הקשר בין הצפון לעושר ולברכה

תהלים לא, כ: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם".

משלי ג, טז: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד".

איוב לז, כב: "מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה עַל אֱלוֹהַּ נוֹרָא הוֹד".

משלי כה, כג: "רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם וּפָנִים נִזְעָמִים לְשׁוֹן סָתֶר".[1]

שמות כו, לה: "וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן".

שמות מ, כב: "וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת".

בבא בתרא כה ע"ב: "אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין. וסימנך – שולחן בצפון ומנורה בדרום".

ברכות ה ע"ב: "תניא, אבא בנימין אומר: על שני דברים הייתי מצטער כל ימי... ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום, דאמר רבי חמא ברבי חנינא אמר רבי יצחק: כל הנותן מיטתו בין צפון לדרום הווין ליה בנים זכרים, שנאמר 'וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים'.   
רב נחמן בר יצחק אמר: אף אין אשתו מפלת נפלים. כתיב הכא 'וצפונך תמלא בטנם', וכתיב התם 'וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה'".

יבמות עא ע"ב – עב ע"א: "ובמדבר מאי טעמא לא מהול? איבעית אימא משום חולשא דאורחא, ואיבעית אימא משום שלא נשב להו רוח צפונית, דתניא: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא נשבה להם רוח צפונית. מאי טעמא? איבעית אימא משום דנזופים הוו, ואי בעית אימא דלא נבדור ענני כבוד".

גיטין לא ע"ב: "הכי אמר רב חנן בר רבא אמר רב: ד' רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית מנשבת עם כולן, שאלמלא כן אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת".  
רש"י: "רוח צפונית נוחה היא, לא חמה ולא צוננת, וממתקת את שאר הרוחות".

– בני קהת, הנושאים את כלי המקדש, שוכנים בצד דרום.

– בני גרשון, הנושאים את יריעות המשכן, המִכסים, המסכים וקלעי החצר, שוכנים בצד מערב.

– בני מררי, הנושאים את הקרשים והעמודים, שוכנים בצד צפון.

– משה ואהרן ובניו שומרים את המשכן מצד מזרח.

– שבטי מטה יוסף, אפרים ומנשה, נמצאים מצפון לירושלים.

– שבט יהודה נמצא מדרום לירושלים.

"וְהַנְעַל יַת פָּתוֹרָא בִּסְטַר צִפּוּנָא מְטוּל דְּמִתַּמָּן מִתְיָהֵיב עוּתְרָא דְמִתַּמָן זָלְחָן רְסִיסֵי מַלְקוֹשִׁין עַל עוּסְבִין לְמִתְפַּרְנְסָא בְּהוֹן דַּיְירֵי עַלְמָא וּתְסַדֵּר יַת סִדְרוֹי תְּרֵין סִדְרֵי לַחְמָא גַוָאָה שִׁית עֲגוּלִין בְּסִדְרָא כָּל קְבֵל שִׁבְטוֹי דְיַעֲקֹב".   
[תרגום: והבאת את השולחן בצד צפון, משום שמשם ניתן העושר, ומשם קולחים רסיסי מלקושים על העשבים להתפרנס בהם יושבי העולם, וסידרת את הסדרים, שני סדרי לחם פנים, ששה כיכרות בסדר, כנגד שבטי יעקב.]

"כפי שהערנו כבר... משמעותו הראשונית של 'שלחן' במקרא אינה כלי בית וכלי עבודה, שעליו עושה אדם את מלאכתו, אלא כלי בית המשמש להגשת דברים לצורך פעולה ואכילה ('שלחן' משורש 'שלח' – לשלוח, להושיט). כמעט בכל מקום בא 'שלחן' בהוראת שולחן לאכילה, ומכאן שבדרך ההשאלה מורה 'שלחן' על מזון, הנאה, שפע חומרי ורווחה. השולחן במשכן מיועד לשאת עליו את לחם הפנים, כלומר 'לחם ולבונה'. אין צריך לומר שהלחם מייצג את המזון, וכן קל להבין את משמעות הריח כביטוי להרגשה שחפץ כלשהו מעורר בנו, הרגשה נוחה או בלתי נוחה, ודי להזכיר את הביטוי 'הבאשתם את ריחנו'. ריח נעים מבטא אפוא את ההרגשה הנוחה ואת הסיפוק שמצאנו בדבר. יחס הלבונה לקטורת כיחס הפשוט אל המורכב והמלאכותי, והלבונה לבדה, 'לבנה זכה', מבטאת את ההרגשה הנוחה, הטהורה, הפשוטה והטבעית.
עתה, אם השולחן נושא עליו – ומוטב לומר: מגיש – מזון והרגשה נוחה, דהיינו מצב של רווחה, הרי שעלינו לראות את השולחן כשלעצמו רק כסמל למקור הרווחה, כלומר אותו התחום של חיי האומה היוצר רווחה: התפתחות החיים החומריים של המדינה".

"ויש לך לדעת כי מכח צפון כח הזכרים, כי נקרא צפון משום שאין השמש נמצא שם, ולפיכך הברכה היא מכח צפון, וכמו שאמרו ז"ל הרוצה להעשיר יצפין, כי צפון כח נסתר שאין אור השמש נגלה לשם, והעושר והברכה הוא מכח נסתר, שאין ברכה אלא בדבר הסמוי מן העין, ולכך אמר 'וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים', כלומר כי מצד צפון כח הברכה הנסתרת ומשם הברכה, ומשם תמלא בטנם ישבעו בנים והם זכרים כי זכר בגימטריא ברכה, ואין ספק כי הזכר הוא הברכה, שהוא כנגד הצורה שהיא הברכה, והנקבה כנגד החומר, שאין בחומר ברכה רק הוא מקבל. ולכך אמר שנתן מטתו בין צפון לדרום, לא אמר בין דרום לצפון אלא בין צפון לדרום, ר"ל כי הראש יהיה לצד צפון וכאשר הוא פונה לצפון אשר משם הברכה הצפונה לכך הוא מוליד זכר.   
ורש"י ז"ל פירש הטעם משום כבוד השכינה שבמזרח או במערב יסוב שכיבתו לרוח אחרת. ולפי זה לא היה לו לומר הנותן מטתו בין צפון לדרום רק הוה ליה לומר כל שאינו נותן מטתו בין מזרח למערב, לכך פירושו כמו שהתבאר. 
אבל עיקר פירוש זה עוד כי אלו שני דברים, שתהיה תפלתו סמוך למטתו וכן מטתו שתהיה בין צפון לדרום, הכל ענין אחד הוא. כי כאשר עומד ממטתו נחשב נולד מחדש, ולפיכך יש לו להתפלל מיד לפני בוראו, כדי שיתן אל לבו שאין לאדם קיום ועמידה בעצמו רק הוא נתלה בהשם יתברך ושהוא צריך להתפלל לפניו על צרכיו. ובלילה נתן מטתו בין צפון לדרום כי יש לאדם להחזיר נשמתו אל השם יתברך, ומפני כך נותן מטתו בין צפון ובין דרום, כי צפון שם אוצר הנשמות ולשם היה מפקיד נפשו, וזהו דכתיב 'כי בידך אפקיד רוחי', וכל מקום שנאמר יד הוא שמאל, שנאמר 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים', וצפון הוא שמאל כדאיתא בפרק ב' דבתרא, ולכך נקרא צפון ששם אוצר הצפון כי הנשמות באוצר הם. ומה שמביא ראיה מן הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים, הא בהא תליא, כי בשביל שהאוצר הנשמות בצפון הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים, כי נשמות הזכר יותר אוצר נחשב מן הנקבה כידוע כי הזכר הוא נסתר והנקבה היא נגלית כמו שאמרנו למעלה, ודבר זה תבין ממה שהנשים הם יצאניות (בראשית רבה פ"ח), ומפני כך היה מסבב מטתו לצפון להחזיר הנשמה אל האוצר שהוא בצפון, ופירוש זה ברור כאשר תבין דברי חכמה. ואמר שגם אשתו אינה מפלת נפלים, כי הברכה אשר הוא מכח צפון הכל במלוי ובשלימות, ואילו האשה כאשר מפלת נפלים הוא דבר חסר ואין מצד הזה הברכה. ועוד יש לך להבין כי כאשר מפלת נפלים יוצא הולד לאויר העולם ונגלה קודם זמנו, כי הולד צפון בבטן אמו הוא צפון ונסתר ולא נגלה, ולכך אין אשתו מפלת נפלים כאשר מטתו בין צפון לדרום, והוא מבואר מאוד לנבונים".

"ודבר זה ידוע למביני מדע, כי מן השמאל יבוא הרבוי. וזה תבין ממה שאמרו חז"ל 'הרוצה להעשיר יצפין', כי דרום נקרא ימין ככתוב, וממילא צפון הוא השמאל, ומשם העושר, שהוא רבוי הממון. ודבר זה מובן, כי השמאל הוא התחלת הרבוי, כי הימין אין שם רבוי כלל, כי הוא ראשון, ואין בראשון רבוי כלל, אבל השמאל הוא השני, ומשם הרבוי. ולכך הרוצה להעשיר יצפין והרוצה להחכים ידרים, כי הפך הוא השכל, שהוא אחד פשוט בלתי מתחלק, ולכך הרוצה להחכים ידרים, כי הדרום הוא ימין, והימין הוא ראשון, והראשון הוא אחד פשוט, והשני הוא התחלת הרבוי, ודבר זה ברור אמת... והבן זה מאוד מאוד, ותבין דברי חכמים על אמתתם".

"הצפון מיוחס אל הכוחות הגשמיים וגבורת הגוף, 'מצפון זהב יאתה', והוא מקום הרע, שמקור כל רע בחומר, כדברי הרמב"ם ז"ל במורה הנבוכים, ודרום – אל הכוחות השכליים הרוחניים. והנה ראוי לכל אדם להשתדל בקיום המין, באופן שיהיה הנולד חזק בגופו, גם בשכלו, ולא יפנה כי אם לשכל בלבד עד שיהיה הגוף נפסד ונחלש, כי הגוף צריך הוא להיות כלי אל השלמות האמיתי, וצריך האדם למוד גדול בהעמדת כוחותיו ותשוקותיו באופן מגביל האמצעי. והיה מצטער שלא יהיה צריך להיות נוטה לקצה האחד גם בזה הענין, שהעמידה על האמצע קשה בו עד מאד".