שופטים ט | משל האטד
הפרק שלנו, ובתוכו משל האטד, מפורסמים כמקורות בולטים להתנגדות למלוכה בתנ"ך. סיפור אבימלך, שזומם מזימות ורוצח את דרכו להנהגה מהווה מודל למלוכה גרועה: אדם תאב שליטה, שבמקום להגן על נתיניו מאויב חיצוני, הוא עצמו הורג אותם. ומשל האטד מציג את המלוכה כבחירה אחרונה של אנשים שאין להם דברים טובים יותר לעשות. מי שיודע לייצר לעולם תועלת, בוחר לייצר תועלת, ורק האטד שאין לו פירות מוכן למשימה.
פרופ' רוזנסון בספרו "שפוט השופטים" מצביע על נקודה שמובילה לתמונה מעט יותר מורכבת. הבחירה של הזית, התאנה והגפן שלא ללכת "לנוע על העצים" היא בחירה שמאפשרת להם להתעסק בגידולים האישיים שלהם, ויש לה גם משמעות לאומית. לא תתכן מלוכה בלי ויתורים. הצורך למלוך על כל ישראל, אומר שצריך לבחון עוד שיקולים, שצריך להתעסק בעוד רצונות, ואומר שאי אפשר להשקיע במשפחתך ובנחלתך האישית (ראו את דוד למשל שהעתיק את מושבו לחברון, ולאחר מכן לירושלים). כאשר האנשים הטובים לא מוכנים לשלם את המחיר, ונשארים בתוך ד' אמותיהם נוצר ואקום שמאפשר לאטדים להתרומם.
בשיעור מימי העיון, אלי עסיס טוען שמשל האטד אינו מבטא התנגדות למלוכה אלא התנגדות למלוכת אבימלך. כאשר המנהיג לא חושב על טובת העם, אלא על טובתו האישית הסוף יהיה מר, בין אם זה שופט, מלך או חבר כנסת מודרני.
אם הביקורת פה איננה ביקורת על מלוכה בכלל, אלא על מלוכה פסולה, כזו שבה המלך לא חושב על עמו, וכזו שבה יש רצח ומלחמות פנימיות, כיצד ניתן לבחור בין השתיים? איך ניתן ליצור מלוכה שהמלך בה תמיד חושב על עמו, ואיך ניתן ליצור מלוכה שבה האש לא יוצאת מן האטד ושורפת את ארזי הלבנון?
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)