מלכים ב | פרק י"ב | גיוס כספים

אחד התפקידים הכי חשובים בכל מיזם, הוא מגייס הכספים. בלי כסף לא יהיה למיזם את הכוח לרוץ קדימה, וכבר חכמינו אמרו "אם אין קמח אין תורה". כשמדובר על המקדש, או על המשכן בשלב מוקדם יותר, לגיוס הכסף יש מטרה נוספת. מעבר לכך שהכסף מאפשר למקדש לפעול באופן תקין, לשפץ את הקירות, לקנות את הבהמות והנסכים, ולשלם את חשבונות המים החימום והתאורה, גיוס הכסף גם מאפשר לעם להרגיש חלק. התורה פותחת את ציווי המשכן לא בציווי "ועשו לי מקדש" אלא בביטוי "ויקחו לי תרומה". אנחנו מעוניינים שכלל בני ישראל ירגישו שותפים במשכן, והתרומה גורמת להם להרגיש שזה שלהם. 

בפרק שלנו המלך יהואש מתמודד עם שאלת גיוס הכספים למקדש. גם כאן, אחרי שנים של הזנחה בתקופת עתליה, הצורך הוא כפול: צריך שיהיה כסף לתקן את המקדש ולדאוג לבדק הבית, וצריך להחזיר את העם למקדש מעבודת הבמות ומעבודת הבעל. 

המודל שיהואש מציע בשלב הראשון הוא מודל מבוזר: "וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל הַכֹּהֲנִים כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יוּבָא בֵית ה' כֶּסֶף עוֹבֵר אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ כָּל כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב אִישׁ לְהָבִיא בֵּית ה': יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק". במקום שיהיה נציג איסוף כספים אחד, יש חלוקה לתחומי אחריות מאוד קטנים. כל כהן לוקח כסף מאת האנשים שהוא מכיר וביחד כולם אחראים לדאוג לבדק הבית. 

אנחנו מכירים מודל דומה מאירועי הchariday שמוסדות עושים לפעמים. כל תלמיד אחראי להתקשר למשפחה או לחברים ולבקש שיתרמו קצת. באופן כזה סכום התרומה המגויס יכול להיות גדול יותר, כי מעבר לשאלה הפשוטה האם האדם רוצה לתרום, נכנסות לתמונה גם שאלות של לחץ חברתי ושל היחסים שבין התורם לבין הכהן שמגייס את הכסף. 

למרות שהגיוס יכול להיות יותר יעיל באופן הזה, בספרו "מבט אל ההפטרות" הרב משה ליכטנשטיין עומד על שתי חולשות במודל: 

1. התיווך בין התורמים לבין המקדש גורם לתורמים להרגיש שהם פחות חלק. אם התרומה שלהם נובעת מלחץ חברתי, ולא רק מהרצון לתת למקדש, אז ממילא גם האפקט הרגשי של התרומה לא תפעל באותה רמה. בנוסף, במודל כמו שהוא מתואר אנשים יכולים להרגיש שהכסף לא באמת הולך לבדק הבית עצמו, אלא לכהן. התנ"ך מתאר "יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת", ולא ברור האם הכסף באמת הולך ישירות לבדק הבית, או שהכהנים לוקחים את הכסף לעצמם ורק מתחייבים לדאוג לבדק הבית אם יהיה צריך. 

2. כמו בכל גיוס, יש סכנה של שחיקה. קל יותר לגייס כסף לפרויקט בתחילת דרכו, או להקמת בניין, מאשר לגייס כסף לחשבונות שוטפים. כאן הסכנה כפולה, כי יש חשש שהכהנים יפסיקו לבקש את הכסף מהאנשים, ויש סכנה שהם לא יעבירו את הכסף כמו שצריך לקופת בדק הבית או לא יזהו כמו שצריך את הכשלים. 

אחרי כמה שנים, המודל באמת לא עובד, והמודל החדש שיהואש מציע מוותר על התיווך. יהיה ארון אחד, וכל כסף שעולי המקדש ירצו לתת – יכנס אליו ישירות. באופן כזה אין לחץ חברתי בין אישי אמנם, אבל כל כסף שמובא גורם לאדם להרגיש חלק, הכסף מתערבב בארון ובאופן אנונימי ומשותף כולם הופכים להיות הבעלים של המקדש. זהו הכוח של המודל הזה, והוא מצליח לאורך ימים ושנים.