שמואל ב | פרקים טו-טז | מרד אבשלום
את המתח העצום השוכן בנפשו של דוד ביחסו אל אבשלום בנו, ראינו כבר בפרק הקודם. מצד אחד "ותכל דוד המלך לצאת אל אבשלום" (יג, לט) ומצד שני כאשר אבשלום כן חוזר לירושלים דוד אומר "יסוב אל ביתו ופני לא יראה" (יד, כד). מתח זה יגיע לשיאים חדשים בסיפור שאנו בפתחו - מרד אבשלום. מצד אחד אבשלום הוא בנו, ודוד לא שוכח זאת לרגע, כפי שעוד נראה; ומצד שני, הוא מאיים על מלכותו של דוד.
פרק ט"ו פותח בגינוני מלכות שאבשלום מסגל לעצמו. לאט לאט הוא מצליח "לגנוב את לב אנשי ישראל" (טו, ו). מעניין לשאול – האם דוד ידע על ניהוגיו של אבשלום? קשה להניח שהוא לא שמע על כך כלל. האם ניסה למחות בו? הפסוקים לא מתארים לנו את תגובתו של דוד, ואולי ניתן לומר ששתיקתו רועמת מן הפסוקים. ייתכן שזה ביטוי לכבוד שרחש לו בתור בנו.
בפרקים שמאז חטא דוד ובת שבע, התנהלותו של דוד יחסית פסיבית. הדמות המובילה שהתרגלנו אליה, קצת נעלמת – בסיפור אמנון ותמר תגובתו של דוד חסרה מאוד, ובמתח מול אבשלום יואב הוא זה שמוביל את ההתרחשויות. אבל בפרקנו, כאשר נודע לדוד שאבשלום ממליך את עצמו בחברון, הוא תופס מנהיגות ברורה מאוד ומוביל את העניינים. בהתנהלותו של דוד בבריחתו מירושלים, אנחנו רואים כמה וכמה התרחשויות שמעלות נקודות יסודיות, ונתאר כמה מהן. להרחבה נוספת בסיפור הבריחה של דוד מאבשלום, מומלץ לקרוא את דבריו המצורפים של הרב אמנון בזק.
הבחירה לעזוב את ירושלים: דרכו של מלך שיזהה את עצמו עם עירו ועם מקום מלכותו. אבל דוד המזהה את המרד המתקרב אליו, בוחר לעזוב את ירושלים "פן ימהר... והכה העיר לפי חרב" (טו, יד). דוד בוחר לסכן את מעמדו כמלך ואת יכולתו לנסות ולהתבצר, לטובת הצלת העיר. בחירה זו מעניינת דווקא לאור הקשר בין המלכות לירושלים – דוד שם את עצמו בצד, ויוצא מירושלים. יש כאן אמירה ברורה: ירושלים לא שייכת לדוד האיש, אלא למלך ישראל. אם דוד הוא לא המלך אז ירושלים כבר איננה שלו, והיא שייכת למלך הנבחר.
קבלת הדין: בהמשך לנקודה הקודמת, בסיפור בריחתו של דוד בולטים מאוד שני מאורעות בהם אנחנו מקבלים הצצה לנפשו של דוד – כיצד הוא רואה את המאורעות. כאשר צדוק, באופן מתבקש, מצטרף לדוד ויחד עמו ארון הברית – דוד מתעקש שיחזירו את הארון לירושלים. כשם שפרם את הקשר ההדוק (שמלך אחר היה אולי נאחז בו) בינו לירושלים, כך הוא אומר שהארון לו שייך לו. בנימוק לדבריו אנו רואים שדוד, בנקודת השפל הגדולה שלו – מסוגל לקבל את הערעור על היותו המלך, כחלק מעמידתו לפני ה': "אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ: וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו" (טו, כה-כו). נקודה זו עולה גם בקבלתו את קללותיו של שמעי בן גרא "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה כֹּה יְקַלֵּל כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד" (טז, י). חז"ל (מדרש תהילים, ג) הבינו ששמעי מאשים את דוד על מעשה בת-שבע, ויש בכך כדי להוסיף על הבנת העמדה של דוד כמקבל את הדין מלפני ה'.
בית שאול: הניסיון למרוד במלכות דוד, מעורר את השדים הרדומים של מלכות בית שאול, ופתאום שאלת בית דוד עומדת למבחן. ציבא עבד מפיבושת טוען מול דוד שמפיבושת מעוניין להשיב את מלכות בית שאול, ובשלב הנוכחי בסיפור, דוד מאמין לו. בהמשך, דוד נתקל בשמעי בן גרא ממשפחת שאול שמנצל את ההזדמנות לקלל את דוד ולהאשימו בשפיכות דמים: "צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל: הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כָּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל" (טז, ז-ח). שימו לב לרצונו של אבישי להרוג את שמעי ואת הכינוי בו הוא משתמש כלפיו, "הכלב המת". מעניין להשוות למקרה הקודם בספר שמואל שבו היה מפגש טעון בין המלך לבין מי שכונה "כלב מת" (כד, יד) – שם שאול הוא המלך ו"הכלב המת" הוא כינוי בו דוד מכנה את עצמו. שם, דוד נרדף על ידי המלך, היה יכול לפגוע בו ונמנע מכך. אצלנו, דוד הוא המלך הנרדף על ידי "כלב מת" – ועדיין הוא מסרב לפגוע לרעה באויביו.
מצורף קישור לשיעורה של ד"ר יעל ציגלר שעוסקת בניתוח סיפור מרד אבשלום במסגרת התייחסות רחבה יותר לפער בין תחילת מלכותו של דוד, המתאפיינת בהצלחה כבירה בכל התחומים – הרוחני, הצבאי והחברתי, לבין ההידרדרות והסיפורים הכואבים שמגיעים בהמשך מלכותו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)