גוג "עמים רבים" למלחמה הגדולה.
המילה 'כול' חוזרת בנטיותיה השונות שוב ושוב בפסוקים אלו, להדגיש את העוצמה: "אוֹתְךָ וְאֶת כָּל חֵילֶךָ סוּסִים וּפָרָשִׁים לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל כֻּלָּם קָהָל רָב צִנָּה וּמָגֵן תֹּפְשֵׂי חֲרָבוֹת כֻּלָּם, פָּרַס כּוּשׁ וּפוּט אִתָּם כֻּלָּם מָגֵן וְכוֹבָע, גֹּמֶר וְכָל אֲגַפֶּיהָ בֵּית תּוֹגַרְמָה יַרְכְּתֵי צָפוֹן וְאֶת כָּל אֲגַפָּיו". כל הסוסים, כל הלוחמים, כולם מצוידים היטב לקראת המלחמה.
לאחר תיאור הצבא הגדול והמצויד של גוג מתואר הייעוד של הצבא הזה:
(ז) הִכֹּן וְהָכֵן לְךָ אַתָּה וְכָל קְהָלֶךָ הַנִּקְהָלִים עָלֶיךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְמִשְׁמָר:[11] (ח) מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב[12] מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם: (ט) וְעָלִיתָ כַּשֹּׁאָה[13] תָבוֹא כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ תִּהְיֶה אַתָּה וְכָל אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים רַבִּים אוֹתָךְ: (י) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַעֲלוּ דְבָרִים עַל לְבָבֶךָ וְחָשַׁבְתָּ מַחֲשֶׁבֶת רָעָה: (יא) וְאָמַרְתָּ אֶעֱלֶה עַל אֶרֶץ פְּרָזוֹת אָבוֹא הַשֹּׁקְטִים יֹשְׁבֵי לָבֶטַח כֻּלָּם יֹשְׁבִים בְּאֵין חוֹמָה וּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם אֵין לָהֶם:[14] (יב) לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז לְהָשִׁיב יָדְךָ עַל חֳרָבוֹת נוֹשָׁבֹת וְאֶל עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן יֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ:[15] (יג) שְׁבָא וּדְדָן וְסֹחֲרֵי תַרְשִׁישׁ[16] וְכָל כְּפִרֶיהָ[17] יֹאמְרוּ לְךָ[18] הֲלִשְׁלֹל שָׁלָל אַתָּה בָא הֲלָבֹז בַּז הִקְהַלְתָּ קְהָלֶךָ לָשֵׂאת כֶּסֶף וְזָהָב לָקַחַת מִקְנֶה וְקִנְיָן לִשְׁלֹל שָׁלָל גָּדוֹל:
פסוקים אלו מפנים האשמה מוסרית כלפי גוג וצבאו, המתעלמים מעברה של ארץ ישראל. תקופה ארוכה הייתה ארץ זו חרבה, לאחר שיושביה גלו ממנה והתפזרו בעמים. והינה, לאחר שיושביה שבו אליה, קוממו את חורבותיה והצליחו לשבת בה לבטח, בערי פרזות ללא חומה, דלתיים ובריח, באים גוג וחילו ומבקשים לקחת את שללם, תוכנית המוגדרת כ"מַחֲשֶׁבֶת רָעָה". ההתעלמות של גוג מן ההקשר ההיסטורי של שיבת ישראל לארצם מוצגת כאן כעוול מוסרי. דומה שגם סוחרי שבא, דדן ותרשיש תמהים מהו השלל הגדול שמבקש גוג למצוא בארץ זו, שאנשיה חזרו אליה אך לא מכבר, וטרם הספיקו להתבסס בה: "הֲלִשְׁלֹל שָׁלָל אַתָּה בָא? הֲלָבֹז בַּז הִקְהַלְתָּ קְהָלֶךָ?".[19] אירוניה זו באה לידי ביטוי במיוחד בשאלה "לָשֵׂאת כֶּסֶף וְזָהָב?". כסף וזהב הוזכרו בפרקים הקודמים כסחורות של תרשיש (כ"ז, יב) ושבא (שם, כב) ושל מלך צור (כ"ח, ד), אך מעולם לא היו מצויים בכמות מסחרית בארץ ישראל. לנוכח רשעות זו, יובן היטב כעסו של ה' על גוג בפסוקים הבאים.
ב. חמתו של ה' על גוג
ביחידה זו יחזקאל מצטווה שוב להינבא על גוג, אך כעת מתואר בקווים כלליים עונשו של גוג על מחשבתו הרעה. תחילה מתוארת שוב עלייתו של גוג עם עמים רבים על עם ישראל היושב לבטח:
(יד) לָכֵן הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ לְגוֹג כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא בְּשֶׁבֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל לָבֶטַח תֵּדָע:[20] (טו) וּבָאתָ מִמְּקוֹמְךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן[21] אַתָּה וְעַמִּים רַבִּים אִתָּךְ רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם קָהָל גָּדוֹל וְחַיִל רָב: (טז) וְעָלִיתָ עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה וַהֲבִאוֹתִיךָ עַל אַרְצִי לְמַעַן דַּעַת הַגּוֹיִם אֹתִי בְּהִקָּדְשִׁי בְךָ לְעֵינֵיהֶם גּוֹג: (יז) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הַאַתָּה הוּא[22] אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים בַּיָּמִים הָהֵם שָׁנִים[23] לְהָבִיא אֹתְךָ עֲלֵיהֶם:
כבר בתחילת הפרק נאמר שה' הוא שעומד מאחורי מלחמה זו (פס' ד). כעת מתבררת מגמתו של ה': לקדש את שמו לעיני הגויים, על מנת שידעוהו. מגמה זו, העולה בקנה אחד עם נבואות רבות שכבר ראינו בספר, ממשיכה ללוות גם את המרכיב הזה בגאולת ישראל. מובן שאין בכך כדי לנקות את גוג מאחריות למחשבתו הרעה. כמו במקומות רבים במקרא, יש כאן 'סיבתיות כפולה': אומנם גוג הוא כלי ביד ה' לקדש את שמו ברבים, אך למעשה יש לגוג שאיפות משלו, והוא עתיד ליתן עליהן את הדין.
החידוש בפרק זה הוא שבניגוד לנבואות קודמות, כאן אין עליית גוג על ישראל קשורה כלל למעשיו של עם ישראל. לא נזכר כאן חטא כלשהו של עם ישראל, אדרבה, הדברים יקרו לאחר התגשמות נבואות הגאולה שבפרקים הקודמים, שהובטח בהן: "וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם... וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵא‑לֹהִים" (ל"ז, כג). לעליית גוג על ישראל יש מטרה אחת ויחידה: קידוש שם ה' לעיני הגויים במה שיקרה לגוג.
יחזקאל מציין שבבואו של גוג יתגשם דבר ה' שדובר מימי קדם ביד נביאי ישראל, ומכאן שיחזקאל לא היה הנביא היחיד שניבא על גוג. במקרא עצמו לא מצאנו נביא אחר שדיבר במפורש על גוג. רש"י ורד"ק ציינו לנבואת זכריה בפרק י"ד, שמופיעים בה מוטיבים דומים, הן בתיאור המלחמה – "וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה" – הן בדרך שיילחם ה' בגויים, כפי שנראה בפירוט להלן. אומנם בזמנו של יחזקאל עדיין לא נאמרו נבואות זכריה, אך כשתתרחש מלחמת גוג בפועל תהיינה אף הן בגדר נבואות שנאמרו "בְּיָמִים קַדְמוֹנִים".[24]
מכאן ואילך מתוארת תגובתו של ה' על עליית גוג:
(יח) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי: (יט) וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: (כ) וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה[25] וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת[26] וְכָל חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל: (כא) וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל הָרַי[27] חֶרֶב נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה:[28] (כב) וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ[29] אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו וְעַל עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ: (כג) וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
לנוכח המתקפה המרושעת על עם ישראל השב מן הגלות ומבקש לשבת לבטח על אדמתו יגיב ה' בחֵמה, קנאה ועברה. תגובת ה' תבוא לידי ביטוי בהשתתפותם של איתני הטבע במערכה נגד גוג ואנשיו: רעש – רעידת אדמה, שתחולל בהלה בקרב כל בעלי החיים, ביבשה, באוויר ובים; מטר של אש, גופרית וברד; ומגפת דבר. עד שמרוב בהלה יהרגו אנשי האויב זה בזה, כנאמר בפס' כא. בלשונות אלו יש משום סגירת מעגל: עד עתה נזכרו בנבואות יחזקאל חרב, דבר ודם – כמוהם כגשם שוטף ואבני אלגביש – אצל עונשם של ישראל,[30] והינה כעת ניתכים פגעים אלו על גוג ואנשיו בבואם להילחם עם ישראל.
ציינו לעיל לנבואת זכריה על מלחמת כל הגויים בירושלים. גם בנבואת זכריה יש מוטיבים דומים של שימוש באיתני הטבע במלחמת ה' בגויים, כפי שניתן לראות בטבלה:
|
יחזקאל ל"ט
|
זכריה י"ד
|
|
(יט) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל
|
(ה) וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי... כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה
|
|
(כ) וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת
|
(ד) וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה
|
|
(כא) וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל הָרַי חֶרֶב נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה
|
(יג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְהוּמַת ה' רַבָּה בָּהֶם וְהֶחֱזִיקוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ וְעָלְתָה יָדוֹ עַל יַד רֵעֵהוּ
|
|
(כב) וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר
|
(יב) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים
|
|
(כג) וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'
|
(ט) וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד
|
שימוש באיתני הטבע להבסת הגויים שיעלו על שארית הפלטה מישראל לאחר שיבתם לארצם, על מנת לקדש את שם ה' לעיני הגויים – מכל אלה עולה מכנה משותף ברור לנבואת יחזקאל ולנבואת זכריה,[31] ומכאן חיזוק לפרשנות שדברי יחזקאל על מלחמת גוג כהתגשמות הנבואות "אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל" מכוונים גם לנבואת זכריה.
[1] מסתבר שהכוונה: גוג מארץ בני מגוג.
[2] יונתן תרגם: "ואשדלינך", כלומר אפתה ואשדל אותך. רש"י פירש: "אעשה אותך שובב", והוסיף: "כל ההולך בשרירות לבו נקרא שובב", כמו "בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ" (ישעיהו נ"ז, יז). ורד"ק פירש במובן שבירה, כמו "כִּי שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן" (הושע ח', ו): "אשבר לבך עד שתתאוה מאד לצאת ממקומך לבא אל ארץ ישראל".
הפועל שׁוֹבֵב מופיע במקרא עוד בכמה מקומות, בשתי הוראות מנוגדות. האחת: החזיר, הביא אל מקומו הקודם, כגון: "וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת" (ישעיהו נ"ח, יב), "לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו" (שם מ"ט, ה), וכן בסוף הנבואה שלנו: "בְּשׁוֹבְבִי אוֹתָם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מֵאַרְצוֹת אֹיְבֵיהֶם" (להלן ל"ט, כז). ההוראה השנייה של שׁוֹבֵב היא: הִטה מן הדרך הנכונה, כגון: "מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַם מְשֻׁבָה נִצַּחַת הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (ירמיהו ח', ה), "צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם" (שם נ', ו). בקונקורדנציה שלו שִייך אבן שושן את פסוקנו להוראה הראשונה (וכן במילון בן יהודה, הגם שעמד על הקושי שבכך), אך נראה הרבה יותר שיש לשייכו להוראה השנייה דווקא, והדבר עולה בקנה אחד עם פירוש רש"י ועם תרגום יונתן.
לחלופין, אפשר שאין זו לשון שלילית, ו"וְשׁוֹבַבְתִּיךָ" מובנו: 'והולכתיך', כפי שייתכן לפרש גם במקצת מן ההיקרויות האחרות של הפועל במקרא.
[4] ראו לעיל כ"ג, יב ובהערה 10 שם.
[6] ראו לעיל כ"ז, יא ובהערה 20 שם. גומר מזוהה עם הקימריים, הנזכרים במקורות יווניים ואשוריים כעם של נוודים באסיה הקטנה.
[7] המילה 'אגף' נזכרת בתנ"ך שבע פעמים, כולן בספר יחזקאל, מהן חמש בנבואה זו. המילה שאולה מן האכדית (agappu) ומובנה: כנף, וכאן היא באה במשמעות מושאלת של גדודים, כוחות עזר. גם הופעותיה האחרות בספר הן במשמעות מושאלת, ראו לעיל י"ב, יד; י"ז, כא ובהערה 18 שם.
[8] ראו לעיל כ"ז, יד ובהערה 27 שם.
[10] השם גוג מופיע בתנ"ך רק עוד במקום אחד, בין צאצאי ראובן: "בְּנֵי יוֹאֵל שְׁמַעְיָה בְנוֹ גּוֹג בְּנוֹ שִׁמְעִי בְנוֹ" (דה"א ה', ד), אך ברור שאין הכוונה כאן לאדם מישראל. חוקרים רבים (ראו מקרא לישראל עמ' 375; דעת מקרא עמ' שג הערה 5; עולם התנ"ך עמ' 189–191) הצביעו על דמותו של גוגו מלך לוד (במקורות היווניים: גיגס מלך לידיה), שמרד באשורבניפל מלך אשור במאה השביעית לפנה"ס. אפשר שהוא אכן היה מקור ההשראה לבחירת השם בנבואה זו, אך ברור שאין הכוונה אליו ממש.
[11] או שהכוונה שאתה תשמור עליהם: "דרך המלכים לתת לב על חיילותיהם היאך יצאו ולהעמיד משמרות שלא יבא משחית על חילו בלילה" (רש"י), או שהכוונה הפוכה: "שישמרו אותך איזה דרך תלך וילכו עמך" (רד"ק).
[12] 'ארץ משובבת מחרב' היא ארץ שתושביה הושבו למקומם לאחר שהיו לחרב, וכן להלן ל"ט, כז: "בְּשׁוֹבְבִי אוֹתָם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מֵאַרְצוֹת אֹיְבֵיהֶם". ואפשר שהלשון נופל על לשון "וְשׁוֹבַבְתִּיךָ" שבפס' ב.
[13] 'שואה' כאן היא סופה, ראו משלי א', כז: "בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה". וראו גם איוב ל', יד–טו.
[14] תיאור זה מנוגד לתיאור של ממלכת עוג מלך הבשן שכבשו בני ישראל: "כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ" (דברים ג', ה).
[15] המילה 'טבור' מופיעה רק עוד פעם אחת במקרא, וגם שם בתוך הצירוף 'טבור הארץ': "וַיַּרְא גַּעַל אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר אֶל זְבֻל הִנֵּה עָם יוֹרֵד מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים... וַיֹּסֶף עוֹד גַּעַל לְדַבֵּר וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָם יוֹרְדִים מֵעִם טַבּוּר הָאָרֶץ" (שופטים ט', לו–לז). מהקבלה זו ניתן להסיק ש'טבור הארץ' הוא החלק הגבוה שבארץ, כלומר בראש ההרים. רש"י פירש: "על גובה וחוזק הארץ, כטבור זה שהוא אמצעי של אדם ומשופע מכל צדדיו", וכן משמע מתרגום יונתן. ואילו רד"ק בדרך הנראית כדרש: "ונקראת ארץ ישראל 'טבור הארץ' לפי שהיא באמצע העולם, כמו שהטבור באמצע הגוף".
[16] על עיסוקם של עמים אלו במסחר עמדנו לעיל כ"ז, יב, טו, כ, כב ובהערות שם.
[17] קשה להבין את משמעותה של מילה זו בהקשרה כאן. רש"י פירש: "סוחרים חריפין שבה, הרגילין לצאת ולשוט ככפירים בכל המדינות", ואילו רד"ק כתב: "מלכיה ושריה, וכן 'כפיר גוים נדמית' (לעיל ל"ב, ב)".
[18] מכאן ועד סוף הפסוק מובאות בזו אחר זו חמש שאלות רטוריות, הנאמרות בלשון תמיהה: "הֲלִשְׁלֹל שָׁלָל אַתָּה בָא? הֲלָבֹז בַּז הִקְהַלְתָּ קְהָלֶךָ? לָשֵׂאת כֶּסֶף וְזָהָב? לָקַחַת מִקְנֶה וְקִנְיָן? לִשְׁלֹל שָׁלָל גָּדוֹל?".
[19] יש שראו בשאלות הרטוריות הללו ביטוי להזדהות עם מעשיו של גוג ורצון לקחת חלק במסחר: "כאלו יאמרו: הנה מוכנים אנחנו לקנות השלל מידך" (מצודת דוד; ובכיוון זה הלכו גם דעת מקרא ומקרא לישראל). ברם, מלשון הדברים נראה יותר שיש בהם לעג לגוג וצבאו.
[20] המילה 'תדע' קשה להבנה כאן, ונראית כמיותרת. רד"ק פירש: "כאשר תדע שהם יושבים בארצם לבטח תבא ממקומך", כלומר מקומה של 'תדע' הוא בעצם בתחילת הדברים: 'ביום ההוא [כאשר] תדע בשבת עמי ישראל לבטח'. רש"י פירש: "תדע פורענות גבורתי", ועל פי פירוש זה ניתן לומר שהמילה 'תדע' היא כותרת כללית לכל מה שנאמר לאחר מכן.
[21] כבר ראינו בפס' ו שיהיו בצבאו של גוג גם עמים מהצפון: גומר ותוגרמה. כעת מתברר שגם גוג עצמו בא מן הצפון.
[22] לדעת מצודת דוד, אין זו ה"א התמיהה, כי אם קריאת התפעלות: "הנה אתה הוא אשר דברתי עליך בימים קדמונים". ואילו מלבי"ם כתב: "כי שם גוג ושם ומגוג כבר ישכח בימים ההם, עד שלא ידעו כלל מי היא האומה שנקראת בפי הנביא מגוג ושם מלכה גוג, רק אז כשיבא על הארץ ויתקיימו דברי הנביא, אז ידעו שזה הוא המלך גוג שנבא עליו".
[23] "כאילו אמר: זה שנים רבות" (רד"ק).
[24] ייתכן שהדברים מכוונים גם לנבואות ירמיהו. גם בנבואתו הראשונה של ירמיהו נאמר "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (א', יד), ובפרק ד' הרחיב על כך ביתר פירוט, בתיאורים המזכירים את האמור על גוג: "כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל, עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ וּמַשְׁחִית גּוֹיִם נָסַע יָצָא מִמְּקֹמוֹ לָשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַׁמָּה עָרַיִךְ תִּצֶּינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב... הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה וְכַסּוּפָה מַרְכְּבוֹתָיו קַלּוּ מִנְּשָׁרִים סוּסָיו" (ד', ו–יג), ועוד. אומנם בהמשך הספר (כ"ה, ט ועוד) מתברר שהכוונה לנבוכדנאצר מלך בבל, שאכן יפגע בישראל, ועל כן אין בכך משום הקבלה של ממש לגוג.
[25] נראה שהפירוט בפסוק זה מבוסס על הלשון האמורה במבול: "וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם... וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם" (בראשית ז', כא–כג). המבול מסמל את ההתערבות המשמעותית ביותר של א‑לוהים בעולם בעזרת איתני הטבע, וההשוואה מלמדת על סדרי הגודל של האירוע הצפוי לעתיד לבוא.
[26] 'מדרגות' הן טראסות: המדרגות החקלאיות שבמורדות ההרים (דעת מקרא על פי רש"י בפירושו השני).
[27] "כמו 'בכל הרי' או כמו 'על כל הרי' " (רד"ק).
[28] בדומה למה שאירע במלחמת גדעון עם מדיין: "וַיָּשֶׂם ה' אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ" (שופטים ז', כב), וכן במלחמת ישראל עם הפלשתים: "וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (שמ"א י"ד, כ).
[29] ראו לעיל י"ג, יא–יג ובהערות שם.
[30] ראו ה', יז; ו', יא–יב; ז', טו; י"ד, כא; ל"ג, כז; ובמקורות המצוינים בהערה הקודמת.
[31] ראוי לציין שיש בכל זאת גם שוני חשוב בין הנבואות. מנבואת יחזקאל בפרקנו משמע שעם ישראל לא יינזק כלל במלחמה. לעומת זאת, על פי נבואת זכריה המלחמה תתחיל בכיבוש ירושלים: "הִנֵּה יוֹם בָּא לַה' וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ. וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַבְנָה וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר" (זכריה י"ד, א–ב), ורק לאחר מכן יתערב ה' במערכה: "וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב" (שם, ג).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)