מלכים ב | פרק יז | גלות עשרת השבטים
לאחר סדרה של מלכים שהגרועים שבהם הביאו לארץ את עבודת הבעל, והטובים שבהם התמידו בחטאי ירבעם ובעבודת העגלים – הגיע הקץ למלכות ישראל. מעניין שקץ זה מגיע דווקא בתקופתו של הושע בן אלה, שהפסוקים מעידים עליו שאמנם עשה הרע בעיני ה', אבל פחות ממלכי ישראל שקדמו לו – "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו" (יז, ב). מלך אשור עולה על שומרון וצר עליה, ולאחר שלוש שנים מגלה את שבטי ישראל לאשור, במה שידוע כ"גלות עשרת השבטים" (שלכאורה לא שבו עד היום, אם כי בהמשך הלימוד נראה אולי מקומות שבהם חלקים מעשרת השבטים חוזרים בחזרה).
לאחר שהפרק מתאר בקצרה את גלות עשרת השבטים, הוא פוצח בתיאור נרחב של שבר זה מנקודת מבט תיאולוגית-היסטורית. נציין בקצרה שתי נקודות מעניינות שעולות בפרק, וכמובן שיש עוד:
פיצול הממלכה כחטא: במהלך סיכום תיאור חטאי ישראל ויהודה, נאמר "כִּי קָרַע יִשְׂרָאֵל מֵעַל בֵּית דָּוִד וַיַּמְלִיכוּ אֶת יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיַּדַּח יָרָבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי ה' וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה" (יז, כא) – פיצול הממלכה שראינו בזמנו כעונש מה' על חטאי שלמה, מוצג כאן כחטא של העם: העם בחר לעזוב את בית דוד ובמסגרת זה הם גם סרו מירושלים ומעבודת ה' "עַד אֲשֶׁר הֵסִיר ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו" (יז, כג). מה היחס בין שתי הבחינות בפיצול הממלכה – העונש והחטא? קצרה היריעה מלדון בכך ביסודיות, אבל נציין בקצרה שאפשר להעלות כמה כיוונים: 1. אפשר להבין את החטא של עמ"י כתוצאה טבעית של חטאי שלמה (ובמובן הזה הוא גם עונש לשלמה אבל גם חטא של העם, שיש לו בחירה חופשית). 2. אפשר לחלק בין יסודות שונים בפיצול הממלכה: הפיצול המדיני לא היה מוכרח להוביל לפיצול דתי, שהיה יזמה של ירבעם. 3. משך זמן הפיצול – אולי הייתה ציפייה מעם ישראל לחתור בשלב מסוים לאיחוד מחודש של הממלכה תחת בית דוד. וכמובן, שכל אחד מהכיוונים הללו דורש עיון נוסף, ואפשר להעלות כיוונים נוספים.
סיפורם של הכותים: הפרק שלנו מספר שמלך אשור לא רצה להשאיר את שומרון שוממה ולכן קיבץ אליה עמים ממקומות שונים, מה שמוכר לנו מספרות חז"ל בשם "הכותים" או בזמננו השומרונים. הפרק מתאר שהארץ לא קיבלה את פניהם בסבר פנים יפות בלשון המעטה, והדבר גרם למלך אשור לשלוח אליהם כהן משבטי ישראל "וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ" (יז, כז) – בתפיסה האלילית, לכל אל יש שלטון טריטוריאלי מסוים, וצריך ללמוד את משפט אלוהי הארץ החדשה כדי שיהיה אפשר לשבת בה.
בקריאת הפרק יש חלק מבלבל: תוך כדי תיאור סיפור הכותים, הפסוקים חוזרים לדבר על בני ישראל. פסוקים ל"א ומ"א ודאי מדברים על הכותים, אבל הפסוקים שבתווך יוצרים עמעום ובלבול. חלק מן הפסוקים שם חוזרים לדבר על כך שבני ישראל הפרו את הברית עם ה', וחלק מן הפסוקים – בכלל לא ברור על מי הם מדברים. ביטויים משותפים כמו "כמשפט הראשון היו עושים", "יראים את ה'" ו"לא יראים את ה'" – ולא ברור אם הם מוסבים על הכותים או על בני ישראל. נראה שזה מתחבר לנקודות נוספות של הקבלה בין הסיכום התיאולוגי-היסטורי של חורבן שומרון לבין תיאור סיפור הכותים. מוטיבים חוזרים כמו השאלה את מי יראים (בני ישראל יראו אלוהים אחרים, והכותים בבואם לארץ יראו את ה'), ושאלת היחס למנהגי האבות (בני ישראל לא שמעו למה שה' ציווה את אבותיהם, ואילו הכותים שמרו את מסורת העבודה הזרה של אבותיהם) – משותפים לשני חלקי הפרק. ייתכן שהקבלה ועמעום אלה באו לחדד את מצבה העגום של ממלכת ישראל שהוגלתה: גם הכותים וגם שבטי ישראל עבדו את ה' ובמקביל עבדו אלילים. מצד אחד יש כאן דמיון, ומצד שני יש כאן חידוד של מצבם הגרוע של בני ישראל: העמים עובדי האלילים ידעו לירוא את ה', וידעו גם לשמור על מסורת אבותיהם. בני ישראל, בפועל, לא עשו לא את זה ולא את זה.
מוזמנים לשמוע את שיעורו של הרב ד"ר מרדכי סבתו שעוסק בפרקנו - בגלות ישראל ובהבאת הכותים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)