הפטרת שביעי של פסח

וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל: וַיֹּאמַר ה' סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי: אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי: מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ: כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי: חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת: בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה' וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו: ותגעש (קרי: וַיִּתְגָּעַשׁ) וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ: עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ: וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו: וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ: וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים: מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי אֵשׁ: יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם ה' וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ: וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק ויהמם (קרי: וַיָּהֹם): וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת ה' מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ: יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים: יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי: יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי ה' מִשְׁעָן לִי: וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי: יִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי: כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי ה' וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי: כִּי כָל מִשְׁפָּטָו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה: וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי: וַיָּשֶׁב ה' לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו: עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם: עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל: וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל רָמִים תַּשְׁפִּיל: כִּי אַתָּה נֵירִי ה' וַה' יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי: כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר: הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ: כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי ה' וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ: הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל וַיַּתֵּר תָּמִים דרכו (קרי: דַּרְכִּי): מְשַׁוֶּה רגליו (קרי: רַגְלַי) כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִדֵנִי: מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי: וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי: תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי: אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם: וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי: וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי: וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם: יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל ה' וְלֹא עָנָם: וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם: וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי: בְּנֵי נֵכָר יִתְכַּחֲשׁוּ לִי לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי: בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם: חַי ה' וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרֻם אֱלֹהֵי צוּר יִשְׁעִי: הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי: וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי: עַל כֵּן אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר: מגדיל (קרי: מִגְדּוֹל) יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם: (שמואל ב כב, א–נא)

 

א. הקשר בין ההפטרה לשביעי של פסח

הפטרתנו היא שירת דוד על הצלתו בידי ה' ממלחמתו באויביו, ובכך היא דומה לשירת הים, העומדת במרכז קריאתנו בתורה ביום זה. הנוהגים כמנהג הגר"א קוראים ביום זה כשיר של יום את שירת דוד כפי שהיא כתובה בספר תהילים (י"ח), בהבדלים מעטים מהשירה הכתובה בספר שמואל, שאנו קוראים בהפטרתנו.

במבט ראשון נראה שיש שירה הדומה יותר לשירת הים – שירת דבורה, המתארת את מרכבות סיסרא הנסחפות במי הקישון, כמו מרכבות פרעה הטובעות במי ים סוף. אך שירה זו כבר 'נתפסה' כהפטרה בידי פרשת 'בשלח', שקריעת ים סוף ושירת הים כתובות בה.

אולם במבט שני הקשר בין שירת דוד שבהפטרתנו לשירת הים גדול וחשוב, כפי שנפרט.

דוד רואה את עצמו כבני ישראל, שים סוף מאיים להטביעם אם ייכנסו לתוכו כדי להימלט מן המצרים:

כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי: חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי...

הוא מתאר את נס בקיעת הים וההליכה על הקרקע שתחתיו:

וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת ה' מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ: יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים:

דוד מדמה בשירתו את ישועת ה' להיחשפות קרקעית הים ("אפיקי ים" ו"מוסדות תבל"), וכך מושיע ה' את דוד במשל ממי הים הרבים המאיימים להטביעו כדרך שהושיע את ישראל ממי ים סוף ביציאת מצרים.

דוד אף מתאר את חיציו של ה', הברקים, הפוגעים באויביו:

וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק ויהמם (קרי: וַיָּהֹם):

גם בקריעת ים סוף הממו חיצי הברקים (שבעמוד האש) את אויבי ישראל:

וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם: (שמות יד, כד)

החושך והענן ("סוכות") הופנו כלפי המצרים בקריעת ים סוף, ומצד שני האור הופנה כלפי ישראל:

וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה (שם שם, כ).

כך גם בשירת דוד:

וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים:
כִּי אַתָּה נֵירִי ה' וַה' יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי:

הפסוקים הבאים מתארים את הזעזוע הקשה העובר על תשתיות היקום, ושוב – עם אש, עשן וענן ("ערפל"), כפי שאנו יכולים לתאר לעצמנו גם את קריעת ים סוף:

ותגעש (קרי: וַיִּתְגָּעַשׁ) וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ: עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ: וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו:      

יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם ה' וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ:

 

ב. חסד ודין בישועת ה'

יש בשירה שתי הנהגות של ה' את דוד וראוי להבחין ביניהן. מצד אחד עומדת הנהגת החסד:

בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה' וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו:

דוד זועק אל ה' בעת צרתו, וה', השומע את שוועת הנדכאים, נחלץ להצילו, כשם ששמע את שוועת בני ישראל במצרים ועל שפת ים סוף. מצד שני עומדת הנהגת הדין:

יִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי: כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי ה' וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי: כִּי כָל מִשְׁפָּטָו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה: וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי: וַיָּשֶׁב ה' לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו:

הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ:

דוד משתבח בכך שהוא זוכה לישועת ה' מכוח מעשיו הטובים, בדין ולא בחסד. הקורא תמה, מן הסתם, מה ראה דוד מלכנו להשתבח  כל כך במעשיו, ומדוע לא זקף את הישועה לחסדו של הקב"ה. אפשר שרצה להבליט את חשיבות בלימתו את עצמו מלפגוע בשאול בעת ההזדמנויות שנקרו לו במערה בעין גדי (שמואל א כד, ו) ובגבעת החכילה (שם כו, ט). אפשר שרצה ללמדנו את ההבדל בין ישועת ה' במידת החסד לבין ישועתו במידת הדין, בעת שהאדם זכאי לישועתו, וכפי שנבאר להלן.

 

ג. פעולותיו של האדם בישועה

כפי שהבאנו לעיל, השירה פותחת בשוועתו של דוד אל ה' שיצילנו בחסדו ורחמיו או בגלל רצונו וחפצו בדוד:

בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה' וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו:

...וַיְהִי ה' מִשְׁעָן לִי: וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי:

ישועה זו דמתה, כפי שראינו, לקריעת ים סוף וטביעת המצרים במים – ישועה שכולה בידי ה', כשהאדם אינו אלא כקנה הצף על פני המים עד שהוא מושלך על ידם לחוף מבטחים ואין לו חלק משלו בישועה.

אחרי תיאור ישועה זו מתאר דוד בפסוקים שהבאנו את מעשיו הטובים, שבגללם הוא זכאי לישועה, ואת דרכו של ה' בכך:

עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם: עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל: וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל רָמִים תַּשְׁפִּיל:

התחסדותו של ה' עם חסידיו באה לידי ביטוי בישועה שונה:

כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר:

מְשַׁוֶּה רגליו (קרי: רַגְלַי) כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִדֵנִי: מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי:

תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי: אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם: וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי: וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי: וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם:

וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם:

הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי: וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי:

כאן אין הניצול סביל וחסר מעש: ה' נותן בידיו וברגליו כוח ותעוזה, והניצול עצמו, דוד, גובר בכוחו שלו על אויביו. עם זאת, הוא אינו שוכח שמי שנותן לו את הכוח לעשות חיל הוא ה' אלוהיו, ואילולא עשה זאת – לא היה דוד יכול לעמוד אף לשעה קלה מול אויביו הרבים. ישועה זו מזכירה לנו את תפילת 'על הניסים' שאנו אומרים בחנוכה על הישועה שנתן ה' בידי המקבים, כשמסר גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. לולא שמו המקבים וצבאותיהם את נפשם בכפם והסתערו על אויביהם בחיל ובתחבולות מלחמה, הם היו ניגפים לפני אויביהם. ה' נתן את הישועה בידם, אך בצדקתם לא הושיע אותם ישועה שהיא בבחינת 'נהמא דכיסופא' (=לחם בושה, מזון מן הצדקה) אלא ישועה ששילבה גם את גבורתם שלהם במלחמתם עם אויביהם.

מי אפוא לחם את מלחמותיו של דוד, הוא עצמו או ה' אלוהיו? אפשר שתשובת הפסוקים טמונה בחלק מצמדי ה'קרי וכתיב' הרבים שבשירה. אלו מותירים אותנו בכפל המשמעות של "משווה רגליו כאיילות" או "משווה רגלי כאיילות", "ויתר תמים דרכו" לעומת "ויתר תמים דרכי" ו"מגדיל ישועות מלכו" כנגד "מגדול ישועות מלכו" (כלומר ישועות מלכו מתגדלות מאליהן, בידי המלך עצמו – דוד).

האפשרות שככל שהמלך צדיק יותר כך ייתן לו ה' יותר כוח להושיע לעצמו ולא רק ישועה שהיא בבחינת 'נהמא דכיסופא' באה לידי ביטוי במדרש חז"ל על פסוק בשירתנו:

זבדי בן לוי פתח... ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן – דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר: 'ארדוף אויבי ואשיגם וגו''. אמר לו הקב"ה: אני עושה כן. הדא הוא דכתיב 'ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם'...  
עמד אסא ואמר: אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה. אמר לו: אני עושה...    
עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה. אמר לו הקב"ה: אני עושה...  
עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. אמר לו הקב"ה: אני עושה... (איכה רבה פתיחתא ל').

מסדרם של המלכים ומדבריהם ניכרת ירידת הדורות. דוד, שהיה הטוב שבהם, זכה לכך שה' ייתן בידו את אויביו והוא ירדוף אחריהם ויכם. אסא זכה לרדוף אחרי אויביו רק אחרי שה' שלח את מלאכיו להכות אותם מכה רבה בתחילת המלחמה, יהושפט זכה רק לומר שירה אחרי שהקב"ה עשה עבורו את כל עבודת המלחמה ואילו חזקיהו אפילו לא אמר שירה.

שירת הים, שאנו קוראים בה בתורה, הייתה מעין האירוע שבימי יהושפט, כשה' עשה את כל העבודה הצבאית, ועם ישראל אמר שירה. לעומת זאת, בידי דוד נתן ה' את אויביו והוא היכם ואמר על כך שירה, וזוהי המעלה הגדולה ביותר.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.