מלכים ב | פרק כה | החורבן

בחווית הלימוד שלי, ספר מלכים הוא ספר מתסכל. הספר שהתחיל במלכות שלמה המפוארת, בבניין ירושלים והמקדש על שלל כלי הנחושת המפוארים – נגמר בפרקנו בחורבן המקדש וירושלים, בגלות העם, ובשבירת עמודי הנחושת, הים והמכונות. כשבאמצע, תהליך הדרגתי ועיקש של הידרדרות בשתי הממלכות של עם ישראל, עד שכל אחת מהן גולה בתורה. ובכל זאת, הספר נגמר דווקא באיזשהי אופטימיות – אויל מראדך מלך בבל לאחר נבוכדנאצר מוציא את יהויכין מהכלא ונותן לו כבוד בבית מלכותו.

נזכיר את המצב בתקופתו של צדקיהו המלך: יהויכין ושכבת ההנהגה של ירושלים כבר גלו לבבל, וצדקיהו (דודו של יהויכין, אחיו של יהויקים ובנו של יאשיהו המלך) ממונה למלך על ידי מלך בבל, שאפילו משנה את שמו. המשמעות: צדקיהו אמור להיות שלטון בובות בידיה של אימפריית בבל.

כשמעיינים בספר ירמיהו מוצאים שבאותה תקופה, אחד ממוקדי הוויכוח המרכזיים בין הנבואה לעם הוא בשאלת היחס לשעבוד מלך בבל. ה' אומר לעם באמצעות ירמיהו שיש להיכנע למלך בבל ולקבל את עולו, ואילו נביאי השקר מצווים להתנגד למלך בבל ולמרוד בו, מתוך הנחה שמפלתו קרובה. אברהם מלמט במאמרו המצורף מציע לאור זה שאכן היו בירושלים שתי מפלגות: מפלגת מתנגדי בבל לא קיבלה את גלות יהויכין כעובדה מוגמרת, והם ראו ביהויכין את המלך האמיתי של יהודה – למרות שהוא כבר הוגלה לבבל. הם האמינו במפלת בבל ובחזרת יהויכין לכסאו. כך ניתן לראות למשל מדבריו של חנניה בן עזור נביא השקר: "וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה'" (ירמיהו כח, ד).

ירמיהו, לעומתם, מדגיש שהתקווה שאולי עוד קיימת לממלכת יהודה – היא דווקא דרך צדקיהו. בפרק שבו ירמיהו עובר ומתאר את פשעיהם של מלכי יהודה האחרונים, הוא מסיים בתקווה דרך צדקיהו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ: (כג, ה-ו) – והדברים מתאימים למסר הנבואי: יש להיכנע למלך בבל, ולכן ישועה, אם תהיה – היא דרך מלך החסות של מלך בבל: צדקיהו. ייתכן שגם לאחר הגלות המשמעותית של יהויכין, הייתה תקווה לצמיחה חדשה מתוך אלה שנשארו בארץ, בהנהגת צדקיהו. בסופו של דבר, צדקיהו הפר את צו הנביא ומרד במלך בבל – וכך גלה גם הוא (מוזמנים לשמוע את שיעורו של הרב יוסי אליצור שעוסק בשאלה כיצד הפך צדקיהו ממבשר תקווה לזה שבימיו בא החורבן.

תהליך דומה מאוד מתרחש בסיפורו של גדליה: הבבלים משאירים מדלת העם בארץ, בהנהגת גדליה. ה' ציפה מהם שיקבלו את עול מלך בבל, ומתוך כך אולי הייתה יכולה לצמוח ישועה. בספר ירמיהו אנחנו שומעים שאכן הנהגת גדליה עוררה רוחות תקווה בעם: "וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן... אַל תִּירְאוּ מֵעֲבוֹד הַכַּשְׂדִּים שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִיטַב לָכֶם... וְגַם כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וַאֲשֶׁר בְּכָל הָאֲרָצוֹת שָׁמְעוּ כִּי נָתַן מֶלֶךְ בָּבֶל שְׁאֵרִית לִיהוּדָה... וַיָּשֻׁבוּ כָל הַיְּהוּדִים מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר נִדְּחוּ שָׁם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ יְהוּדָה אֶל גְּדַלְיָהוּ" (ירמיהו מ, ט-יב). רצח גדליה גדע גם את התקווה הזו. גם לאחר רצח גדליה, ירמיהו בשם ה' מצווה את העם הנותר להישאר בארץ – אבל הם לא מקשיבים לו ובורחים למצרים, וכך מקיץ הקץ הסופי על יושבי יהודה בארץ ישראל.

מעניין שבסופו של ספר מלכים דווקא יהויכין זוכה למידה קטנה של ישועה, ואילו שושלת צדקיהו נגדעת. לישועת יהויכין תהיה משמעות גדולה לדורות הבאים: בראשית ימי בית שני נפגוש את המנהיג זרובבל בן שאלתיאל שהוא צאצא של יהויכין (עיינו דה"א ג, י-כ).