פרק ז | 4 | הקרב הראשון במדיין

עיונים בספר שופטים

הקרב הראשון במדיין

העד עתה עסקנו בהכנותיו של גדעון למלחמה, שבמרכזם המסקנה שה' יושיע את ישראל בידם של 300 איש, כדי שלא יאמרו ישראל 'ידי הושיעה לי'. עד לנקודה זו, הסיפור תיאר כיצד נוצרה הסיטואציה המדוברת. מעתה תעסוק עלילת הסיפור בשאלה זו: האם, למרות כל התכנונים וההכנות, ישראל לא יחזרו בתשובה?

לאחר שמיעת חלום המדייני, גדעון מכין את צבאו למתקפה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן. וְתָקַעְתִּי בַּשּׁוֹפָר אָנֹכִי וְכָל אֲשֶׁר אִתִּי וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם אַתֶּם סְבִיבוֹת כָּל הַמַּחֲנֶה וַאֲמַרְתֶּם לַה' וּלְגִדְעוֹן" (שופטים ז', יז-יח).

תפקידו החשוב של גדעון במערכה מובלט בעזרת השימוש הרב בלשון יחיד מדבר. בנוסף, פסוק שלם בדבריו (יז) נועד רק כדי להדגיש ללוחמים כי הם יעשו בדיוק את מה שגדעון יעשה. מפתיעה במיוחד דרישת גדעון מצבאו לומר "לַה' וּלְגִדְעוֹן!". אזכור שמו של גדעון בחדא מחתא עם ה', כמי שהמלחמה 'מוקדשת' לו, יוצר תחושת אי-נוחות. האם גדעון חפץ לזכות בכבוד ויקר ממלחמה זו? בהקשר התמאטי שאנו מציעים בשיעור זה, מדובר בבעיה חמורה: אם גדעון יזכה בכבוד כמושיע, עלולים ישראל שלא לראות בה' את המושיע, כי אם בגדעון, ומטרת הישועה תרד לטמיון.

לאחר התקיעה בשופר וניפוץ הכדים על ידי גדעון ומאה האיש אשר איתו (יט), מתוארת המלחמה פעמיים. בפעם הראשונה: "וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הָרָאשִׁים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיִּשְׁבְּרוּ הַכַּדִּים וַיַּחֲזִיקוּ בְיַד שְׂמֹאולָם בַּלַּפִּדִים וּבְיַד יְמִינָם הַשּׁוֹפָרוֹת לִתְקוֹעַ וַיִּקְרְאוּ חֶרֶב לַה' וּלְגִדְעוֹן. וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו סָבִיב לַמַּחֲנֶה וַיָּרָץ כָּל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִיעוּ ויניסו [וַיָּנוּסוּ קרי]" (שופטים ז', כ-כ).

ובפעם השנייה: "וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם ה' אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד בֵּית הַשִּׁטָּה צְרֵרָתָה עַד שְׂפַת אָבֵל מְחוֹלָה עַל טַבָּת" (שופטים ז', כב).

בשני התיאורים אותה פתיחה – תקיעה בשופרות; ואותו סיום – מנוסת המחנה. הפעם הראשונה מתארת ניצחון טבעי: מנוסת המחנה נגרמה על ידי הטקטיקה של הפחדת המדיינים בעזרת הכדים המנופצים והשופרות, ואולי גם בשל קריאת הקרב המזכירה גם את שמו של גדעון – אשר כה פחדו ממנו (על פי חלום המדייני ושברו). הפעם השנייה מתארת ישועה ניסית, אשר בה שם ה' את חרב איש ברעהו. לפיכך, בנקודת מבט זו, בניגוד לקודמתה, השופרות מתוארים כביכול כתוקעים מעצמם: "וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת". בתיאור הראשון, האנושי, מעשי האדם מתוארים באריכות רבה, ואילו התוצאה מתומצתת לחמש מילים בלבד: "וַיָּרָץ כָּל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִיעוּ ויניסו [וַיָּנוּסוּ קרי]" (ז', כא); בתיאור השני, הניסי, מעשי האדם מתומצתים לכדי ארבע מילים בלבד: "וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת" (ז', כב), בעוד שהתוצאה הניסית מתוארת באריכות.

את אותה המלחמה ניתן עדיין לפרש כישועה ניסית של ה', וכן להיפך – כתחבולה מתוחכמת ומבריקה של גדעון. התיאור הכפול מחדד את השאלה המרכזית: האם כל ההכנות האמוניות למלחמה היו לשווא? האם ישראל יראו בה' את המושיע, או שיתלו את הישועה בגדעון ואנשיו? מעתה יעבור הסיפור לעקוב אחר מעשיו של גדעון, שיפגמו – במתכוון או לא – באפשרות לראות במלחמה את יד ה'.

נריה קליין