שמואל א | פרק כא | דוד בנב

דוד נמלט מפני שאול ומגיע לנב. כבר בפתיחה אחימלך חושד שמשהו לא נורמלי בהגעה של דוד וצריך לשקר לו ולהרגיע אותו. לאחר מכן דוד משלים אספקה מלחם הפנים שאמור להיאכל על ידי הכהנים, ומבקש גם את החרב של גולית. באמצע הסיפור, התנ"ך מעיר הערה שבקריאה ראשונה עוד לא מובן עד כמה היא חשובה: "וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי ה' וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל". כמו שאומרים בשמו של צ'כוב, "אקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב לירות עד סוף המערכה השלישית", ואנחנו נגלה בהמשך שדואג מלשין לשאול ומשמיד את כל נב. 

האם דוד אחראי על הרצח של עיר הכהנים?

מצד אחד, הוא היה חייב את הלחם והיה חייב את החרב. מצד שני, הוא אויב המלך הנמלט, ואיש מעבדי המלך היה שם: האם באמת לא היה אפשר לחשוב שמשהו רע יכול לקרות? 

דוד, על כל פנים, יחשוב שהוא כן היה אחראי: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאֶבְיָתָר יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל. אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ" (שמואל א כב:כב). ייתכן שזו חלק מהגדולה של דוד – הוא יודע לקחת אחריות גם על המקרים האפורים. מצד שני, זה נכון שהוא לוקח אחריות, אבל בפועל גרם למוות של עיר שלמה.

אולי אפשר לקחת מהפרק לפחות את סימן השאלה: על מה אני אחראי, ומה לא בגבולות הכוח שלי. מה מותר לעשות כי זה "מה שנכון", ומה מפסיק להיות "מה שנכון" בגלל מי שמסביב.