שמואל ב | פרקים ג-ד | ודוד הלך וחזק; ובית שאול?

פרק ג' פותח בתיאור הברור הבא: "וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים" (ג, א). יש מלחמה בין בית שאול ובית דוד. בסוף פרק ד', גם שר הצבא וגם המלך של בית שאול – כבר אינם בין החיים. אם לא היינו קוראים את הפסוקים עצמם, הסיפור המתבקש שהיינו מציירים לעצמנו היה שבמסגרת המלחמה בין בתי המלוכה, גברה ידם של בית דוד, והם הכריתו את בית שאול.

בקריאת הפסוקים עצמם, אנו מגלים שהמציאות עולה על כל דמיון. אבנר, בעקבות סכסוכו האישי עם איש-בושת, מציע לדוד להסב את כל ישראל תחת מלכותו של דוד. דוד מקבל את אבנר ועורך לו משתה. מדוע הוא מקבל אותו? אולי אבנר מרמה אותו כדי לנסות ולפגוע במלכות דוד? את הספק הזה דוד כנראה מנסה לפשוט בבקשו את מיכל בת שאול, אולי כתנאי לרצינות כוונותיו של אבנר. לאחר שנענה, נראה שדוד בוטח לגמרי באבנר. בפסוקים כא-כג יש ממש פזמון חוזר: לא פחות משלוש פעמים הפסוקים מציינים "וַיְשַׁלְּחֵהוּ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם" – דוד לא פוגע באבנר על אף שהוא לכאורה שר צבא האויב, והוא משלח אותו בשלום. נראה אם כן שהברית שנכרתת ביניהם – אמינה משני הצדדים.

כאן נכנס לתמונה יואב. יואב פונה בביקורת לדוד על כך ששילח את אבנר בשלום, ופונה להתנקש (תוך מרמה!) באבנר, על דעת עצמו. שימו לב לפער בין גרסתו של יואב למניע לפעולתו (הוא טוען שאבנר מרגל), לבין מה שהפסוקים מגלים לנו על מניעיו ("וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂה אֵל אָחִיו"; ג, כז). מיד לאחר מכן, דוד מצהיר "נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה' עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר" (ג, כח) ופותח בשורה של פעולות כדי להוכיח זאת. כעת, דוד הוא זה שנדרש להוכיח את טוהר כוונותיו. הוא מתאבל על אבנר, בוכה וצם, ומקונן עליו. הקינה מזכירה כמובן גם את קינתו על מות שאול, וכנראה שלא במקרה. בסוף הפרק נראה שדוד מצליח להשיג את מטרתו: "וַיֵּדְעוּ כָל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר" (ג, לז).

אבל מתחילת פרק ד' עולה תחושה אחרת: "וַיִּשְׁמַע בֶּן שָׁאוּל כִּי מֵת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִּרְפּוּ יָדָיו וְכָל יִשְׂרָאֵל נִבְהָלוּ" (ד, א) – הריגת אבנר מייצרת בהלה גדולה בממלכת שאול לשעבר. מדוע? האם ייתכן שלא כל העם היה משוכנע לגמרי שדוד לא רוצה להכרית את בית שאול? ייתכן מאוד, שהרי רכב ובענה מתנקשים באיש בושת ומצפים להתקבל בשמחה אצל דוד: "וַיָּבִאוּ אֶת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת אֶל דָּוִד חֶבְרוֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וַיִּתֵּן ה' לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוֹת הַיּוֹם הַזֶּה מִשָּׁאוּל וּמִזַּרְעוֹ" (ד, ח). דוד כמובן מגיב אליהם בחריפות רבה, הורג אותם ומקשר בין שלושת האירועים הפותחים את שמואל ב' – הנער העמלקי שסיפר על מות שאול, הריגת איש בושת והריגת אבנר (שהרי את ראש איש בושת הוא מצווה לקבור בקבר אבנר).

דוד, אם כן, מבהיר בארבעת הפרקים האחרונים בצורה ברורה: את מלכותו הוא מכונן לא מתוך הכרתה של בית המלוכה הקודם, אלא כניסיון להמשיך אותו. בכך הוא משדר את שאיפתו להיות מלך שמקובל על כל ישראל, שאיפה שעוד נראה ביטויים רבים שלה בהמשך הספר.

דוד ויואב: אחת ממערכות היחסים המורכבות ביותר בספר היא זו שבין דוד לבני צרויה, ובייחוד יואב. כאן אנחנו רואים את ביקורתו החריפה מאוד של דוד על הריגת יואב את אבנר, עד כדי שהוא מקלל אותו ואת זרעו. חרף זאת, יואב ימשיך לשמש כשר הצבא של דוד. את מורכבות מערכת היחסים ביניהם נמשיך לפגוש בסיפורי אבשלום ושבע בן בכרי. כאשר מצד אחד, יואב הוא מנאמניו הקרובים ביותר של דוד. ומצד שני, פעם אחר פעם הוא הורג אנשים שדוד הדגיש שאין להורגם. את סגירת המעגל של מערכת היחסים המורכבת הזו נפגוש בצוואתו של דוד לבנו שלמה, בתחילת ספר מלכים. מצורף סרטון קצרצר של ד"ר יושי פרג'ון שמזכיר מעט שבמעט מנושא רחב זה.