נשא | גורל קבוע מראש?

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה: וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן: וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא: כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי: וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ: וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל ה' וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד: וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ: וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם אֵלָי: וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי: וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ: וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר: מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר: וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה' נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים: וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַה' תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא: וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה' מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא דבריך (קרי: דְבָרְךָ) וְכִבַּדְנוּךָ: וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי: וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַה' וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים: וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה: וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא: וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ: וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת: וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה': וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל: (שופטים יג, ב–כה)[1]

 

בקריאתנו בתורה נמצאת גם פרשת נזיר, וההפטרה עוסקת במעין 'נזירותה' של אם שמשון ובציווי על שמשון להיות נזיר כל ימי חייו.

 

א. ממשפחת הדני

שמשון, המושיע את ישראל מיד פלשתים, נולד בסוף הפטרתנו, והוא משבט דן. נראה שיעקב אבינו חזה מעין דמותו של שמשון בברכתו לשבט דן:[2]

דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר: לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה': (בראשית מט, טז–יח)

שבט דן קיבל את נחלתו בשפלה הפלשתית. בשל אופייה הטופוגרפי של נחלתם יכלו הפלשתים להצטייד במרכבות ברזל בצבאם. לבני ישראל לא היו כלים להתמודד עם מרכבות אלו, וספרי יהושע ושופטים מציינים זאת מספר פעמים. אכן, שבט דן לא כבש את נחלתו, ונרחיב על כך להלן. יעקב מציע לשבט לנקוט מלחמת גרילה של יחידים, בעלי אומץ לב כנחש, המסוגלים לזחול בחשאי ובהסתר כנחש, להכיש עקבי סוס ולבטל בכך את כוחה של מרכבת הברזל שהוא מוביל. לשון אחרת: בעזרת מלחמת גרילה של גיבורים היוצאים מן הכלל יוכל דן לנצח את אויביו.[3]

כך נהג לימים שמשון כגיבור יחיד, וניצח את הפלשתים פעם אחר פעם. אך לניצחון במלחמת גרילה לא די בגבורת היחיד כשהתנאים כולם נגדו. יש צורך בעזרת ה' המובטחת לו (במקרה שלנו – מכוח היותו נזיר) או בתפילה, ויעקב מתפלל עליו: "לישועתך קויתי ה'". גם שמשון התפלל על עצמו (פעמיים!), כפי שמביא רש"י.

 

ב. מנוח ואשתו

הקורא את מעשה הבשורה על הולדת שמשון עשוי להרים גבה לנוכח מה שנראה במבט ראשון כאילו מנוח טפל אצל אשתו, שלא כמקובל במשפחות המקרא.

א. מלאך ה' נראה תחילה אל האישה ומבשר לה על הבן שתלד. נשווה לבשורת הבן לאברהם: ה' בישר לאברהם על הולדת בנו יצחק בעת המילה, והמלאכים בישרו זאת לשרה כעבור שלושה ימים בהתארחם באוהל אברהם.

ב. האישה לבדה מצוּוה במצוות קדושה לקראת לידת בנה, היא ולא מנוח.

ג. לה לבדה אומר המלאך שהבן יהיה נזיר המצוּוה ש"מורה לא יעלה על ראשו" (ומצוות השיער הופכת לימים למרכז עלילתו של שמשון). מנוח עתיד לשמוע ממנו רק על איסורי היין והגפן ועל איסורי אכילת הטומאה, ואילו על הנזירות ישמע רק מאשתו.

ד. היא לבדה יודעת שבנה יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים. מנוח אינו יודע על כך דבר.

ה. אחרי שמנוח מתפלל אל ה' המלאך נראה אל האישה בשנית, והיא קוראת למנוח לבוא ולפגוש אותו יחד עימה.

ו. המלאך מסרב למנוח פעמיים: הוא אינו אוכל ממה שמנוח מציע לו ואינו אומר למנוח את שמו.

ז. מנוח מגלה פחד בעת עליית מלאך ה' בלהב המזבח, ואילו אשתו מגלה שם אומץ ותקווה:

וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ: וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת:

ח. האישה נותנת לבן את שמו, שמשון.

תופעה זו ביחס בין מנוח לאשתו אומרת דורשני, ונדרוש אותה בארבעה פנים:

הבנה ראשונה: נוכל לבאר את טפלותו של מנוח אצל אשתו אם ננסה לשער את גילם של בני הזוג. במקרא (וגם בימי חז"ל ואחריהם) מצוי מאוד שהבעל מבוגר מאשתו בימי דור שלם ויותר. חז"ל דרשו על זיווגם של איש ואשתו את המדרש הבא:

בעטרה שעטרה לו אמו... למלך שהיה לו בת והיה אוהבה יותר מדאי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי. כך בתחלה חיבב הב"ה את ישראל וקראן בתי... לא זז מחבבה עד שקרא אותן אחותי... לא זז מחבבה עד שקרא אותן אמי (פסיקתא דרב כהנא א).

כדוגמה לכך נביא את זיווגם של יצחק ורבקה. יצחק נשא את רבקה כשהיה בן ארבעים (בראשית כה, כ). על פי המדרש הייתה רבקה באותו פרק בת שלוש או בת ארבע עשרה, ומכל מקום הייתה צעירה מיצחק בשנות דור. כינוי החיבה העשוי להתאים לה מפי יצחק היה 'בתי'. הוא טיפל בה וגידל אותה. כעבור עשרים שנה ויותר הייתה רבקה הנערה או הילדה כבר אישה בתחילת פריחתה, ויצחק היה על סף זקנותו וירידתו. אז הם היו שווים בכוחם, והכינוי המתאים לה היה 'אחותי'. כשעברו עוד עשרות שנים היה יצחק בעומק זקנותו, עיוור ובמידה רבה חסר ישע וחסר עצמאות. רבקה, הצעירה יחסית, ניהלה אותו במידה רבה, כעולה מפרשת הברכות, כאם המנהלת את בנה. אז היה כינוי החיבה המתאים לה 'אמי'.

נשוב למנוח ולאשתו. אפשר שמנוח כבר היה זקן, ואילו אשתו הייתה בגיל המתאים ללידת בן ולגידולו. מערכת היחסים ביניהם נוהלה בהתאם, ומשתקפת בהפטרתנו.

*

הבנה שנייה: נוכל לבאר את טפלותו של מנוח אצל אשתו כשנתבונן במוצאם. מנוח ואשתו גרו בצרעה, עיר הנמצאת בנחלת שבט יהודה (ר' למשל יהושע טו, לג). מנוח היה ממשפחת הדני. מדוע גר בנחלת יהודה ולא בנחלת שבטו דן? נתבונן בשני המקראות הבאים:

וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת בְּנֵי דָן הָהָרָה כִּי לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק: וַיּוֹאֶל הָאֱמֹרִי לָשֶׁבֶת בְּהַר חֶרֶס בְּאַיָּלוֹן וּבְשַׁעַלְבִים (א, לד–לה).

בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה: (יח, א)

שבט דן לא הצליח לנחול את נחלתו בשפלה (ב'גוש דן'), ובסופו של דבר עלו חלק גדול ממשפחותיו צפונה, לאזור תל דן (היום ליד קיבוץ דן). בני השבט נלחצו, כאמור, לכיוון הר יהודה, ושם חיו כפליטים וכאורחים. בסוף הפטרתנו נזכר מקומו של שמשון, 'מחנה דן' – משמע כפר זמני ומגורים ארעיים בתוך נחלת שבט יהודה.

על פי דברי חז"ל (בבא בתרא צא ע"א) היה שם אימו של שמשון 'צללפונית'. כוונתם לנאמר "וְאֵלֶּה אֲבִי עֵיטָם יִזְרְעֶאל וְיִשְׁמָא וְיִדְבָּשׁ וְשֵׁם אֲחוֹתָם הַצְלֶלְפּוֹנִי" (דברי הימים א ד, ג). היא הייתה בת שבט יהודה, כנראה מאזור צרעה, ואפשר שמנוח מצא מקום ארעי בנחלת אביה והיה פועל שכיר באדמותיו. ה'גביר', בעל האדמות, השיא את בתו לפועל שעבד אצלו, ההייררכיה במשפחה נקבעה בהתאם, ומנוח 'נגרר' אחרי אשתו.

*

הבנה שלישית: לאידך גיסא ניתן לומר שלמנוח הייתה אישה נוספת, והיו לו ילדים ממנה. אפשר שלקח אישה נוספת לצורך הולדת בנים, משום שאשתו, לימים אם שמשון, הייתה עקרה. בדרך זו נוכל לתאר את יחסי מנוח ואשתו כיחסי אלקנה ואשתו חנה. אלקנה היה איש נכבד, וכיוון שחנה אשתו הייתה עקרה הוא לקח אישה נוספת, את פנינה, שילדה לו ילדים. חנה נותרה אשתו העיקרית והאהובה, והוא ניסה לפצותה באהבתו אותה על מצוקתה כאישה עקרה. הרושם המתעורר מפרקם המשותף (שמואל א א) הוא שאלקנה לא יצא מגדרו להתפלל על חנה שתלד משום שהיו לו ילדים מפנינה. חנה במצוקתה לא ויתרה, התפללה ברתחת ליבה לפני ה', ובמקביל לקורה בהפטרתנו הבטיחה שבנה יגדל כנזיר ('ומורה לא יעלה על ראשו') ואף ניבאה שיושיע את ישראל מיד פלשתים. הפרק מציג את אלקנה כטפל לחנה אשתו במעשה הלידה ונדר הנזירות, משום שהיא התפללה במצוקתה, ואלקנה היה ללא מצוקה, ואולי גם ללא תפילה על הבן.

כיוצא בו מסתבר גם בהפטרתנו. אשת מנוח התפללה ברתחת לבה על עקרותה ועל הבן שרצתה בו, ואילו מנוח לא נזקק לכך. המלאך נראה אל האישה, הבטיח לה בן וגם את בשורת הישועה.

בשורת הישועה מידי פלשתים מסבירה את חרדתו של מנוח ממותם בעקבות ראיית המלאך. אשתו, שנתבשרה את בשורת הישועה "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים", הקרינה בדין ודברים ביניהם אומץ, אמונה ותקווה.

 

ג. 'אז ידע מנוח'

הבנתנו הרביעית (והמכרעת) שונה משלוש קודמותיה, והיא שמה דווקא את מנוח במרכז הפטרתנו.

בפרקים הקודמים סקרנו את מעלותיה של אשת מנוח, ובפרק זה נציין מעלה של מנוח על אשתו. אשת מנוח לא זיהתה את הדובר אליה כמלאך ה'. היא ראתה לפניה אדם מעלה, איש אלוהים מרשים במיוחד, אך לא מלאך:

וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד...

וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם אֵלָי:

בעקבות דבריה מתפלל מנוח אל ה':

אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד:

בהמשך המעשה מותיר המלאך רמזים להיותו מלאך:

וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַה' תַּעֲלֶנָּה...

כך נהג גם המלאך שנגלה לגדעון. היה על מנוח לדעת זאת, ולהבין לפני מי הוא עומד.

וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי:

כך נהג גם המלאך שנאבק ביעקב, כשסירב בלשון דומה לומר ליעקב את שמו. גם זאת היה מנוח צריך לדעת.

אך מנוח ואשתו אינם מעלים על דעתם שמלאך ה' דובר אליהם עד לסוף המעשה:

וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה: וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא:

מסתבר שמדובר כאן בהשגה מעין נבואית, ולא רק במסקנה שכלית. מכל מקום, מנוח הוא המבין שהמפגש היה עם מלאך ה' ולא עם איש אלוהים. להלן נעמוד על פשר עובדה זו. גם ההשגה השכלית וגם הרמזים על האיש חסר השם שאיננו אוכל, ושהאוכל המובא אליו ראוי לקרבן לה', נאמרו למנוח.

דבר זה נותן תשובה נוספת לשאלה מדוע נתקף דווקא מנוח חרדה גדולה מכך שהשיג ברוחו את מלאך ה' על אף שלא ראה את עצמו ראוי לכך. אשתו כנראה לא השיגה את הופעת המלאך אלא את הופעת 'האיש', והייתה לה תשובה טובה לשאלה מדוע לא ימותו. האם צדקה?!

עוד נציין שבהופעתו השנייה לא חידש המלאך דבר על מה שאמר בהופעתו הראשונה. כל ביאתו לא הייתה אלא מחמת היעתרות ה' לתפילתו של מנוח. גם עובדה זו אומרת דורשני.

*

מילה נוספת על השגת מלאך ה':

וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה: וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא:

הסיפור מדגיש את העובדה שמנוח ואשתו ראו, ובשלב מסוים חדלו לראות. מעשה דומה היה בין אליהו הנביא-המלאך לאלישע תלמידו:

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי: וַיֹּאמֶר הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה: וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם: וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד (מלכים ב ב, ט–יב).

אלישע ראה, ובהמשך לא ראה. אז הפך רבו אליהו הנביא למלאך ה'.

 

ד. פשר תפקידו של מנוח במעשה של בשורת הולדת הבן

למרות מעלתו של מנוח, שזיהה את המבשר כמלאך, תרומתו לפרק לוטה בערפל. אפשר שנעמוד על טיבה כשנתבונן במה שאירע לשמשון בנו.

מעשה שמשון נחלק לשני הפרקים הראשונים עליו, י"ד וט"ו (ותחילת ט"ז), ולעיקר פרק ט"ז. שני הפרקים הראשונים מלאים את עלילות גבורתו ונצחונותיו על הפלשתים. בפרק ט"ז עולה שכוחו הרב טמון בשערותיו, שערות הנזיר, נזר אלוהיו שעל ראשו. נזכיר שוב: הצו ש"מורה לא יעלה על ראשו" נאמר רק לאישה, לאם שמשון, והיא לא סיפרה זאת למנוח. בפרקים אלו שמשון הוא בנה של אימו. בחלק השני, בפרק ט"ז, דלילה גילחה את שערותיו והוא נותר ללא כוחו, עיניו נוקרו, הוא טחן בבית האסורים ונלקח למקדש דגון, בית אלוהיהם, כדי שהכול יוכלו ללעוג למשבתו.

אך דווקא שם, בשיא שפלותו, התגלה בו כוח אדיר, כוח על טבעי בעליל, כוח למוטט את עמודי הבית ולהכות את הפלשתים ואת אלוהיהם יותר מכל מה שעשה להם עד לאותו יום:

וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו: (טז, ל)

כוח זה לא היה כוח שערותיו או כוחה של אימו שהיה נטוע בו, אלא כוח תפילתו:

וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים: (שם כח)

היו כאן תפילה והיעתרות ה', נס על טבעי וגם מותו של שמשון, שזכה בנס שלא היה ראוי לו. התפילה והיעתרות ה' אליה עשויות להזכיר את תפילתו של מנוח ואת היעתרות ה' לתפילתו כששלח שוב את המלאך. הנס העל טבעי עשוי להזכיר את התגלות המלאך כמלאך ולא כאיש, ואת עלייתו השמיימה בלהב המזבח. המוות בעקבות הנס ששמשון ביקש וקיבל אף שלא היה ראוי לו עשוי להיות המשך לחששו של מנוח ממותם, כשראו מלאך ולא היו ראויים לכך. חששו של מנוח לא היה חשש שווא, גם אם התקיים בבנו ולא בו ובאשתו.