יום ראשון של ראש השנה

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי: וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים: וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַה': וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת: וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ: וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ: וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל: וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים: וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה': וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה: וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ: וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ: וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה': אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה: וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ: וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד: וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה' וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ ה': וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו: וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לַה' אֶת זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת נִדְרוֹ: וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי ה' וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם: וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם ה' אֶת דְּבָרוֹ וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָּמְלָהּ אֹתוֹ: וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית ה' שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר: וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי: וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה': אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ: וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה' וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה':

וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ: אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ: אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' ולא (קרי: וְלוֹ) נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת: קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל: שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה: ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל: ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם: מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל: רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ: ה' יֵחַתּוּ מְרִיבָו עָלָו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ: (שמואל א א, א – ב, י)[1]

 

א. הקשר בין ההפטרה לפרשה וליום

בראש השנה – 'בחדש השביעי', ומפטירין 'הבן יקיר לי אפרים', ויש אומרים 'וה' פקד את שרה', ומפטירין בחנה. והאידנא דאיכא תרי יומי, יומא קמא – כיש אומרים, למחר – 'והאלהים נסה את אברהם', ומפטירין 'הבן יקיר' (מגילה לא ע"א).

בקריאת התורה שהפטרתנו מתייחסת אליה פקד ה' את שרה העקרה ונתן לה בן, ובהפטרתנו פקד ה' את חנה ונתן לה בן. הגמרא בראש השנה (י ע"ב) אומרת ששתיהן (ורחל עימהן) נפקדו בראש השנה. חנה הקדישה את בנה לה' מיום לידתו, וגם יצחק בן שרה הוקדש לעבודת ה' בעת עקדתו.

אפשר שנוכל למצוא קשר נוסף וכבד משקל בין הפטרתנו לראש השנה, והוא תפילת חנה:

קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל: שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה: ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל: ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם: מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן.

תוכנה של התפילה קרוב מאוד לדברי רבי אמנון ממגנצא ברשות שחיבר לקדושה של מוסף של ראש השנה:

בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון... מי יחיה ומי ימות מי בקצו ומי לא בקצו... מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף, מי ישלו ומי יתייסר, מי ייעני ומי יעשר, מי ישפל ומי ירום.

גם בתפילתה של חנה ניכרת אימתו של יום הדין יחד עם התקווה הגדולה לשינוי רוע הגזרה על חנה העקרה ועל ישראל הנרמסים בידי הפלשתים.

 

ב. אלקנה

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי...

וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה.

עירו של אלקנה, רמתיים צופים, מזוהה במערב בנימין, קרוב לגבול דרום מערב אפרים, ולכן הוא נקרא 'אפרתי'. בייחוסו המלא (ראו דברי הימים א פרק ו') אלקנה הוא לוי, מבני בניו של קורח ומזרעו של קהת בן לוי. המקראות מדגישים שאלקנה היה נאמן למצוות העלייה לרגל למשכן ה' לשילה. גם חז"ל עמדו על כך שאלקנה הדריך את ישראל לעלות לרגל:

אמר ר' זעירא: אם נזדקנה אומתך, עמוד וגדרה, כשם שעשה אלקנה, שהיה מדריך את ישראל לפעמי רגלים. הה"ד 'ועלה האיש מעירו וגו'' (ירושלמי ברכות ט, ה).

המקראות אחרי הפטרתנו מתארים את מעשי בני עלי, חופני ופינחס, ואת עריצותם במשכן. התנהגותם של בני עלי מסבירה היטב מדוע חדלו ישראל מלעלות לרגל לשילה, וכנראה ביקשו תחליפים למשכן גם ב'מקדשים' לאלים אחרים, וכמתואר בתהילים, שהדור שלפני חורבן משכן שילה המיר את ה' באלים אחרים:

וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ: שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל: וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם: וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר: (תהילים עח, נח–סא)

אלקנה המשיך לנסות לחבב על עם ישראל את העלייה לרגל למשכן שילה. על פי מדרשים רבים בחז"ל הוא איש האלוהים שניבא על חורבן בית עלי:

אלקנה נקרא איש האלוהים, 'ויבא איש האלוהים אל עלי' (ספרי דברים שמ"ב).

 

ג. חנה ופנינה

וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים:

וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת: וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ: וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ: וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל:

כמו אצל רחל ולאה, גם בביתו של אלקנה הייתה האישה האהובה עקרה, והאישה הפחות אהובה זכתה לילדים. מצב כזה יוצר באופן טבעי מתח רב. אם הילדים גוררת את אבי המשפחה לסייע לה לטפל בילדים, ומנסה אגב כך לנתק אותו מאשתו האהובה ולגרום לו להיות עימה, עם אם ילדיו. מתח זה היה ניכר בין רחל ללאה, והוא קיים בעוצמה רבה יותר בין חנה לפנינה, שלא היו אחיות. אהבתו של אלקנה את חנה ניכרת במיוחד בעת חלוקת בשר הזבח בין נשיו בעת העלייה לרגל, ושם גם הכעס שמכעיסה פנינה את חנה על כך שאין לה ילדים. על פי המשך המעשה אפשר שהיה גורם נוסף שהביא את פנינה להכעיס את חנה דווקא בעת העלייה לרגל לשילה. חנה, כמו רבקה וכמו רחל וכמו עקרות צדיקות אחרות, התפללה לה' שיגאלנה מעקרותה. נוכל להניח שהיא שמה את עיקר יהבה על תפילותיה מול ה' במשכנו, ואפשר שבגללה היה אלקנה כה נאמן למצוות העלייה לרגל, להיראות את פני ה' ולהתפלל לפניו. מתגובתה הלעגנית של פנינה לחנה ניתן להסיק שחנה שבה מן המשכן פעם אחר פעם מאוכזבת ומרת נפש ובתחושה שתפילתה נכשלה. אפשר שנוכל לקשור זאת לדרך שבה ניהלו שני בני עלי את המשכן. אפשר שלא הניחו לאיש לעמוד במשכן ולהתפלל לה', איש על נגע לבבו, וקל וחומר שלא הניחו לאישה לעשות זאת. כל הבא אל המשכן נדרש לספר לבני עלי את נגע לבבו ולתת להם להתפלל עליו תמורת 'פדיון', ובלשון גלויה יותר – תמורת בצע כסף. לדרכנו זו, חנה גורשה על ידי בני עלי פעם אחר פעם מתפילתה לפני ה', וצרתה פנינה לעגה לה על כך.

כל זה עד ליום שבו החליטה חנה בנחישות לעשות מעשה, קמה ונכנסה למשכן ללא רשות ועמדה בדמעות להתפלל, כשרק שפתיה נעות וקולה לא יישמע.

 

ד. הפנייה אל ה' צבאות

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת...

שמו של ה', "ה' צבאות", נזכר לראשונה בתחילת פרקנו, אך חז"ל אומרים שחנה הייתה הראשונה שהעניקה לקב"ה שם זה:

'ותדר נדר ותאמר ה' צבאות' – אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא 'צבאות', עד שבאתה חנה וקראתו 'צבאות'. אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד? (ברכות לא ע"ב)

ננסה לתת נימוק שונה מעט לחידוש הגדול שחידשה חנה, לשם "ה' צבאות". להלן ננסה להוכיח שחנה, ברתחת דמעותיה, התפללה לא רק על צרתה שלה אלא על צרתן של נשים רבות, שכבודן נפגע בעת שבאו למשכן ה', אם להביא קרבן ואם לתפילה. הן נפגעו מחמת פראותם וגאוותם של בני עלי, בני הכהן הגדול המשמשים בקודש:

וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה: אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם ה': (ב, כב–כד)

היו בחז"ל מי שגוננו על בני עלי מהאשמה המחרידה של ניאוף פתח אוהל מועד:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר בני עלי חטאו – אינו אלא טועה, שנאמר 'ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה''... אלא מה אני מקיים 'אשר ישכבון את הנשים' – מתוך ששהו את קיניהן, שלא הלכו אצל בעליהן, מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום (שבת נה ע"ב).

אכן, התבוננות במקראות אינה מחייבת האשמה קשה זו. לא נאמר בהם אלא שעלי שמע שזה מה שעושים בניו, והוכיח אותם על השמועה הלא טובה המופצת עליהם. השמועה אינה בהכרח אמת לאמיתה, אך היא מורה על הכיוון שבו התייחסו בני עלי אל הנשים שבאו אל אוהל מועד.

אמר רב: מלקין על לא טובה השמועה, שנאמר 'אַל בני כי לא טובה השמועה' (קידושין פא ע"א).

די היה בכך שנשים שקיניהן לא הוקרבו מייד נאלצו לשהות לילה נוסף בקרבת אוהל מועד ולישון שם תחת כיפת השמיים, בקרבתם של בני עלי, שלא הצטיינו בצניעותם, כדי שרוח קנאה תעבור על בעליהן של אותם נשים, והן תיחשדנה כסוטות. הגמרא מעלה בעיה זו בלשון חריפה בפיה של חנה:

'אם ראה תראה' – אמר רבי אלעזר: אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אם ראה – מוטב, ואם לאו – תראה, אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה, ואי אתה עושה תורתך פלסתר, שנאמר 'ונקתה ונזרעה זרע' (ברכות לא ע"ב).

מן הסתם חנה לא התכוונה 'לאיים' על הקב"ה שתלך להתייחד עם גבר זר כדי 'לאלץ' את הקב"ה לתת לה את מבוקשה. יותר נראה שהיא דיברה בשם כל הנשים הצובאות פתח אוהל מועד ונחשדות במגע מיני עם בני עלי בגלל חיוך, קריצה או הערה שלא במקום של בני עלי ועוזריהם. כשאלו היו משולבים בלינה מיותרת פתח אוהל מועד, המלווה בציפייה להקרבת קרבנן למחרת, הם יכלו להביא לפריעת ראש האישה במשכן ה', כפי שיש לעשות לאישה סוטה, לקללה מאיימת של הכהן ולשתיית מים מאררים.[2]

נשוב לשורה שפתחנו בה את הפרק: לעניות הבנתנו, חנה, המכנה את ה' 'ה' צבאות', מכוונת לה' אלוהי הנשים הצובאות, הנשים הנאבקות על שארית כבודן כדי להיטהר לבעליהן, ונופלות לא פעם ולא פעמיים, יחד עם קרבנן הדל, שתי ציפורים, בגלל עריצותם וגאוותם של בני עלי ועוזריהם. חנה פונה אל ה', אלוהי הנשים הצובאות, כדי שיסייע בעדה לתקן במשכן את הטעון תיקון.

נחתום פרק זה במדרש המדבר בעד עצמו, ולא נוסיף עליו דבר:

וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (שמות לח, ח)

במראת הצובאות – בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקדוש ברוך הוא: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים... וזהו שנאמר 'במראות הצובאות'. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשׂום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה (רש"י שם בשם המדרש).

 

ה. הנדר

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ:

בפרק זה נדון בטיבו של נדר בכלל ובתוכנו של נדר זה בפרט.

התורה מתייחסת בכובד ראש לנדרו של אדם ולחובתו לעמוד בדיבורו ולקיימו:

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל, ג)

כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (דברים כג, כב)

לעומת זאת, חז"ל ראו את הנדר ואת קיומו בשלילה, וראו צורך לבטלו באמצעות התרתו:

רבי נתן אומר: הנודר – כאילו בנה במה (=מזבח האסור בהקמה), והמקיימו – כאילו מקריב עליו קרבן (שהוא פסול ואסור באיסור חמור) (נדרים כב ע"א).

מעקב אחרי כל הנדרים במקרא מעלה שאכן הנדר נועד לדבר אחד בלבד, ורק שם הוא מצווה – נדר בשעת צרה, נדרו של אדם החפץ שה' יחלצנו מצרתו, וב'תמורה' לכך הוא מבטיח לה' דבר מיוחד, שאדם רגיל אינו חייב בו. נדרה של חנה הוא נדר בשעת צרה של אישה עקרה, הרוצה מאוד ללדת בן. הנדר הראשון המוכר לנו מן המקרא הוא נדרו של יעקב בבית אל, בעת צרת בריחתו מעשיו אחיו אל ביתו של לבן. ישראל נדרו נדר בעת שהכנעני מלך ערד תקף אותם בנגב ולקח מהם שבויים. יפתח נדר בעת צרתו מחמת מלך בני עמון, אבשלום נדר נדר לאחר שנאלץ לברוח מפני דוד אביו אחרי שהרג את אמנון, ועוד ועוד. במצבים אלו הנדר אפילו רצוי, ועל פי ההלכה אכן אינו מאפשר התרה וביטול.

תוכן נדרה של חנה מזכיר את נדרו של יפתח בעת צרתו מחמת מלך בני עמון:

וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה: (שופטים יא, ל–לא)

בסופו של דבר התברר שיפתח נדר להביא את בתו היחידה לה', כשם שחנה נדרה להביא את בנה היחיד (בינתיים!) לה'. לא לגמרי ברור שיפתח שחט את בתו והזה את דמה על המזבח. לדעת הראב"ע ורד"ק הוא הפריש אותה לכל ימיה להתבודד בעבודת ה', ויש בכך דמיון למעשיה של חנה, שמסרה את בנה לעבודת ה' במשכן והקדישה אותו לכל ימיו. יש הבדלים בין שני הנדרים ובין שני הנודרים, ולא נעמוד עליהם, אך נראה שחנה נדרה את בנה לה' משום שחשה שהיה בכך צורך אמיתי, צורך במי שיחליף את שני הכהנים המושחתים ששלטו במשכן וניהלו אותו. אולם איך יחליף שמואל, שהוא לוי, את שני הכהנים, הקדושים מלידתם לעבודת ה'?

הזכרנו בתחילת דברינו ששמואל בן אלקנה הוא לוי ממשפחת קורח,[3] וכך אמרו עליו חז"ל:

וקרח, שפקח היה, מה ראה לשטות הזה? אלא עינו הטעתו – ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו: שמואל, ששקול כמשה ואהרן, שנאמר 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו', עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו, שכולם מתנבאים ברוח הקודש, 'כל אלה בנים להימן'. אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אדום?! (במדבר רבה יח, ח).

חנה המשיכה בנדרה את טענתו של קורח על הסכנה הגדולה בהתנשאותם של כהנים שקדושתם קבועה מלידה ובכך שכהן אינו נבחר על פי מעשיו. חנה רצתה שהבן שתלד יחליף את הכהנים הנוכחיים, חופני ופינחס. היה צדק בטענתו של קורח, אך בשום פנים לא נגד אהרן עצמו. היה צדק גם בטענתה של חנה, אך רק כהוראת שעה, בעת שבניו של אהרן, בני עלי, חרגו בצורה חמורה מדרכו של אהרן, אבי אביהם. שמואל אכן שימש בהוראת שעה בכהונה, ואפילו בכהונה גדולה,[4] והקריב בשם כל העם קרבן ציבור.

חנה כוללת בנדרה את נזירותו של בנה – "ומורה לא יעלה על ראשו" – שהרי הנזיר הוא מעין כהן גדול: "נזר אלוהיו על ראשו" (שערותיו, במקביל לציץ של הכהן הגדול), והוא אסור להיטמא גם לקרובי משפחתו. שמא יש להשוות בכך את שמואל ליוסף, שאף הוא היה "נזיר אחיו". גם רחל, כחנה, סבלה מעקרותה ומן המתח בינה ובין צרתה, אם הבנים – לאה. גם היא התפללה וה' שמע אליה. שמא נדרה גם היא נזירות עבור בנה, כפי שעשתה חנה.

הערה אחרונה על הנדר: להלכה אין בסמכותה של אישה להדיר את בנה ולכפות עליו את נזירותו, והדרת הבן בנזיר היא סמכותו של האב בלבד (ראו במשנה נזיר ד, ו). לאור זה אפשר שנזירותו של שמואל (ראו שם ט, ה) הייתה מכוח מצוות כיבוד אם ומכוח הכבוד שכיבד שמואל את נדרה של אימו. אפשר גם שהנדר הוקם על ידי אביו של שמואל, אלקנה, וכך חל:

וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם ה' אֶת דְּבָרוֹ.

התורה דנה בנדר אישה שחל ולא ניתן להפר אותו כשהבעל מקים אותו:

וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ: (במדבר ל, טו)

זוהי הקמה פסיבית, והנדר מתייחס לאישה בלבד, אך אלקנה מקים את נדרה של חנה במפורש, וכאן אפשר שהנדר מתייחס גם אליו.

 

ו. החשד ושברו

וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ: וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה': אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה: וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ:

עלי הזקן יושב בפתח ההיכל, ודומה שגם הוא לא הורגל מעולם באדם שייכנס אל המשכן ללא רשות וללא תיאום עם הכהנים (העלול לכלול תשר מכובד), וקל וחומר באישה שתעז לעשות זאת. הוא מנסה לקרוא את המילים דרך תנועת שפתיה של חנה, אך בכייה והתפרצויותיה אינם מאפשרים לו לעשות זאת. עצם התפרצותה של האישה למשכן נראית לו כעזות פנים ההולמת התנהגות של איש שתוי יין. האפשרות שהאישה היא שתויית יין מעלה גם את החשד שמא היא שטופה בזימה פתח אוהל מועד, וכבר ביארנו שהרכילויות סביב המשכן ומנהליו אפשרו חשד כזה. עלי, שאינו מכיר את חנה, מגיב בנוקשות ובנזיפה. חנה, בתשובתה החד משמעית, מעלה את השאלה מדוע הכהן הגדול, האמור להתבונן בצרותיהם של יחידים ולהבין אותן, כלל לא העלה על דעתו את האפשרות שאישה קשת רוח ומרת נפש מבקשת את ה' ורוצה להתפלל אליו בקשר ישיר ולא דרך מתווכים. את דברי חנה, "אל תתן את אמתך לפני בת בליעל" ניתן לקרוא: "אל תתן את אמתך לפני בני בליעל" (חופני ופינחס), וחנה ביטאה זאת דרך כבוד.

חשדו של עלי הכהן בחנה, שהיין הביא אותה למה שהביא, מזכיר את חשדו של הכהן, המצטרף לחשד הבעל, באישה המובאת לפניו עם מנחת סוטה. עלי חושד כאן באישה כשרה שלא חטאה, והוא אכן מברך אותה שתיגאל מעקרותה ותחבוק בן, שהרי זה 'שכרה' של אישה שנחשדה כסוטה והתברר שהיא אישה כשרה.

בהפטרתנו חוברות שלוש פרשיות סמוכות בתורה, וסמיכותן מעידה על תוכנן: פרשת סוטה (הכוללת גם את האישה הטהורה שנחשדה לחינם), פרשת נזיר וברכת כהנים. הבאתו של שמואל למשכן ה' יכולה לצרף לכך גם את פרשת חנוכת המשכן, הסמוכה לשלוש פרשיות אלו.

 

ז. השם 'שמואל'

וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו... אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ: וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה' וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה':

'שמואל' הוא קיצור של 'שאול מאל'. שאלה במקרא משמעה בקשה. שמואל הוא הנער שחנה ביקשה בתפילתה. החל מגמילתו מן החלב, כלומר בגיל שלוש, הוא ראוי לתואר 'נער'. זהו הגיל שבו יוצא ה'נער' מחיק אימו ועובר לרשות אביו, ללמדו תורה, וכאן הוא עובר לרשותו של עלי, הכהן הגדול, שיחנכנו לתורת המשכן ולעבודותיו.

אפשר שמעבר למשמעות 'שאול' כ'מבוקש' יש כאן גם ממשמעותה של 'שאלה' בלשון חכמים, בדמיון לאחד מארבעת השומרים – השואל. חנה 'שאלה' את הילד לשלוש שנים כדי לחבוק אותו ולהניקו, ועתה היא משיבה אותו לבעליו, לה' שנתן לה אותו.

 

ח. תפילתה השנייה של חנה

נקצר ונעמוד בתפילה על נקודות בודדות:

קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל: שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה...

ה' יֵחַתּוּ מְרִיבָו עָלָו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ:

חנה רומזת בתפילתה לשלושה יריבים:

א. צרתה פנינה, רבת הבנים, שאפשר שקרה לה אסון, בעוד היא, חנה העקרה, יולדת בנים רבים. חנה לא ילדה שבעה, אלא שישה בלבד: שמואל, ומה שבא בעקבות ברכתו השנייה של עלי – "כִּי פָקַד ה' אֶת חַנָּה וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת" (ב, כא), אך 'שבעה' הוא לשון ריבוי.

ב. בני עלי, שהצרו את צעדיה של חנה במשכן עד להתפרצותה פנימה ופגעו בנשים, שחנה רבה את ריבן. דבריה, "שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו", מזכירים את נבואת איש האלוהים על חורבן בית עלי:

וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים: וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם: (ב, לה–לו)

ג. הפלשתים, ששלטו בישראל באותה עת, ושלטונם היה קשה יותר לאחר תבוסתו צבא ישראל לפניהם באבן העזר. חנה מדברת על ההיפוך שיבוא כש"נכשלים אזרו חיל", ומתנבאת כמעט במפורש על המלחמה שבה יזעק שמואל אל ה' וה' יענהו:

וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ז, י)

זמן קצר אחר כך ימשח שמואל את המלך הראשון על ישראל – "ויתן עוז למלכו". אחר כך עתיד שמואל למשוח את דוד מקרן השמן:

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד (טז, יג).

חלק מהבנת תפילתה של חנה כרוך בניתוח מזמור קי"ג בתהילים, אך קצרה יריעתנו.