פרשת מנשה

* צבי בזק[1]

"בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים... ויעש הרע בעיני ה'... וישב ויבן את הבמות אשר אבד חזקיהו אביו... וישתחו לכל צבא השמים...והעביר את בנו באש ועונן ונחש ועשה אוב וידעונים, הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיס. וישם את פסל האשרה... הרע מכל אשר עשו האמורי אשר לפניו... וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד" (מל"ב כא).

פרשת מנשה היא אחת מהפרשיות הקשות ביותר שבספר מלכים. כיצד ייתכן שבנו של חזקיה, המלך אשר עליו נאמר "ואחריו לא היה כמוהו בכל מלכי יהודה, ואשר היו לפניו", מרשיע, אף יותר מן "האמורי אשר לפניו"? כיצד ייתכן שחזקיה אביו שתק? ומדוע חטא מנשה כה הרבה ולא הסתפק במה שכבר עשה - ע"ז, כישוף, רצח, חטאים אשר נראה מהכתוב שהיה להוט אחריהם כאוסף ממון?

לשם פתרון שאלות אלו יש לעיין בתולדותיהם של מנשה ושל חזקיה אביו.

במסכת ברכות (י, א) נאמר:

"'בימים ההם חלה חזקיהו למות, ויבוא אליו ישעיהובן אמוץ הנביא ויאמר אליו: ...כי מת אתה ולא תחיה' - מת בעוה"ז ולא תחיה לעוה"ב. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מנאי בנין דלא מעלו. אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת בעי לך למיעבד, ומה דניחא קמיה קודשא ברוך הוא - ליעביד".

ראה חזקיה ברוה"ק שיצאו ממנו בנים גרועים, אך ישעיה ענה לו - מה שאתה מצווה - לעסוק בפו"ר - עליך לקיים, מבלי לעשות חשבונות מה יקרה בסוף. השקפתו של חזקיה העולה מכאן וממקומות אחרים, לקתה בחוסר ראייה מספקת כלפי העתיד. במדרש נאמר, שהקב"ה ביקש לעשות חזקיהו משיח, ונמנע מכך מכיוון שחזקיהו "לא אמר שירה". חזקיה אמנם הרבה להתפלל בשעה שבאה עליו צרתו של מלך אשור (מלכים ב, יח-יט), אולם לאחר שארע הנס - לא יסף. חזקיהו נמנע מלומר את השירה, שהיא, אמנם, הודאה על העבר, אך גם צופה פני עתיד - "מברך על שעבר, וצועק לעתיד לבא" (ברכות נד). מבנה מעין זה מוצאים אנו בשירת הים: "נשפת ברוחך כסמו ים" - הודאה על העבר מחד, ומאידך - "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך" - תפילה לעתיד.

לעומת זאת, בשעה שנאמרה נבואה קשה כלפי חזקיהו, החוזה את אשר יקרה לאחר מותו - "ונשא כל אשר בביתך... לא יוותר דבר, ומבניך... והיו סריסים בהיכל מלך בבל" (מל"ב כ, יז-יח), הגיב הוא באדישות. "הלוא אם שלום ואמת יהיה בימי" - ואחרי - המבול! (בניגוד לאבות, שהרי על יעקב, לדוגמה, מסופר כי "ראה שעתידין בניו לחטוא והתפלל עליהם", וכן רחל נקברה על אם הדרך על מנת שתסייע לבניה).

חזקיה מסתפק בדאגה לתקופתו שלו, ועל כן אין הוא ראוי להיות משיח. ההימנעות מהשירה מהווה רק סימן אחד לאותה השקפה הרואה את ההווה, כדבר עיקרי. אמנם, חז"ל מצאו בחזקיה גם פן אחר, שבזכותו קם מחוליו - "שסמך גאולה לתפילה" - כלומר: למרות שההווה עמד במרכז ראייתו, הביט לעתים גם כלפי העתיד, ולכן סמך את הגאולה, ההודאה על יציאת מצרים שלשעבר, אל התפילה - הצופה פני עתיד.

התלמוד מספר לנו (סנהדרין קב, ב) כי רב אשי קרא למנשה "חברו". בא אליו מנשה בחלום, ובפיו שאלה:

"חברך וחברי דאבוך קרית לן, מהיכא בעית למישרא המוציא? אמר ליה: לא ידענא.

אמר ליה:מהיכא דבעית למישרא המוציא לא ידעת, וחברך קרית לן?"

והוסיף מנשה, והראהו מקום בציעת הלחם, "מהיכא דקרים בישולא".

פשט הסיפור מורה, לכאורה, שרב אשי, למרות שהיה מחותמי התלמוד ועבר על משניות, ברייתות והלכות רבות, לא ידע דין כה פשוט כמו בציעת הלחם, עד שנזקק להוראתו של מנשה.

מתוך עיון מעמיק יותר בסיפור זה ניתן לומר: מנשה ביקש להראות לנו, שראוי לה לברכת המוציא, ההודאה לה', שתיעשה בחלק הטוב ביותר של הלחם, "היכא דקרים בישולא".

ומכאן, נובעת שאלתו של רב אשי: "מאחר דחכמיתו כולי האי, מאי טעמא פלחיתו לעכו"ם?" - אם כה חכם אתה, עד שהנך עובד את ה' אפילו בשעת אכילה, מדוע עבדת עבודה-זרה, ונמצאת כמי שיודע רבו ומתכוון למרוד בו?

ומנשה המלך, משיב: "אי הוות התם, הוות נקיטא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי", כלומר: יצר עבודה-זרה באותה תקופה היה כה גדול, עד שאפילו מנשה, וכמוהו רב אשי, עם כל חכמתם, לא היו מסוגלים להתגבר כנגדו.

אגדה זו מגלה את הפוטנציאל העצום שהיה חבוי באישיותו של מנשה, הרצון לעבוד את ה' שנסתר על-ידי היצר לעבוד ע"ז. מכאן, שלא היה הוא חוטא "סתם", מטפשות, אף לא מומר להכעיס, אלא לא השכיל לעמוד כנגד פיתויי היצר.

במסכת יומא (סט) מסופר על תענית שהתענו כדי לבטל יצר עבודה­זרה, ולאחר שנתמלאה בקשתם, ראו אש שיצאה מקדש-הקדשים ומיהרו לכלוא אותה על מנת שלא תזיק. משמעות אגדה זו היא שליצר ע"ז היה, בעצם, מקום גם בקדש הקדשים - לו רק היו משתמשים בו בצורה הנכונה. שהרי, שלא כבימינו, היתה באותה תקופה תאווה גדולה לעבוד ע"ז, אבל מצד שני - מי שהצליח להטות יצר זה לכיוון הנכון - יצא נשכר, כי אותה שאיפה כוונה לעבודת ה', והגיעה עד כדי השגת נבואות ורוחניות במדרגה גבוהה. אמנם, בצד הסיכוי היה טמון סיכון גדול, שמי שלא יידע כיצד להכניע יצר זה, עלול לירד עימו לתהומות, ולפיכך החליטו חכמים לבטלו.

תהליך זה עבר אף על מנשה. מעיקרו, לא היה רשע אלא שלא הצליח לכוון את יצר הע"ז שבו לאפיק חיובי ולכן נכשל. מנשה, ללא הנו"ן שבו עולה לכדי משה. בספר שופטים (יח, ל) נכתבה נו"ן זו תלויה - "יונתן בן גרשם בן מנשה" כאילו להראות שישנו דמיון מסויים בין השניים. אפשר, שאותו פוטנציאל חבוי היה בשניהם, אלא שמשה כיוון את כוחותיו לה' - "פה אל פה אדבר בו", "ותמונת ה' יביט במראה ולא בחידות", ואילו מנשה נכשל בכיוון כוחותיו, ואלה התפרצו לעבר הרע, במלוא עוזם. משלא עבד את ה', פנה לעבוד ע"ז, והפנה כל מרצו אליה.

מכאן נבעה טענת חזקיה כנגד תוכחתו של ישעיה על שלא עסק בפריה ורביה. חזקיה לא ידע בוודאות שבנו מנשה יחטא, אלא שחשש מפני האפשרות שהכוחות הגדולים שיהיו אצורים בבן שיוולד לו יופנו לאפיקים שאינם חיוביים, ולכן העדיף להימנע לחלוטין מפריה ורביה.

כנגד טענה זו, באה תשובתו של ישעיה: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמיפקדית אבעי לך למיעבד למרות כל הסיכונים, יש לקיים את המצווה, אפילו לא יעמוד מנשה בנסיונות שיבואו עליו.

מנשה נתבע על חטאיו למרות שהגיע למצב שבו לא היה יכול עוד לשלוט בעצמו, מצב של אונס - לכאורה, הרי שתחילתו - בפשיעה היתה. פתחי היתר שמצא לעצמו בתחילה, גררוהו מעבירה לעבירה, עד שהגיע לידי דבקות בחטא מבלי יכולת להנתק ממנו. (מעין זה אומרים חכמי החסידות, שאף רציחתו של קין את הבל - לא באה לו באופן פתאומי, אלא שמצא לו קין בתחילה פתחי היתר לעשות כן).

רעיון זה מודגש יפה באגדה המובאת במסכת ערכין (ל, ב). על הפסוק (ויקרא כה) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" דורשת הגמרא מסמיכות הפרשיות, שמדובר באדם שעבר לכאורה על עבירה "קטנה". מכר פירות שביעית ועבר על "דרבנן" של "לאכלה - ולא לסחורה". ואף-על­פי-כן, אם לא הרגיש בחטא - סופו מוכר שדותיו, ואם עדיין לא הרגיש - סופו מוכר ביתו, בתו, לווה בריבית, מוכר עצמו לגוי עד שנעשה משרת לעבודה זרה.

לאחר מכן מביאה הגמרא את מימרתו המפורסמת של רב הונא - "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה - נעשית לו כהיתר". עבירות גדולות אינן באות מיד. מתחילות הן בדברים הקטנטנים. זלזול בפרט של מצווה כאן, אי הקפדה על חומרה במקום אחר. סופם של אלו - ירידה מתמדת, עד כדי נפילה בחטא של עבודה זרה או תולדותיה.

את הפסוק (משלי יז) "פוטר מים ראשית מדון" דרשה הגמרא בסנהדרין (ז, א) על מריבה: "האי תיגרא דמיא לצינורא דבדקא דמיא, כיוון דרווח - רווח". המריבה - דומה היא לנהר ההולך וגדל, כיוון שגדל - אי אפשר עוד לסותמו. ואף בכל עניין כן - כיוון שמגיעה ההדרדרות - יש לעוצרה מיד, שאם לא כן - תהפוך להיות בלתי-נמנעת. "תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב".

חטאו של מנשה טמון בנקודה זו. באמצעות כוחותיו היה מסוגל להגיע עד דרגתו של חזקיה אביו, ואולי אף למעלה הימנה, אבל כיוון שלא השתמש בהם כראוי, פרצו הם לתחום הרע.

אמנם, מנשה ביקש לשוב אל ה'. בשעה שהלך בשבי (דה"ב לג) התפלל והתחרט על חטאיו: "וכהצר לו חילה את פני ה' אלוקיו, ויכנע מאד מלפני אלוקי אבותיו, ויתפלל אליו ויעתר לו, וישמע תחינתו וישיבהו ירושלים למלכותו, וידע מנשה כי ה' הוא האלוקים".

"ויעתר לו" - דרש חז"ל - " ויחתור לו". כביכול, חתר לו הקדוש­-ברוך-הוא חתירה ברקיע, כנגד מידת הדין, על-מנת שתתקבל תפישתו. על פי מידת הדין - לא היה חטאו נסלח, למרות החרטה והתשובה.

במסכת חגיגה (יא, ב) אמרו חז"ל: "כל שלא חס על כבוד קונו - ראוי לו שלא בא לעולם", ומסביר הרמב"ם שהדברים מכוונים כנגד מי שאינו חס על שכלו, ומבזבזו לריק. ואם ניטעו בו כוחות גדולים - על אחת כמה וכמה שאיסורו גדול יותר. ממילא, מנשה שהיה בעל כוחות גדולים אלו, ועמד ובזבזם עד שהגיע לעבודה זרה ושפיכות דמים בצורתם החמורה ביותר, אינו ראוי לכפרה כלל על פי מידת הדין. רק אותה חתירה ברקיע, והתשובה הגדולה שעשה, אפשרו לו לשוב.

על עבירות מעין אלו, מתפללים אנו "בתפילה זכה" הנאמרת בערב יום כיפור, קודם "כל נדרי":

"נתת לי פה להגות באמרי תורתך הקדושה, ואני טמאתי אותו במאכלות אסורות", וכיוצא בזה על איברים נוספים. שאין לך חטא גדול מזה, שאותם איברים שניתנו לאדם על מנת שיעבוד את הקב"ה משמשים אותו לשם החטא. וכי יכולה להיות חוצפה גדולה מזו?

עם זאת, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". לפיכך, מעביר הקב"ה על מידת הדין, ואוחז בידו מידת רחמים. חתר לו הקדוש-ברוך­הוא חתירה ברקיע, ותפילתו נתקבלה.