שמואל א | פרק כד | ויקם דוד ויכרות

בסיפור, בשונה מציור, המספר יכול לתזמן ולסדר כרצונו את הזמן בו הקוראים נחשפים למידע. ככה אפשר לייצר ציפיות, ורק אחרי שהקוראים עוצרים את נשימתם לקראת ההתפתחות המתקרבת, הם מבינים שהם טעו ושמים לב לחידוש הגדול שיש בסוף האמיתי של הסיפור.  

התנ"ך משתמש בטכניקה הזו לא מעט, ואפשר לראות דוגמה בפרק שלנו: בסיפור דוד במערה. 

אנשי דוד מעודדים את דוד להכות את שאול, דוד לא עונה להם ומיד פועל: 

"וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר־אָמַר ה' אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת־אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת" 

אם היינו עוצרים כאן היינו משלימים "את ראש שאול", אבל ההמשך האמיתי הוא: "אֶת־כְּנַף־הַמְּעִיל אֲשֶׁר־לְשָׁאוּל בַּלָּט". 

הסיפור הזה קורה שוב מיד בפסוק הבא, כאשר מיד אחרי כריתת הכנף התנ"ך מתאר פעולה נוספת של דוד: "וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיַּךְ". ההמשך שאנחנו משלימים בראש כולל אלימות כלשהי בכיוונו של שאול, אבל האמת עדינה הרבה יותר "וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיַּךְ לֵב־דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת־כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל". 

רק אחרי תיאור המעשה התנ"ך חוזר לתשובתו של דוד ומסביר את הרקע לפעולות שלו: 

"וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מה' אִם־אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי־מְשִׁיחַ ה' הוּא". 

הניסוח של הפסוקים בצורה הזו גורם לנו להיות מופתעים מהתגובה של דוד, להבין שמעשיו לא מובנים מאליהם, ולהעריך אותו יותר.