שמואל ב | פרק ט | מפיבושת

נזכיר שני עניינים הנוגעים לסיפור החסד שדוד עושה עם מפיבושת. 

1. השם מפיבושת: בדברי הימים אנחנו יכולים למצוא את צאצאי יהונתן בן שאול בשם מעט אחר: "וּבֶן־יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל וּמְרִי־בַעַל הוֹלִיד אֶת־מִיכָה" (דה"א, ט:מ). גם איש בושת מכונה שם פסוק קודם בשם אחר: "וְשָׁאוּל הוֹלִיד אֶת־יְהוֹנָתָן וְאֶת־מַלְכִּישׁוּעַ וְאֶת־אֲבִינָדָב וְאֶת אֶשְׁבָּעַל". למעשה זוהי סוג של צנזורה. הבעל הוא שם עבודה זרה, וספר שמואל מעדיף להמנע מלהזכיר את שמו ולכנות אותו בכינוי "בושת". החלפה דומה מתקיימת גם בשמו של גדעון — ירובעל (שדומה מאוד למריבעל) בפרק שנלמד מחר: "מִי־הִכָּה אֶת־ אֲבִימֶלֶךְ בֶּן־יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא־אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב".  

2. יחסי מפיבושת וציבא: דוד עושה עם מפיבושת שני חסדים: הראשון הוא לאפשר לו כניסה חופשית לאכול על שולחנו כל הימים, והשני הוא להשיב לו את האדמות שממילא אמורות להיות שייכות לו. כנראה שמי ש"שמר" על האדמות האלו הוא ציבא, וכבר בפרק שלנו אנחנו יכולים לראות בעיות במערכת היחסים ביניהם. כשדוד שואל את ציבא אם יש זרע לבית שאול ציבא אפילו לא מזכיר את שמו אלא מאפיין אותו על פי הנכות שלו "עוֹד בֵּן לִיהוֹנָתָן נְכֵה רַגְלָיִם". רק אחרי שדוד מתעקש שיגיד לו איפה מפיבושת ציבא מספר לו שהוא בכלל בעבר הירדן המזרחי (משפחת מכיר). וכאשר התנ"ך מספר לנו על הסיכום הסופי, שציבא ומשפחתו יעבדו אצל מפיבושת, הסיפור מעוצב בצורה שמאפשרת לנו לחוש את הציניות והמרמור שלו: תחילה מתוארת משפחתו הגדולה ומעמדו של ציבא: "וּלְצִיבָא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בָּנִים וְעֶשְׂרִים עֲבָדִים", לאחר מכן ההבטחה של ציבא לתת למפיבושת לאכול על שולחנו: כמו שדוד עושה חסד עם מפיבושת שיאכל על שולחנו כך ציבא מרשה למפיבושת לאכול על שולנו. בסוף אפשר לראות גם את ההנגדה בין משפחתו הגדולה של ציבא למשפחתו הקטנה של מפיבושת שתקבל את כל השדות: "וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן וּשְׁמוֹ מִיכָא וְכֹל מוֹשַׁב בֵּית־צִיבָא עֲבָדִים לִמְפִיבֹשֶׁת". 

ציבא לא אוהב את הסידור החדש הזה, ואנחנו עוד נשמע על הצמד הזה בהמשך הסיפור.