הפטרת 'זכור'

הספרדים מתחילים כאן:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה':

האשכנזים מתחילים כאן:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר: וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה: וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק: וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם: וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב: וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ: וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר: נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה: וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל: וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַה' הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה': וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה ויאמרו (קרי: וַיֹּאמֶר) לוֹ דַּבֵּר: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם: וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה': וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה' וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי: וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם: וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה': וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ: וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם: וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַה' אֱלֹהֶיךָ: וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַה': וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל: וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וְשָׁאוּל עָלָה אֶל בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל: (שמואל א טו, א–לד)[1]

 

א. פתיחה

הפטרה זו נקראת בשבת שלפני ימי הפורים, שבה אנו מקיימים בקריאת ה'מפטיר' את מצוות זכירת מעשה עמלק והחובה למחותו. על פי הגמרא במסכת מגילה נכנסה מגילת אסתר למקרא, לכאורה אחרי חתימתו, בגלל המלחמה בהמן האגגי ובעשרת בניו, שהיו מזרע עמלק, ומשום שהתקיימה בכך מצוות התורה למחות את עמלק:

שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות. שלחו לה: 'הלא כתבתי לך שלישים' – שלישים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה: 'כתב זאת זכרון בספר', 'כתב זאת' – מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, 'זכרון' – מה שכתוב בנביאים, 'בספר' – מה שכתוב במגילה. כתנאי: 'כתב זאת' – מה שכתוב כאן, 'זכרון' – מה שכתוב במשנה תורה, 'בספר' – מה שכתוב בנביאים, דברי רבי יהושע. רבי אלעזר המודעי אומר: 'כתב זאת' – מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, 'זכרון' – מה שכתוב בנביאים, 'בספר' – מה שכתוב במגילה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אסתר אינה מטמאה את הידים. למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה? והאמר שמואל אסתר ברוח הקודש נאמרה! נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב (מגילה ז ע"א).

פירוש דברי הגמרא: שלושת חלקי המקרא הם תורה, נביאים וכתובים. שלושתם כבר נחתמו עד ימי אסתר.[2] חכמי הדור (אולי אנשי כנסת הגדולה) השיבו לאסתר שאין להוסיף 'רביעים', כלומר חלק רביעי למקרא, אך לבסוף מצאו את הדרשה על צו ה' בעקבות מלחמת עמלק של יהושע – "כתב זאת זכרון בספר" וכו', ושם נרמזה כתיבה מאוחרת של המשך מלחמת עמלק, מלחמת מרדכי ואסתר. כך למד את המקראות רבי אלעזר המודעי, ונהגו לפיו. רבי יהושע למד את המקראות רק עד המשך מלחמת עמלק שבהפטרתנו, 'בנביאים'. גם שמואל, שדבריו הובאו על ידי רב יהודה, טען שאין לכתוב את מגילת אסתר בין כתבי הקודש, אף שמצווה לקוראה בציבור. להלכה אנו מנסים לצאת ידי שתי השיטות החולקות: אנו קוראים את המגילה בציבור 'כאיגרת', כשהיא כולה פתוחה ומקופלת, ולא כספר מכתבי הקודש שהוא 'מגילה', כלומר גלול, אך אנו מברכים על המגילה בסיומה אחרי שאנו גוללים אותה כספר מן המקרא. אנו גם קוראים אותה בטעמים כאחד מספר המקרא.

מכל מקום, אנו קוראים את פרשת 'זכור' על מחיית עמלק דווקא לפני ימי הפורים בגלל מלחמת עמלק המתבטאת במלחמה בהמן האגגי ובבניו. הפטרתנו, שהיא מחיית עמלק שבנביאים, מזכירה לנו שאגג, אבי משפחתו של המן בן המדתא, אכן היה מלך עמלק.

הפטרה זו נקראת שוב, רק בירושלים, גם בשבת שבה חל פורים ירושלים (הנקרא בלשון העם 'פורים שושן', או בתרגום שגוי מהשפה ה'יהודית' – שושן פורים). בשנה כזו נקראת ההפטרה בירושלים שתי שבתות ברציפות – שבוע לפני הפורים וביום הפורים עצמו.

 

ב. חטאו של עמלק

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם:

מקובל לומר שחטאו של עמלק כלפי ישראל הוא המסופר בתורה (שמות י"ז) על המלחמה ברפידים. מלחמה זו ארכה יומיים, ויהושע ניצח את עמלק בסוף היום השני, כשידם של ישראל הייתה על העליונה כל זמן שידיו של משה היו מורמות. האומנם היה חטאו של עמלק במלחמה זו כה כבד, עד שהצריך מצוות זיכרון לדורות של עוונו? עמים רבים (המצרים) הרעו לנו גם לפני עמלק ועמים רבים אחריו. עיון בשתי פרשיות מעשה עמלק מעלה לכאורה מסקנות סותרות. נעיין מעט:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי: וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק... וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: (שמות יז ט–יג)

פרשה זו משדרת ניצחון ישראלי במלחמה בעמלק, אך הפרשה שבספר דברים משדרת תבוסה ישראלית ובקשת נקמה ביום שיתאפשר לעשות זאת:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח: (דברים כה, יז–יט)

האם המלחמה בעמלק הסתיימה בניצחון או בתבוסה?

הסתירה כה כבדה עד שבעטייה אנו מטילים ספק אם מדובר באותה מלחמה. נטייתנו (שלא כמפרשים) לומר שבמשנה תורה מדובר על מלחמה שהחלה רק בפרשת המעפילים, בעקבות חטא המרגלים:

וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה: וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה: (במדבר יד, מד–מה)

לא ברור כמה מבני ישראל העפילו. התורה מציינת שארון הברית ומשה לא עלו, וזה מאפשר להבין שמספר המעפילים היה רב מאוד. אין זה מופרך, שהרי בשורת השהות במדבר למשך ארבעים שנה והמוות בו הייתה בשורה קשה מנשוא. כל המעפילים מתו במרומי הר הנגב,[3] מעל קדש ברנע, שממנה העפילו. הורגיהם היו העמלקי והכנעני, אך יש להניח שעיקר המלאכה נעשתה בידי עמלק, שזה היה מקום שבתו. על פי התיאור במשנה תורה סביר להניח שעמלק, ממרום שבתם בהר הנגב, הרעו לישראל מאוד כל ימי שבתם בקדש ברנע וסביבותיה למרגלות הר הנגב.[4] יתרונם היה הגובה והיכולת לצפות על תנועתו של כל איש או אישה שיצאו ממחנה ישראל למרעה צאנם או לבאר בסביבה, לארוב להם ולחטוף אותם. כעבור ארבעים שנה מצווה אותנו התורה לקחת מהם את נקמתנו על שנות הפורענות הרבות.

 

ג. 'פקדתי' – פוקד עוון אבות על בנים

הפרש הזמן בין מעשה עמלק במדבר כלפי בני ישראל לבין הפקידה ששמואל מצווה עליה את שאול הוא כארבע מאות שנה. האומנם ניתן לפקוד עוון כעבור שנים כה רבות על עם שאבות אבותיו, לפני זמן כה רב, חטאו כלפי ישראל? מה צדק יש בכך?! שאלה זו עולה בעקבות המתרחש בהפטרתנו, וגם בעקבות עצם המצווה למחות את זכר עמלק ביום מן הימים, בלא שהתורה הגבילה זמן לנקמתנו על מעשה עמלק.

הכלל המקובל בידינו על פקידת עוונות נאמר בחז"ל:

והא כתיב 'פקד עון אבות על בנים', וכתיב 'ובנים לא יומתו על אבות', ורמינן קראי אהדדי, ומשנינן: לא קשיא, הא – כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא – כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם! (ברכות ז ע"א, וכן בסנהדרין כז ע"ב).

בנים ייפקדו על מעשיהם הרעים של האבות רק כשהם ממשיכים את דרכם. עיון במעשי עמלק בספר שמואל, כחורבן שהעטו על צקלג (שמואל א ל), עירם של דוד ואנשיו, מראה שהם ממשיכים את חטאי עמלק מימי יציאת מצרים. עמלק מנצלים את העובדה שהגברים הלוחמים בצקלג יצאו למלחמה בגלבוע, ולוקחים עימם את כל הנחשלים – האוכלוסיה הבלתי לוחמת, הנשים והילדים, עוברים איתם את נחל הבשור, בדרכם כנראה לשוקי העבדים במצרים, כדי למוכרם שם. זה כנראה מה שעשה עמלק לנחשלי ישראל במדבר, בעת שהוא צפה עליהם ממרום שבתו בהר הנגב – הוא חטף אותם כדי למוכרם לעבדים. עמלק התפרנס בכל הדורות ממסחר עבדים בשוקי מצרים, אחרי שפשט על יישובים שקטים ותמימים ולקח מהם את ה'נחשלים' לצרכיו אלו. זו הייתה גם דרכו של המן האגגי – לאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד.

האירוע שהזכרנו, כיבוש צקלג בידי העמלקים, התרחש בימיו האחרונים של שאול, אחרי מלחמת עמלק המתוארת בהפטרתנו. הוא אינו מסביר את העיתוי של פקידת ה' את מעשה עמלק דווקא בעת הזאת. סקר ארכיאולוגי ראשוני שנערך לפני שנות דור ברמת הנגב גילה את שרידיהם של כמאה יישובים שעלו באש או הוחרבו בדרך אחרת בתקופת הברזל 2, בסוף המאה ה-11 לפנה"ס, כלומר בימי שאול. נראה שהיו אלו יישובים יהודיים, שעמלק השמיד אותם כדי להרחיב את גבולו. אז פקד עליהם שמואל בצו ה' את חטאיהם מימות ראשית עם ישראל במדבר ועד היום הזה, היום שבו ציווה שמואל את שאול לפקוד על עמלק את עוונו ולהכותו עד תום, בידיעה שלא יהיה שקט ליישובי ישראל בדרום עד שעמלק יוכרת.

 

ד. משור ועד שה[5]

עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר:

הבהמות ודאי לא חטאו במעשה עמלק, ואין טעם לפקוד עליהן את עוונו. יתר על כן: בפשטו של מקרא בתורה, "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" אין הכרח לקרוא צורך להשמיד את הבהמות. גם הרמב"ם וספר החינוך לא הזכירו את החרמת בהמות עמלק כחלק מן המצווה. לכן מסתבר לנו שהחרמת הבהמות למוות הייתה הוראת שעה של הנביא ולא המצווה לדורות. ראיה ברורה לכך מדוד, שלחם בעמלק עד חורמה אחרי שעמלק החריבו את עירו, צקלג. דוד נטל שלל רב מעמלק, כולל בהמות רבות, והמקרא משבח את התנהגותו ביחס לשלל ואת חלוקתו הצודקת בין הלוחמים לבין היושבים על הכלים ובין כלל אנשיו לבין יישובי יהודה בדרום, שסבלו מתגרת ידו של עמלק. משמע, אין איסור עקרוני לקחת משלל עמלק ובהמותיו.

נעלה שלוש סיבות להוראת השעה של שמואל להחרים למוות את הבהמות:

א. בהמות עמלק ושללו היו כולם פרי שוד וגזל של שבטי עמלק מיישובים שלווים בדרום, רובם ישראלים ומיעוטם של פלשתים ושל עמים אחרים. הפיכת צבא ישראל לבוזזי שלל זה, פרי עמלם של אחרים, לא נראתה לשמואל, והוא העדיף להחרימם למוות. דוד לקח את השלל מראש כדי לחלקו בין יישובי ישראל שנפגעו מעמלק, ולכך לא הייתה סיבה להתנגד. לא הייתה אפשרות לדרוש מן הלוחמים להפקיר את הבהמות ולא להורגן, כי אז היה פרי עמלם עובר לעמים אחרים, וזה ניסיון שהלוחם אינו אמור לעמוד בו.

ב. הצו לכלות את עמלק הוא צו אכזרי במיוחד, שאמור להיעשות רק מחוסר ברירה, בגלל הצורך להבטיח את שלומם של יישובי ישראל בדרום לאורך ימים. להתיר ביזה במלחמה כזאת משמע להפוך את הלוחם למנצל הרג אכזרי לצורך לקיחת שלל. אפשר ששמואל רצה להבהיר שמלחמה כה אכזרית נעשית רק לשם מטרה חיובית של קיום צו ה' והבטחת שלום יישובי הדרום לזמן רב, בלא שתהיה מעורבת בה שום מטרת בצע ושלל. אפשר שכך יש לפרש את צו התורה בעיר הנידחת, שאסר לקחת את שללה. אוי לנו אם מלחמת אחים כמלחמת עיר הנידחת תהפוך למלחמת בצע ושלל. במלחמת דוד בעמלק היה ברור כשמש לכל הלוחמים שהם נלחמים על חיי נשותיהם ובניהם שנשבו בידי עמלק, ולכן לא נאסר להם ליטול בסוף המלחמה את השלל.

ג. את הנימוק העיקרי לאיסור לקיחת הבהמות והשלל למדתי מדברי מו"ר הר"י בן נון,[6] שאיסור לקיחת השלל היה רק בזמן המלחמה עצמה, משום שאין כמו לקיחת שלל במלחמה כסיבה לרפיון ידיים מהמשך המלחמה, כשכל לוחם מטפל בשללו שלו במקום להמשיך ולרדוף אחרי האויב. דוד נטל את השלל רק בתום המלחמה הגדולה בשבט העמלקי שהחריב את צקלג. שוב – מבחינה מעשית אין הבדל בין האיסור ליטול שלל לבין הצו להמית את הבהמות כדי שלא ייקחו אותן. כך נראה גם איסור לקיחת השלל במלחמת מרדכי ואסתר בצוררי ישראל ערב ימי הפורים – הצורך להספיק להכות כמה שיותר מצוררי ישראל ביום הלחימה היחיד שהותר להם דרש שיימנעו מביזה.

עדיין הכול בגדר הוראת שעה של הנביא ולא גוף המצווה לדורות.

 

ה. מעולל ועד יונק

הצורך להרוג ילדים צעירים במלחמת עמלק מתמיה ומקומם כאחד. לדברינו לעיל על הבהמות אפשר שאף הצורך להרוג 'מעולל ועד יונק' הוא הוראת שעה של שמואל. בתורה לא נאמר אלא 'תמחה את זכר עמלק', ופשוטו של מקרא מכיל גם את האפשרות למחות את זכרם כעם מכוח ניצחון מוחץ בשדה הקרב, בלא להורגם כיחידים שאינם מתקבצים לשבט עמלקי מוגדר. מדוע הורה שמואל לעשות זאת?

קשה להבין הוראת השמדה כה חד משמעית אם אינה מכילה בקרבה זעקת נקם עמוקה וקשה על חורבן עשרות רבות מיישובי ישראל ומכירת יושביהם לעבדים או השמדתם בימי שמואל ושאול או מעט קודם לכן, כפי שכתבנו לעיל. אך גם זעקת הנקם כשלעצמה אינה מצדיקה צו זה, ואפשר שהצו הקשה של שמואל ניתן גם לצורך הרתעת שבטים אחרים מלשוב על מעשה עמלק ביישובי ישראל.

זאת ועוד: דומה שיש להביא בחשבון שהותרתם בחיים של הנשים והילדים משמעה לקיחתם כשלל (או הפקרתם לשלל לעמים ולשבטים אחרים בסביבה, וזה מעשה שלא היה יכול לבוא בחשבון מנקודת מבטם של לוחמי שאול, שסיכנו את חייהם במלחמה זו). לקיחתם כשלל היא הכנסתם הביתה כעבדים, כשפחות וכפילגשים, כ'אשת יפת תואר', כזוגיות וכהטמעה תרבותית הדדית, ששמואל לא היה יכול להרשות את היווצרותה.

יתר על כן – לקיחתם של הנשים והילדים כשלל לא תאפשר את המשך המלחמה, וכפי שכתבנו לעיל. לשמואל היה צורך דחוף בהשמדתם של כל שבטי עמלק הפזורים בנגב ובסיני, ולפחות בעקירתם ככוח לוחם, כדי לאפשר את קיומה של התיישבות יהודית בנגב ובדרום הארץ. מילותיו הנחרצות על ההמתה המסיבית מבטאות צורך במלחמה ללא פשרות, מלחמה מהירה המאפשרת התארגנות מהירה להמשכה במרחק עשרות קילומטרים מול שבטי עמלק נוספים, וכל זה אינו מאפשר הריגה בררנית, הבודקת כל אדם.[7] על פי זה, עדיין אפשר שלא לרדוף אחרי כל ילד או אישה הנמלטים לבדם משדה המערכה.

 

ה. מפקד העם

וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה:

מספר הלוחמים במלחמת עמלק היה פחות משני שלישים ממספר הלוחמים שגויסו למלחמת בני עמון (שלוש מאות ושלושים אלף, ראו לעיל פרק י"א), על אף שמלחמה בכל שבטי עמלק עד לשור מצרים היא מלחמה גדולה ומאומצת, המצריכה צבא רב. האם יש בכך להעיד על טענת חז"ל ששאול יצא למלחמה זו כשליבו אינו שלם עימה, והמרץ שלו לגייס את העם לא היה גבוה?

הירידה הגבוהה והמפתיעה היא בהתגייסותם של בני יהודה למלחמה – עשרת אלפים לוחמים בלבד למלחמה שהייתה החזית הקדמית שלהם, כשבט הגובל בעמלק, לעומת שלושים אלף שהתגייסו למלחמה בבני עמון. האם רפו ידיהם של בני יהודה מלהחזיק את מלכות שאול אחרי המלחמות הרבות שבשטחם עם הפלשתים ושוסי המדבר (עמלק) בשנים שחלפו עד למלחמה זו?

 

ו. עיר עמלק והקיני

וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל:

השערות שונות יש בשאלה מה הייתה בירת עמלק ועירו של אגג מלכם.[8] בחרתי באחת מהן, שעיר עמלק היא שָׁרוּחֶן, המתנשאת מעל לנחל הבשור (או עוואריש, המזוהה באל עריש[9]). ממילא הביטוי "וירב (=ויארוב) בנחל" מתייחס לשימת מארבים בצמחיית נחל הבשור הסבוכה שלמרגלות שרוחן (או בואדי אל עריש – נחל מצרים למרגלות אל עריש[10]).

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק:

 הקיני הם בני יתרו, וכנאמר:

וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם: (שופטים א, טז)

לא שמענו על חסד שיתרו עשה עם בני ישראל, מלבד עצתו הנבונה במינוי השופטים. את החסד עם בני ישראל עשה חובב, כנראה בנו של יתרו,[11] שליווה את עם ישראל בדרכו לארץ והיה עימם בכל ארבעים שנות גלותם במדבר. הוא קיבל לנחלה בשכר זה את 'דושנה של יריחו', עיר התמרים, אך בניו נאלצו לגלות משם אחרי שהמקום נכבש בידי עגלון מלך מואב. בית חבר הקיני גלה לגליל התחתון ולעמק כנרות,[12] ושאר שבט הקיני שב לנגב וחי שם תחת חסותם של שבטי עמלק עד ששאול העלה אותם משם כדי שלא ייפגעו במלחמה. הקיני סר כאן מעמלק בעקבות דרישת שאול, ויש בכך כדי להזכיר את המדרש הבא, שלפיו גם בימי יציאת מצרים היה שבט הקיני בתוך עמלק, אך בעקבות מלחמת ישראל בעמלק הצטרף לעם ישראל:

אמר רבי יהודה בר סימון: מוכתב היה יתרו מאסרטיא של עמלק, וכיון שנפל בא ונתגייר (מדרש שמואל יב, ב).

 

ז. חזית המלחמה ותפיסת אגג[13]

וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם: וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב: וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ:

גם כאן נביא את פירושו של מו"ר הר"י בן נון: "וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק (היושב) מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם" – ציון כל מרחב סיני אינו מתאר את המערכה של שאול אלא את מקום ישיבתם של שבטי עמלק.[14] שאול הצטווה להכות את כל שבטי עמלק, אך הוא כנראה הסתפק בהכאת עיר עמלק, עיר הבירה, ותפיסת מלך עמלק חי. המלחמה הסתיימה בעיר עמלק לאו דווקא משום ששאול ביקש לסיימה שם, אלא משום שהעם התעכב ללקיחת שלל. אנשים היוצאים מעיר כשכל אחד מהם נושא מספר עיזים וחמורים לא יוכלו עוד להילחם במרחבי המדבר. עליהם לשמור על רכושם החדש, שלא יאבד בדרך. המכה שהיכה שאול בעיר עמלק הייתה מכה כבדה, אך היא הותירה את עמלק חי, נושם ובועט, ומלחמתו הקשה בדוד בצקלג תוכיח. תוכניתו של הנביא מפי ה' נכשלה בגלל השלל שנלקח מעיר עמלק.

העם עבר בלקיחת השלל על ציווי מפורש של הנביא בתחילת המלחמה. מה גרם לכך?

ניתן לענות על שאלה זו שתי תשובות – האחת נחשבה נכונה בתחילת המשא ומתן בין שמואל לשאול להלן, והשנייה תוברר למסקנה להלן כתשובה הנכונה.

התשובה האחת: שאול העניו, שעלה מן הבקר ומן האתונות למלוך על עם ישראל, לא הצליח להטיל את מרותו על העם, וחוסר המשמעת דרדר את הלוחמים אל תאוות הבצע שבשלל, וממילא לסיומה המוקדם של המלחמה.

התשובה השנייה: העם ראה ששאול לוקח את אגג מלך עמלק כשהוא חי, והבין שכוונת המלך אינה להשמדת עמלק אלא לכניסה עימו למשא ומתן מעמדת כוח. עמדת הכוח על עמלק הושגה בכיבוש עיר עמלק, עיר הבירה, ובלקיחת המלך כשבוי. אין עוד טעם ברדיפה במשך חודשים אחרי כל בדל שבט עמלקי במרחבי המדבר, וזה הזמן לקחת שלל לקראת מסדר הניצחון הצפוי בקרוב. את לקיחת המלך בשבי כאמצעי לשליטה בעמו אנו מוצאים גם כעבור שנים רבות, ערב חורבן הבית, כשנבוכדנאצר ניסה לקחת את יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה בשבי כדי לשלוט כך בממלכת יהודה. יהויקים מת בדרכו לבבל, כנראה סמוך לירושלים, ואז שב מלך בבל לירושלים כדי לקחת במקומו את יהויכין בנו, והוא אכן ישב בכלא הבבלי במשך שלושים ושבע שנים. כך שלט מלך בבל ביהודים שגלו לארצו, וכך הוא מנסה לשלוט גם בנותרים בירושלים בימי צדקיהו, ואחריו בימי גדליה בן אחיקם.

מניעיו של שאול עשויים להיות מובנים מהתבוננות במשולש הגבולות בנגב הצפוני – ישראל, פלשתים ועמלק. יריביו הגדולים של שאול היו הפלשתים. אם יצליח שאול לשסות בהם את עמלק מכוח שליטתו בהם, הוא יקצור רווח צבאי ופוליטי חשוב. שמואל דרש את השמדת עמלק מכוח הסתכלות פוליטית וצבאית לטווח ארוך, ובעיקר מכוח הסתכלות ערכית על עמלק, ששאול הופך אותו עתה לשותפו הזוטר.[15]

 

ח. המשא ומתן בין שמואל לשאול

וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר: נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה: וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל:

ה' אינו אומר לשמואל במה חטא שאול לדבר ה'. הוא סותם את דבריו, ושולח את שמואל לברר אצל שאול במה חטא. אפשר שה' רצה לתת לשאול הזדמנות לפרש את חטאו ולבקש תיקון לחטא, אך שאול לא ניצל הזדמנות זו. שמואל עצמו זועק כל הלילה כדי לעורר את מידת רחמיו של ה' על שאול, אך גם לו ברור שמידת הרחמים לא תפעל אם שאול לא יודה בחטאו ולא יבקש לו תיקון. מכל מקום, היה על שמואל לברר במה חטא שאול לדבר ה', ודומה שדבר אחד היה שמואל יכול לשער מעצם השיבה המהירה מן המלחמה. מלחמת עמלק ששאול הצטווה בה הייתה אמורה להיות לרוחב כל המדבר, עד שור מצרים, ואולי גם דרומה ומזרחה, עד חוילה. היא הייתה אמורה להימשך חודשים רבים, אך שאול שב לכרמל כנראה כעבור ימים או שבועות ספורים. משמע, הוא לא סיים את המלחמה בעמלק ולא כילה אותו.

כרמל, להבדיל מהר הכרמל בצפון הארץ, ששם זבח אליהו לה', נמצאת בדרום מזרח הר חברון, ממערב ליישוב כרמל היום.

וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַה' הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה':

דבריו של שאול צורמים את האוזן ששמעה את דבר ה'. ה' אמר לשמואל "ואת דברי לא הקים", ואילו שאול אומר לו "הקימותי את דבר ה'". בפשטות נראה ששאול אכן האמין שהקים את דבר ה', ולא רק העמיד פנים שעשה זאת. שאול היכה את עיר עמלק ואת צבאה, שהיה הכוח הצמוד לאגג מלך עמלק. בכך הפכו שבטי עמלק לצאן שאין להם רועה ולגורם מדיני חסר השפעה עצמאית. שאול יחזיק בשבוי שלו, אגג מלך עמלק, וכך ימנע מעמלק להתנכל לישראל. שאול ראה זאת כהגשמת חזון המלחמה בעמלק גם אם לא ביצע את כל פרטי תוכניתו של שמואל על השמדת הנשים, הטף והבהמות, וגם אם לא רדף עד מעמקי המדבר אחרי עמלקים חסרי הנהגה והשפעה. על העובדה שהלוחמים נתפסים בסופה של המלחמה כשוחרי בצע ושלל חשב שאול לכפר מכוח הקדשת כל הצאן והבקר לקורבנות לה'.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ:

שמואל עדיין אינו יודע דבר על חטא הותרת אגג בחיים, חטא שמשמעו חתירה להסכם מדיני עם אגג, ומכוח זה הותרתו כמלך עמלק הכפוף לשאול ומנהל את שבטי עמלק מן הבור בחצרו של שאול. שמואל רק שומע את קול הצאן וקול הבקר, ומבין שלקיחת השלל אכן בלמה את המשך המלחמה במדבר, וששאול, הבטוח שהקים את דבר ה', נתן לדבר ה' פרשנות לא נכונה: מבחינה פוליטית פרשנות זו אינה מסתכלת לטווח ארוך, ומותירה לעמלק את היכולת להתאושש מן המלחמה ולשוב לפשעיו נגד יישובי ישראל בדרום, ומבחינה ערכית היא מוכנה לקבל את ערכיו של עמלק כלגיטימיים, ובלבד שמבחינה פוליטית ינהג בדרך המתאימה למלכות ישראל המחזיקה בו.

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ:

כאמור לעיל, שאול ביקש לכפר על חטא השלל בהקדשת הבהמות לקרבנות לה'. לא ברור מה חשב לעשות עם הגמלים והחמורים, שמן הסתם גם הם נלקחו כשלל. אולי חשב להקדיש אותם ל'בדק הבית', לצורך כבוד ה', או לצורכי המקדש העתיד להיבנות. כאן מקום להזכיר שאכן שאול הקדיש חלק מאוצרותיו לבניית בית ה':

וְכֹל הַהִקְדִּישׁ שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה וְשָׁאוּל בֶּן קִישׁ וְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה כֹּל הַמַּקְדִּישׁ עַל יַד שְׁלֹמִית וְאֶחָיו: (דברים הימים א כו, כח)

שאול טעה במחשבתו על כפרה זו, כפי ששמואל יבאר להלן.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה ויאמרו (קרי: וַיֹּאמֶר) לוֹ דַּבֵּר: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם: וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה':

שמואל עדיין מתאמץ לראות את חטאו של שאול כקטן יחסית – הכניעה לעם והעובדה שלא נהג בהם ביד רמה, ובכך הפסיד את המשך המלחמה בעמלק במדבר הרחוק. שאול נתפס כאן, לפי שמואל, רק בענווה יתרה ובחוסר מנהיגות מחמתה. שמואל מסיים את דבריו בשאלה "ולמה לא שמעת בקול ה'", וממתין לתשובת שאול, שעדיין עשויה להיות הודאה בחטא ובקשת תיקון. אך שאול אינו הולך בדרך זו, והוא חוטא בשתיים:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה' וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי: וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל:

שאול מתעקש על צדקת פרשנותו הפוליטית למצוות ה' להכות את עמלק ועל צדקת החייאתו את אגג מלך עמלק, ששרף יישובים ישראלים כה רבים והרג את יושביהם או מכרם לעבדים. בכך חשף שאול מבלי משים את עומק חטאו: חטאו בשלל לא היה חוסר מנהיגות, אלא מנהיגות שאינה נכונה. בלקיחתו את אגג הוא הכריז על דרכו להסכם פוליטי עם עמלק, היריב הלגיטימי, ובכך התיר למעשה את לקיחת השלל ואת אי המשך המלחמה, כפי שכתבנו לעיל.

חטאו השני הוא שגם בהתרכזו בחטא השלל ששמואל דיבר עליו הוא מאשים את העם ומנקה בכך את עצמו. הוא מזכיר בכך מאוד את תגובתו של אדם הראשון לחטאו. ה' פנה אל אדם בשאלה "מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה, הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ", ובכך נתן לו הזדמנות לענות שחטא ולבקש תיקון. אך אדם בחר להאשים את אשתו, ובכך לנקות את עצמו. ה' פנה בשאלה גם אל האישה, וגם היא העדיפה להאשים את הנחש ולנקות בכך את עצמה במקום להודות בחטא ולבקש תיקון. כך נהג גם שאול בתליית החטא בעם.

כאן בולט ההבדל בין שאול לבין דוד, שהגיב לתוכחתו של הנביא באופן שונה:

כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת: כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה' (שמואל ב יב, יא–יג).

 

ט. הנה שמוע מזבח טוב

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים:

דבריו של שמואל כאן יקרים וחשובים במיוחד. התורה מקדישה תשומת לב רבה לעבודת הקרבנות ולדיוק בה. עבודה זו אמורה להיות עבודה מרוממת, המקרבת מאוד את העובד לבוראו. אין בתורה רמזים ברורים להעדפת מצוות אחרות על עבודת הקרבנות, וניתן להבין מפשוטה שאכן יש בכוחם של הקרבנות לכפר על החטאים גם בלא הצבת תנאים נוספים.

כולנו גדלנו על מוסר הנביאים, שאינו מכחיש במאומה את חביבותה של עבודת הקרבנות אך מתנה אותה פעם אחר פעם בתנאי בל יעבור של שמירת המצוות (אלו שבין אדם למקום ובעיקר אלו שבין אדם לחברו) ובבקשת תיקון וכפרה על כל חטא שנעשה, תיקון היכול לבוא יחד עם הקרבן או לפניו. בלא תיקון זה ובלא בקשת סליחה וכפרה הקרבן המובא לא רק שאינו מכפר על החטא, אלא שהוא עלול היות בבחינת "זבח רשעים תועבה" (משלי כא, כז).

אך שמואל הוא הראשון האומר זאת במפורש. הנביאים הלכו בעקבותיו.

עיקרון כה מרכזי בתורה, מהיכן הוא שאוב בתורת ה'? נראה לי שעיקרו נלמד מפרשת בלעם, שהיא פרשה ייחודית בתורה (ראו בבא בתרא יד ע"ב). בלעם סבר שעל אף שה' אינו חפץ לקלל את ישראל, הוא יגיע אל בלק, ושם כבר ישכנע את הקב''ה לחזור בו ולהסכים לקללה. הוא קיווה לשכנע את הקב"ה באמצעות המזבחות שבנה וקרבנותיו הרבים (21 פרים ו-21 אילים), אך התורה מדגישה שהקב"ה לא חזר בו מן האיסור על העוול שבקללת עם ישראל ולא השתכנע בעקבות הקרבנות.

אפשר שזו משמעות הגדרת בלעם בנבואה כ'קוסם' (ראו יהושע יג, כב). הקוסם משוכנע בכוחו להשפיע על העולמות הרוחניים ולגרור את הקב"ה להסכים עימו, לפחות בדיעבד. הנביא, לעומתו, יודע היטב שכל כוחו מן הקב"ה, והוא אינו אלא שליחו ושליח העם אליו.

גם מיכה הנביא ראה מסקנה זו על עשיית משפט ואהבת חסד לפני הקרבת הקרבנות כמתבקשת מפרשת בלעם:

עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה': בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה: הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן... הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: (מיכה ו, ה–ח)

אפשר שגם שמואל מתייחס בדבריו כאן לבלעם:

כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ:

הפסוק קשה ורבו בו הפירושים. נבאר על פי דרכנו: "כי (קרבן) חטאת (עלול להיות) קסם מרי" – הקרבן עלול להיות מכליו של הקוסם, הממרה את פי ה' וסבור שהקרבן יפייס את ה' להסכים לו. ה'הַפְצַר' (התפילה, ההפצרה של המקריב בה') עלול להיות 'און ותרפים', שהם כלי עבודתו של הקוסם. אלו מתאימים לבלק ולבלעם, אך לא לשאול ולשמואל.

שמואל חותם בבשורה הקשה שה' מאס בשאול. הוא אומר זאת אחרי שפעמיים ניסה להביא את שאול לחזור בו ולתקן את מעשיו, ושאול לא עשה זאת אלא התעקש על חפותו ועל יכולתו לפייס את ה' בקרבן. נזכיר ששאול היה מותרה ועומד עוד ממלחמת מכמש, לאחר שהעלה בתחילתה קרבן שאינו ראוי כדי לרצות את ה' ערב המלחמה.

 

י. קריעת כנף המעיל

וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ:

מי קרע את כנף מעילו של מי? במדרשים ובמפרשים עולות שלוש אפשרויות:

האפשרות הראשונה היא ששמואל סובב את עצמו ללכת, ושאול אחז במעילו וביקש ממנו לעצור ולשמוע את תחינתו. אך שמואל לא הסב את ראשו, והמשיך בהליכתו. התוצאה הייתה שמעילו של שמואל נקרע ביד שאול המחזיקה בו. בדרך זו מביע המעיל הקרוע יותר מכול את הקרע שנוצר בין שאול לבין שמואל, שהמליך אותו, אהבו וזעק אל ה' כל הלילה על גזר דינו. דרך זו עולה היטב בפשטי המקראות, שמשמע מהם שהמעיל נקרע שלא בכוונה, אלא כתוצאה מן ההחזקה המקרית.

האפשרות השנייה היא ששמואל עצמו החזיק בכנף מעילו שלו וקרעה באבלותו על שאול, וכנאמר להלן:

וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל (טו, לה).

לפי שתי האפשרויות הללו נקרעה כנף מעילו של שמואל. אפשר שדבר זה עתיד להירמז ביומו האחרון של שאול, במעשה בעלת האוב:

וַיֹּאמֶר לָהּ מַה תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ: (שמואל א כח, יד)

אפשר שהמקרא קיצר ודילג על שאלת שאול את בעלת האוב – מהם סימני המעיל, ועל תשובתה של בעלת האוב – שבמעיל יש קרע. אז ידע שאול שהעולה לקראתו הוא שמואל, ושהגיע זמנה של האבלות עליו, על שאול.

האפשרות השלישית להבנת הפסוק היא ששמואל החזיק בכנף מעילו של שאול וקרעה כדי לבטא את קריעת הממלכה ממנו. פירוש זה נתמך במה שיקרה להלן במערת עין גדי, במעשהו של דוד ובתגובתו של שאול לכך:

וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט... וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל: (שם כד, ד–כ)[16]

 

יא. נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם

וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם:

המפרשים[17] ביארו ש'נצח ישראל' הוא ה', המבטיח את ניצחונם של ישראל, ובריתו עימם לנצח. אך יש לשאול על כך מן הפסוקים בנבואה זו:

וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר: נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ... וַה' נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל:

משמע מכאן שה' ניחם על גזרתו. כך ביקש גם משה מן ה' – "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ", ומידה זו מופיעה בין י"ג מידות הרחמים במספר מקומות בנביאים. מדוע אפוא לא יינחם ה' גם על גזירתו על שאול אם ישוב שאול מדרכו?

שמא 'נצח ישראל' הוא מלכות ישראל העתידה, ולא הקב"ה.[18] כך עולה ממספר מדרשים:

שנאמר 'וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם', הוא שדוד אומר לישראל... הרי אתה מבושר שנצחת לאומות העולם, שנאמר 'וגם נצח ישראל' (ויקרא רבה אמור ל').

ומיד מלאכי השרת שמחים ואומרים נצחו ישראל, נצחו ישראל, 'וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם' (מדרש תהילים י"ז).

כלומר, מלכות ישראל הנצחית לא תיסוג. היא תינתן לרעך הטוב ממך (דוד), שיידע להודות בחטאו ולקבל את דינו של ה', ואינה כאדם (שאול) הניחם על התחייבותו לה' ולנביא.

 

יב. הטקס

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם: וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה': וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל... וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַה' אֱלֹהֶיךָ: וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַה': וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל:

שאול, למרבה האכזבה, אינו מתייחס לגזרה הקשה שקיבל אלא רק לטקס הניצחון האמור להתקיים עתה לפני העם. נדגיש שוב: הניצחון על עמלק היה גדול וחשוב מבחינה פוליטית. הוא הותיר מעמלק שבטים הפזורים במדבר, ללא מלך עצמאי וללא עיר בירה. שאול מתוודה וידוי שטחי רק כדי ששמואל יבוא עימו (כשהוא לבוש במעילו הקרוע) לטקס ההשתחוויה לה', השתחוויה שכנראה אין מאחוריה אמת פנימית בוערת. שמואל מסרב בתחילה לשוב עימו, כדי שהדבר לא יתפרש בעיני העם כאילו בדיעבד הוא מסכים עם מעשה שאול בעמלק, אך כעבור שעה קלה הוא חוזר בו ('ניחם' על סירובו) ושב עם שאול לטקס. אולם תמורת השתלבותו בטקס בדיעבד דורש שמואל מחיר – להביא לפניו את אגג מלך עמלק. שמואל, בגילו ובמראהו, אינו נראה כמי שמסוגל למעשה הנורא, אך הוא משסף את אגג לעיני כל העם לאחר שהוא מבהיר לכולם את פשעו ואת חוסר המוסר בהותרתו חי לצרכים פוליטיים הקשורים, כאמור, במשולש הגבולות ישראל-עמלק-פלשתים. בכך הבהיר שמואל לכל העם את מחלוקתו הקשה עם שאול, ולא ברור מה נותר עוד מטעמו המתוק של טקס הניצחון.

טקס 'מכובד' זה, שדוד לא ערך כמוהו בעת שהעלה את ארון ה' לירושלים (שמואל ב ו), עתיד לעמוד במרכז המחלוקת בין דוד למיכל בת שאול אשתו באותו מעמד.