אין מלך ללא עם – מלכות דוד בימי שאול

בשיעור האחרון עסקנו בהעלאתו של שמואל  ע"י בעלת האוב ע"פ בקשת שאול. הזכרנו את היריבות הגדולה בין שאול לדוד שנוצרה, בין היתר, בשל רוח ה' שעברה משאול לדוד – פנייתו של שאול לדרישת העתיד בדרך איסור הגיעה רק אחרי שה' עזבו, ואף לא ענהו בנביאים או בשאלת האורים ותומים. מעבר זה, מרוח ה' ששורה על שאול לדרישה ברוח הטומאה של בעלת האוב, מסמל את מהות הטרגדיה של שאול המלך.

שאלה באורים ותומים

רעיון זה בא לידי ביטוי בסיפור נוסף. בפרק כ"ב דואג מספר לשאול על ביקורו של דוד אצל אחימלך בעיר נוב (כמסופר בפרק כ"א). וכך מספר דואג:

וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיֹּאמַר רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב: וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּה' וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ: (שמ"א כב, ט-י)

נדמה שיש בתיאור זה יותר ממה שמסופר במפורש. דואג פורט את מה שעשה דוד אצל אחימלך ובין היתר מזכיר שאחימלך שאל לו בה', באמצעות האורים ותומים. אך המשנה במסכת יומא פוסקת ש:

...באלו נשאלין באורים ותומים. ואין נשאלין אלא למלך, ולאב בית דין, ולמי שהציבור צריך בו. (פרק ז, ה)

כלומר, בציון העובדה שדוד שאל באו"ת דואג רומז שהוא מחשיב עצמו למלך; ואחימלך שסייע לו נחשב גם הוא כמורד במלכות.

שני מלכים משמשים בכתר אחד?

מכאן עולה לנו שאלה רחבה יותר – כיצד יש להבין את היחס בין שאול לדוד מהבחינה ההלכתית של דיני מלוכה? לכאורה שניהם נחשבים מלכים, שכן שניהם נמשחו בשמן המשחה ע"י נביא; האם ניתן להדיח מלך לאחר שנמשח? האם ייתכן ששני מלכים ימלכו באותה עת? האם ייתכן שכל אחד ייחשב מלך ובאותו זמן יוגדר כמורד במלכות חברו?

כמו כן עולה השאלה מה מקום ההכרה הציבורית והעדפת העם בקביעת המלך. מחד, שאול התקבל למלך על כל ישראל; אך אנו רואים בבירור שהעם נטה אחרי דוד והעדיף אותו על פני שאול.

המקרא מדגיש ש"וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם" (שם יח, טז) – כלומר, בעקבות היותו מנהיג בשדה הקרב ולוחם את מלחמות ישראל. העדפה זו עולה מפורשות כאשר דוד חוזר משדה הקרב והעם מהלל ומשבח אותו ע"י השוואה לשאול: "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" (שם, ח).

בפרקים הבאים דוד הופך מרועה צאן ללוחם אמיץ ונערץ (הכאת גלית) ואז הוא מתקדם והופך למנהיג ומפקד – לראשונה בצבא שאול, ואחרי שהוא בורח מלפניו הוא הופך למפקד עצמאי המקבץ סביבו לוחמים. בפרק כ"ב המקרא מציין שאנשים המתוארים כאנשים מרי נפש מתקבצים למערת עדולם ומתאגדים יחד תחת הנהגתו של דוד; ולאחר נדודים רבים במנוסתם מפני שאול, הם מגיעים לאזור מדבר יהודה. שם דוד מבקש מנבל הכרמלי מזון ומשקה לחייליו, כשכר על שמירתם והגנתם על צאנו; אך נבל מסרב לשליחי דוד ומקללם. בתגובה, דוד מתכנן להרוג את נבל:

וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי דָוִד לְדַרְכָּם וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים: (שמ"א כה, יב-יג)

אביגיל אשת נבל שומעת על האיום הזה, יוצאת לקראת דוד ומשכנעת אותו לחמול על בעלה.

לא יצא טבעך בעולם

הגמרא במסכת מגילה (יד.-:) מתארת את השיחה שהתנהלה בין דוד לאביגיל. כפי שנלמד בהמשך, הסבר הגמרא משמש מקור מרכזי בהבנת פוסקים רבים כיצד להבין את הגדר ההלכתי של מלך ישראל. אביגיל טוענת שאסור לדוד לדון את בעלה למוות מפני שאין דנין דיני נפשות בלילה. תגובת דוד היא שנבל הוא מורד במלכות וממילא אינו צורך לדון אותו בבית דין^[1], ועל כך אביגיל עונה:

עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם.

מה כוונתה של אביגיל? הרב יהודה רוזאניס^[2] בספרו פרשת דרכים מסביר שטענתה של אביגיל היא שלדוד אין גדר של מלך וממילא אין לו את הזכות להשתמש במונח ההלכתי מורד במלכות:

נמצינו למדין שאביגיל ודוד היו חלוקין בדין, שדוד היה סבור דמשעה שנמשח ע״י שמואל יש לו דין מלך ואף שעדיין שאול קיים, ואביגיל סוברת שאין לו דין מלך אף שכבר נמשח ע״י שמואל מאחר שעדיין שאול קיים. (דרך המלך, דרוש יא)

כלומר, לשיטת אביגיל – שאת דבריה דוד מקבל – על אף שדוד נמשח למלך, כל עוד שאול קיים הוא נחשב כמלך ולדוד אין מעמד הלכתי של מלך.

הבנה דומה לזו עולה בדברי הרב שאול ישראלי. במאמר שפרסם^[3] הוא טען שיש שני מסלולים לבחירת מנהיג, נביא וסנהדרין או הסכמת העם. בספרו עמוד הימיני (סימן ז, אות ט) הוא מציין שהרב בנימין רבינוביץ' תאומים חלק עליו וטען שהסכמת העם היא בנוסף למינוי שנעשה ע"י נביא ולא מהווה תחליף; ובין היתר הרב רבינוביץ' תאומים מוכיח את דעתו מהגמרא שציטטנו לעיל:

שהלא בלי הסכמת העם אינו מלך אפילו עפ"י נביא וסנהדרין כמו שמצינו שאמרה אביגיל לדוד עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם, אעפ"י שכבר נמשח ע"י שמואל הרמתי ובהסכמת בית דינו.

לטענתו גמרא זו מוכיחה שדוד צריך גם משיחה ע"י  נביא וגם הסכמת העם! הרב ישראלי עונה שהסכמת העם לבדה הייתה מספיקה למנות את דוד למלך אלא ש:

המינוי של דוד לא היה ע"מ לסלק מיד את שאול מן המלכות, כי מאחר שנמשח בשמן המשחה אין זה יכול להתבטל.

הרב ישראלי מוכיח שעד מותו של שאול המקרא מכיר בשאול כמלך וגם דוד הכיר בסמכותו של שאול; ומביא לכך מספר הוכחות:

כך רואים אנו שדוד פחד לנגוע בשאול למרות שרדף אחריו ואמר לאנשיו: 'חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדוני למשיח ה' לשלח ידי בו כי משיח ה' הוא'. וכן הרג הגר העמלקי באמרו: 'איך לא יראת לשלח ידך לשחת את משיח ה''. וכן אמרו בבעלת האוב שהכירה את שאול ע"י ששמואל עלה שלא כדרך הרגילה אצל האובות: 'אמרו רבותינו לא כשם שעולה למלך עולה להדיוט וכו'' (ילקו"ש שם). (שם)

הרב ישראלי מסביר שהיסוד להבנה זו היא ירושלמי בתחילת הפרק שני של סנהדרין ממנו ניתן ללמוד  שמרגע שמלך נמשח לא ניתן להדיח אותו.

למסקנה הרב ישראלי טוען שבדברי אביגיל לדוד עולות שתי טענות:

- מצד המינוי הנבואי, הרי עדיין שאול חי, וממילא עוד לא זכה דוד.

- גם מצד קבלת העם אין לדוד טענה למלוכה, כי טבעו לא יצא בעולם – כלומר, הוא לא טובע מטבע שהציבור סומך עליו.

אם נסכם, העולה מדברי הפרשת דרכים והרב ישראלי, בעקבות טענות אביגיל, הוא שדוד לא נחשב כמלך כל עוד שאול התקיים ולא היה זכאי לדון אחרים כמורדים במלכות.

מלך שאינו מפורסם

לא כולם הסכימו לדעה זו של הרב ישראלי והפרשת דרכים. בתשובה של האבני נזר (יו"ד, שיב) מובאות הגהות מאת בנו, הרב שמואל ברונשטיין, שם הוא כותב: 

דמשעה שמשחהו שמואל היה לו דין מלך לכל דבר, וכבש"ס מגילה (יד:) דנבל מורד במלכות הוה,  ואביגיל הצילו משום דעדיין לא יצא טבעו בעולם. ולמה לא אמרו בלשון מבורר שעדיין לא נתמנה או  עדיין אינו מלך? ומשמע דמלך הוא. (אות כז)

אז מדוע דוד לא היה רשאי להרוג את נבל? הוא מציע שנבל לא נחשב מורד במלכות מפני שעדיין לא ידע שדוד נמשח.

הרב אריה ליב גינצבורג^[4] מבין ששאול ירד ממלכותו כבר מהשעה ששמואל הודיע לו שה' מאס בו (שלא כשיטת הרב ישראלי שראינו לעיל, שלא ניתן לבטל מינוי מלך שנמשח); ועל כן, דוד נחשב למלך מתחילת משיחתו:

במעשה דאגג נפסק המלוכה ממנו לגמרי ומיד נמשח דוד על פי הדיבור למלך כדכתיב בקרא. ואפשר  שממשיחת דוד ואילך לא היה לשאול דין מלך. כדאמרינן בפרק ג' דמגילה דאמר דוד על נבל מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה ואפילו אביגיל שהשיבה לדוד עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם, לאו למימרא דלא היה לדוד דין  מלך בעוד שאול קיים. אלא מלתא בעלמא קאמר ליה, דכיון דלא יצא טבעך בעולם ועדיין אין הכל יודעין שאתה נמשח כבר למלך שהרי משחו בהסתר כדכתיב ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך לאמר לזבוח לה' באתי שלא למשוח מלך מפני אימת שאול ואם תהרוג את נבל יאמרו עליך שאתה רוצח. (גבורת ארי יומא כב:)

כלומר, לשיטת אחרונים אלה מעיקר הדין היתה רשות לדוד להמית מורדים במלכותו; אביגיל הניאה אותו מכך מטענה צדדית, שמלכותו עדיין לא מפורסמת.

מלבד המחלוקת בהבנת מעמדם של שאול ודוד, עולה מכאן גם שאלה עקרונית בנוגע למשמעותה של ההכרה הציבורית במלך והאם היא משפיעה על סמכותו.

הרשב"א בתשובה^[5] מרחיב את העקרון של 'לא יצא טבעך בעולם' לא רק למצב בו עומד מלך אחר, אלא ביחס לכל מלך חדש שמלכותו עוד לא התבססה:

ושלמה דן והרג את יואב ... תדע דלאו מורד במלכות הוה, שהרי לא מרד בדוד, אלא שנטה אחרי אדוניה להמליכו אחרי מות דוד, ושלמה עדין לא מלך, והמורד בו לאו מורד במלכות הוה באותה שעה. וגדולה מזו אמרה לו אביגיל לדוד, עדין שאול קים ולא יצא טבעך בעולם, והודה לה, כדכתיב וברוך טעמך וברוכה את, כדאיתא בפ"ק דמגילה. (שו"ת הרשב"א החדשות, שמה)

כלומר, למרות ששלמה יועד בידי הנביא ובידי דוד אביו להיות מלך, עד שהוא לא מלך בפועל אין לחולקים עליו דין מורד במלכות; ודינו היה דומה למעמדו של דוד לפני מות שאול, שלא יצא טבעו בעולם.

מקור נוסף חשוב להבנת הנושא שלנו הוא הירושלמי בהוריות הדן במעמדו של מלך שהעם מורד בו. מצאנו בתורה (ויקרא ד, כב-כג) שנשיא שחוטא מביא קרבן מיוחד; ושואל הירושלמי, מה היה מעמדו של דוד בזמן שברח מפני מרד אבשלום?

אמר רב חונה דכל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום שעירה הוות מתכפר לו כהדיוט. (פרק ג, ב)

משמע מכאן שמלך שהעם מחליט שברצונו להדיחו, מאבד את מעמדו כמלך ומביא קרבן חטאת רגיל.

אך הרב שמואל בורנשטיין שהזכרנו לעיל מבין שמהירושלמי הזה אין ראיה שדוד לא הוכר בימי מרד אבשלום כמלך. לדעתו זהו דין מקומי בעניין חטאת נשיא שאינו מביא שעיר חטאת אלא אם כן אין עליו עוד שררה ובמקרה של דוד למרות שנחשב כמלך לעניין מורד במלכות אין הוא מוגדר כמלך לעניין שעיר נשיא.

סיכום

ראינו שהיריבות בין שאול לדוד לא היתה קשורה רק לקנאת הכוח והכבוד, אלא גם לשאלה למי יש את והרשות לשאול באורים ותומים; וכך יש לשאול בנוגע לכל דיני המלוכה – מה הדין כאשר קיימים במקביל שני מלכים שנמשחו ע"י נביא?

שאלה זו היא כפולה: ביחס לשאול, האם מאיסת ה' בו שוללת את מעמדו כמלך או שאחרי שהוא נמשח בידי נביא לא ניתן לבטל מינוי זה? וביחס לדוד, האם המשיחה למלך הספיקה לתת לו את סמכויות המלך או שנדרשו דברים נוספים? דיון זה קשור להבנת דברי אביגיל לדוד ש'לא יצא טבעך בעולם', ופותח שאלות רחבות יותר ביחס לקבלת העם את המלך על עצמם ויכולתם להדיח אותו.

[עורך: שמואל ארגמן]

[1] בשיעור מספר 3 בסדרה דנו בשאלה האם מורד במלכות נידון בבית דין או לא; עיין בקישור.

[2] בעל ה'משנה למלך'; חי בקושטא, בין השנים 1657-1727.

[3] בגליון הראשון של כתב העת "התורה והמדינה" (תל אביב, תש"ט), עמ' סז-עח.

[4] בעל ה'שאגת אריה'.

[5]  שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד) סימן שמה. תשובה זו מצאתי בספרו של עדו רכניץ, מדינה כהלכה, עמ' 59