שופטים | מלך, מורא שמיים ומורא בשר ודם

א. מינוי המלך - מצווה אידיאלית או תגובה לבקשת העם

"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא"           (י"ז, י"ד-ט"ו)

פרשיית המלך המופיעה בפרשתנו אפופת מיסתורין. הניסוח המעורפל של הציווי משאיר ספק – האם רצונו של הקדוש ברוך הוא שיהיה מלך לעם ישראל כדבר אידיאלי ורצוי, או שמא התורה מתייחסת למינוי המלך כתשובה לבקשה המגיעה מן העם, שניתן אף לראות בה פגם אמוני? במילים למדניות ניתן לשאול האם יש כאן מצווה חיובית, כזו שהקדוש ברוך הוא דורש את קיומה, או שמא יש כאן מצווה קיומית שאין הכרח לקיימה (אך אם באים לקיימה יש לה דינים וגדרים)?

בשאלה זו נחלקו האמוראים בגמרא בסנהדרין:

"וכן היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ – להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וגו' "      (סנהדרין כ:)

רבינו, אור החיים הקדוש, מזהה את ה'סתירה' הזו כבר בפשטי המקראות בפרשתנו. מחד גיסא, בפסוק י"ד התורה כותבת שישראל הם שיבקשו לשים עליהם מלך. מאידך גיסא, בפסוק ט"ו התורה מדברת בלשון ציווי, "שום תשים", ומשמע שמדובר על ציווי מפורש. בלשון רבינו:

"מאומרו כי תבא וגו' ואמרת משמע כי לא מצות ה' עליהם למלוך מלך אלא אם יאמרו הרשות בידם, וממה שגמר אומר שום תשים שיעור הלשון מוכיח שמצות ה' היא להמליך עליהם מלך"  (אור החיים י"ז, י"ד)

הכפילות הזו במעמד מצוות מינוי מלך בא לידי ביטוי גם במהלך ההיסטוריה של עם ישראל. מחד, כאשר הגיעה העת עליה דיברו הפסוקים בפרשתנו, בימי שמואל, העם פונה אל שמואל בבקשה למנות להם מלך:

"וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל  הַגּוֹיִם" (שמואל א' ח', ה')

שמואל רואה את הדברים באור שלילי ופונה אל ה' בתפילה:

 "וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה' "      (שם, ו')

תגובתו של הקדוש ברוך הוא אינה מעודדת, והיא יורדת לשורש העמוק של דרישת העם:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם: כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמַּה עֹשִׂים גַּם לָךְ"   (שם, ז'-ח')

תגובת ה' רואה במינוי המלך מרידה, בגידה ועזיבה של ה' ולא טענה כלפי שמואל (כמו שהעם הציגו בפנייתם).

מאידך, בדור לאחר מכן היוזמה למנות מלך מגיעה מ-ה' יתברך. בפרק ט"ז בשמואל א' פונה ה' אל שמואל ובוחר את המלך שיחליף את שאול:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ"  (שם ט"ז, א')

בנוסף, מאוחר יותר הקדוש ברוך הוא מבטיח לדוד, על ידי נתן הנביא, שהמלכות לא תסור מזרעו לעולם:

"כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ...  וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ: וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם"   (שמואל ב' ז', י"ב-י"ז)

עד עצם היום הזה אנו מתפללים לחזרת מלכות בית דוד לעם ישראל: "את צמח דוד עבדך תצמיח".

מה נשתנה מימי שאול לימי דוד? מדוע בימי שאול המלוכה היה דבר רע שנחשב לבגידה ב-ה', ודור לאחר מכן, בימי דוד, מלכות בית דוד מהווה את גילוי ה' בעולם?

ב. שני תפקידי המלוכה

נדמה שבפירושו של רבינו לפסוקים אלו טמון יסוד שיכול להוות פתח להסבר הכפילות הזו. רבינו מחלק בין שני סוגי מלכות:

"ונראה שכוונת הכתובים היא על זה הדרך לפי שיש במינוי המלך ב' גדרים, א' שיהיה המבטח בו להנהיג המלחמות בעוצם חכמתו ולצאת כגבור ביום קרב כסדר מלכי האומות"   (אור החיים י"ז, י"ד)

הסוג הראשון הוא מלך כמלכי האומות, שמהווה את הסמכות העליונה עליה העם בוטח. בידי מלך כזה ניתנות היכולות להחליט החלטות, לחוקק חוקים ולקבוע את כל סדרי החיים במדינתנו. רבינו מבאר כי סוג כזה של מלוכה אינו רצוי בעיני ה' משתי סיבות:

"וזה הוא דבר שנאוי בעיני ה' כי סדר מלכי האומות לא ילכו בהם אחרי כשרון המעשה אלא אחרי תועליות החושיות הגם שלא ימצא בו דבר טוב מהמושכל, גם ישימו בו כסלם ותקותם ומן ה' יסור לבבם"     (שם)

הסיבה הראשונה היא טכנית – אין וודאות שאכן בוחרים באדם הנכון. הסיבה השנייה מהותית יותר – מלך כזה מהווה משען ומבטח. העם עוזב את הביטחון ב-ה' שצריך להוביל כל יהודי, ועובר לבטוח בבשר ודם. זהו בדיוק הניתוח של הקדוש ברוך הוא לבקשת המלך בימי שמואל. הדברים אכן מדויקים בבקשת העם משמואל:

"וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ:  וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ"    (שמואל א' ח', י"ט-כ')

לעומת זאת ישנו פן נוסף לתפקיד המלוכה:

"וגדר ב' הוא לכבוד ולתפארת ישראל וכדי ש-ה' יעשה בזכותו כדרך שהיה ה' מושיע ישראל ביד השופטים וביד מלכי ישראל הכשרים, וצא ולמד מדוד המלך וכו', ודבר זה הוא חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם"        (אור החיים שם)

מלוכה מהווה גם ביטוי לכבוד ותפארת.

את שני התפקידים הללו של המלכות ניתן לחלק בין המלכים בעת הישנה, שהיוו את מקור הכח והסמכות היחיד במדינה, לבין המלכים בימינו שאכן משמשים יותר כביטוי של כבוד ותפארת, אך עם סמכויות מדיניות וצבאיות אפסיות.

דברי רבינו כאן צריכים ביאור – כיצד בא לידי ביטוי ההבדל בין שני סוגי המלכות? הרי המלך עליו מדובר בפרשתנו גם הוא בעל סמכויות (עיין הלכות מלכים לרמב"ם פרק ד'). אם כן, יש לשאול מה מבדיל בין המלך ה'טוב' למלך ה'רע'?

ג. מהות המלכות בישראל

על מנת לחדד את ההבדלים, נעמיק מעט במהות תפקיד המלוכה בישראל. עצם השאלה האם מצוות מינוי מלך היא מצווה אידיאלית שצריך לשאוף ולקיימה או לא, מניחה שתפקיד המלך אינו חיוני והכרחי. שהרי, אם הוא היה חיוני – ברור שהיה הכרח להקים מלך. ואכן שנים רבות הסתדר עם ישראל גם בלי מלוכה. יתרה מכך, את כל תפקידי המלוכה בישראל ישנם אחרים שיכולים למלא – השופטים שופטים את העם, הסנהדרין מחליטים על יציאה למלחמה, רשות נתונה לבית הדין להפקיר ממון או לקנוס אנשים ולהענישם על פשעיהם גם בעונשים שאינם מפורשים בתורה ועוד. אם כן – איזה תפקיד בכל זאת ממלא המלך?

נראה כי ההבדל בין מצב בו יש מלך בישראל להעדרו הוא הריכוזיות. כאשר יש מלך, על המלך לרכז את כלל מערכות ההנהגה בישראל. המעמד הריכוזי הזה, כאשר יש דמות אנושית המנהיגה את העם ועיני כל נשואים אליה, בעייתית מאוד מבחינה אמונית, שכן זה תפקידו של ה' יתברך.

לאחר הבנת עומק הבעייתיות שבמלך, ניתן להבין טוב יותר את ההבדל בין שני סוגי המלכות. מה שמבדיל בין מלך רצוי למלך שאינו רצוי היא השאלה עד כמה המלך מבין את מקומו.

התורה בפרשתנו מצווה על המלך לכתוב לו ספר תורה: "...לבלתי רום לבבו מאחיו" (י"ז, כ'). התורה מודעת לחשש ולסיכון שהמלך יחשוב כי הוא עצמו מחליף, חלילה, את ה' ומנהיג את העולם. לכן הקדימה התורה תרופה למכה, וציוותה על המלך שהתורה תהיה עמו כל ימיו, בדיוק בשביל להזכיר לו את מקומו ביחס ל-ה' יתברך.

אם אכן הסיכון כל כך גדול, ישאל השואל, אז מה היתרון במלך? רבינו מלמדנו שמלך יכול להועיל ולהוות דבר חיובי כאשר הוא 'לכבוד ולתפארת לישראל', כאשר מדובר על מלך ייצוגי. תפקיד המלך בישראל הוא לייצג את ה' בעולם. על שלמה מלך נאמר:

"וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו" (דברי הימים א' כ"ט, כ"ג)

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו! שלמה יושב על כסא ה'?! נדמה שאכן זה תפקידו ומהותו של המלך. מלכם היחידי של עם ישראל הוא ה', אך מקום מושבו של ה' בשמיים ממעל. מכיוון שכך, קבלת מרותו, היראה, הפחד שמרגישים כלפיו ובכלל ההבנה שהוא שולט בחיינו, אינם קלים בעולמנו הגשמי בו ה' לא נראה ולא מורגש. המלך מהווה אמצעי דרכו ניתן לראות, להרגיש ולחוש, בזעיר אנפין, את מלכות ה' בעולם.

הדברים באים לידי ביטוי גם בתפקידי המלך. למשל, במשנה בסוטה (מא.) מתוארת קריאת התורה במעמד ההקהל, קיבוץ כל בני ישראל אל בית המקדש במוצאי שנת השמיטה, כקריאה השייכת למלך. הרמב"ם, בהלכות חגיגה, מביא דין זה ומסביר מה יסודו ומטרתו של מעמד הקהל ומה תפקידו של המלך במעמד זה:

"שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל"     (רמב"ם חגיגה ג', ו')

דבריו של הרמב"ם מפעימים. מעמד ההקהל הוא שיחזור וחידוש של מעמד הר סיני כאשר בתפקיד 'נותן התורה', כביכול, נמצא לא אחר מאשר המלך!

התפקיד המופלא הזה של המלך, להיות המייצג של הקדוש ברוך הוא עלי אדמות, הוא תפקיד מורכב ורגיש – שכן המרווח בין ייצוג ה' לבין החלפתו חלילה הוא דק כחוט השערה.

אם נחזור לשאול ודוד, נדמה שזה ההבדל הבסיסי בין שני המלכים. מלכותם של שאול ודוד הייתה די דומה מבחינת השליטה בעם והסמכויות שניתנו להם, אך ההבדל הוא בהמלכתם. את שאול ביקש העם שהרגיש חיסרון בקשר ל-ה' ובמורא שמיים. אלא שהעם ביקש את הבקשה הלא נכונה, הוא ביקש מלך "ככל הגויים", מלך שהוא השופט, הנלחם וכן הלאה. עד ימים אלו ייתכן שהצורך במלך לא היה כה נדרש, אך לאחר שהגענו למקום כזה בו העם מרגיש ריחוק מ-ה', המלכת המלך הופכת להיות דבר שה' עצמו חפץ בו[1].

כדאי לשים לב שגם בפרשתנו מצוות המלך מופיעה כחלק מהמצוות הנוהגות עם הכניסה לארץ. כל ספר דברים עוסק בחששות של משה לפני כניסת ישראל לארץ. המעבר בין הנהגה ניסית לבין הנהגה ארצית לא פשוט כלל וטומן בחובו את החשש שהקשר עם ה' וההרגשה שהוא מולך בעולם תלך ותישחק. ייתכן שגם מצוות המלך באה למנוע שחיקה זו, כאשר היא תגיע על ידי כך שתהיה דוגמא למלכות שמיים.

ד. מורא שמיים כמורא בשר ודם

יסוד זה מגולם בברכתו הנפלאה של רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו לפני פטירתו:

אמרו לו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם" (ברכות כח:)

מורא שמיים הוא דבר שקשה לחוש בו. גם אם אנחנו מאמינים "כי רגע באפו חיים ברצונו" (תהלים ל', ו'), עדיין תחושת התלות בדבר שאינו נראה ומוחש היא קשה מאוד. הרבה יותר קל לנו לפחד ולחוש יראה כלפי בשר ודם. חיסרון אנושי זה מוליד את הצורך במלך בשר ודם שייצג את הקדוש ברוך הוא, בבחינת "מלכותא דארע כעין מלכותא דשמיא" (ברכות נח.)

לא סתם הזכיר רבן יוחנן בן זכאי בדבריו את היראה. בגמרא בסנהדרין בה פתחנו מובאת אותה המימרא בשם שני חכמים שונים:

"רב אמר: לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם, שנאמר שום תשים עליך מלך - שתהא אימתו עליך... רבי יהודה אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, שנאמר שום תשים עליך מלך - שתהא אימתו עליך"    (סנהדרין כ:)

רש"י (שם) מסביר שאכן שני פירושים שונים יש למימרא זו. ניתן לפרש את מטרת האיום כשידול בני ישראל להימנע מהמלכת מלך. אך דברים אלו אינם אפשריים לשיטת רבי יהודה, שכן הוא הסובר, בהמשך אותה סוגיא, כי מינוי מלך היא מצווה אידיאלית ויש לשאוף לקיימה. לכן צריך להבין את דבריו בצורה אחרת. מטרת כל פרשיית המלך היא ליצור מציאות של בשר ואדם שניתן לירא ממנו ולפחד מפניו! נדמה שזה גם יסוד ההלכה המפורשת בגמרא בקידושין:

"אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול, שנאמר: שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך"     (קידושין לב:)

הלכה זו מתמיהה. אם ישנו חשש שגאוותו של המלך תעביר אותו על מידותיו ותגרום לו לחוש כסוג של אל עלי אדמות, המתבקש היה שנאפשר למלך למחול על כבודו ובכך לשרת את העם בלי החשש שמא ירום לבבו. אך אם נלך בדרך אותה הצענו, כל יסוד תפקידו של המלך הוא לגרום למורא שמיים בעולם על ידי כך שייראו ממנו ויכבדו אותו. אם כן, וודאי שאין הוא יכול למחול על כבודו (למרות שמחילה כזו בוודאי תמנע מלבבו לרום על אחיו) שכן לכך הוא התמנה!

"וכפי מה שכתבנו יש מקום ל-ה' להקפיד על הדבר כיון שצוה ה' עליהם לבל יאמרו לשום מלך ככל הגוים כמו שפירשנו ושאלו המלך ואמרו (שמואל א' ח', ה') לשפטינו ככל הגוים לזה הקפיד ה', אבל אם היו שואלים להם מלך כרצונו יתברך לא לכח ולגבורה כדרך הגוים היו מקיימין מצות עשה"     (אור החיים שם)

ה. מלך של כלל ישראל

כיוון זה מופיע בדברי רבינו במקום נוסף. בפרשת וזאת הברכה על הפסוק: "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (ל"ג, ה') כותב רבינו:

"...עוד יתבאר לפי שאמר בסמוך כי התורה היא המולכת עלינו כאומרו (משלי ח') נגידים אדבר, לזה גמר אומר ויהי בישורון מלך פירוש והוית מלך בישראל זה יהיה אם יתקבצו ראשי עם וישאלו מלך אז הוא שיהיה מלך, והוא אומרו בהתאסף ראשי עם וגו' אז הוא שיהיה מלך בישורון מלבד התורה, וכמו כן מצינו שהיה מינוי מלך על ישראל בסדר זה דכתיב בשמואל (א' ח') ויתקבצו כל זקני ישראל ויבואו אל שמואל וגו' שימה לנו מלך לשפטנו, והוא עצמו מאמר בהתאסף וגו' אבל זולת זה תהיה זאת התורה לבד למלך על ישראל, והוא מאמר הנביא להם (שם י"ב) ו-ה' א-להיכם מלככם שהיא התורה שכולה שמו של הקדוש ברוך הוא...

עוד רמז כי מלכות ישראל תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד ולא יהיו בד בבד שבזה יהיה סבה שיתיחדו יחד שבטי ישראל, וכשישראל בגדר זה הנה הנם ברום גדר ההצלחות ומלכותם תהיה בה הויה של קיום, וצא ולמד כי מיום שנחלקו הלבבות ונחלקו המלכיות מה עלתה בידם, וזאת סיבת עגלי ירבעם והבאים אחריו, כי ראש האובדן הוא הפירוד, וכלי המחזיק הברכה הוא השלום ויחוד הלבבות"    (אור החיים ל"ג, ה')

מלבד העובדה כי המלך כאן הוא 'מחליף' התורה, מוסיף רבינו ומבאר כי מלכות כזו יכולה להגיע רק מהסכמה של עם ישראל. ישראל, המהווים כשהם יחדיו מרכבה לשכינה, יכולים רק הם לבחור את נציג ה' שלהם.

[עורך: אורי יעקב בירן].