מלכים א | פרק ח | חנוכת המקדש ותפילת שלמה

בפרקנו נערך מעמד רב רושם של חנוכת המקדש. שלמה מכנס את כל ישראל, מקריב אינספור קרבנות, מכניס את ארון הברית אל מקומו, ומאריך בתפילה לפני ה'.

א – תפילת שלמה

תפילת שלמה שבפרקנו היא לא פחות ממכוננת בתפיסת מהות המקדש. אפילו העובדה ההלכתית הפשוטה שבתפילה עומדים לכיוון ירושלים, נלמדת על ידי חז"ל (ברכות ל.) מהפרק שלנו.

בנאומו, מקשה שלמה קושיה תיאולוגית: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ" - כיצד ייתכן שאנחנו בונים לה' בית ממשי בארץ? הרי "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי"! (ח, כז). תשובתו של שלמה שבית ה' אכן איננו מקום פיזי לה' אלא בית שתכליתו: "לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם... וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ח, כט-ל) – בית המקדש הוא בית ששם ה' נקרא עליו, ואליו יוכלו ישראל לכוון את תפילתם. מכאן עובר שלמה לתיאור ארוך ומפורט של אנשים שונים, ציבור ויחידים, שבצרותיהם השונות כמו עצירת גשמים או הפסד במלחמה – יתפללו אל ה' דרך בית המקדש ויבקשו את ישועתו. מקובל לדבר על כך שחז"ל תיקנו תפילות כנגד קרבנות ולמעשה בפרקנו אנו רואים שכבר בספר מלכים מתחדש היסוד שבית המקדש הוא גם מקום תפילה.

יסוד משמעותי שמופיע לכל אורך נאום שלמה, הוא הכשרת ותיקון הלב של בני האדם הפונים לה'. נקודה זו משמעותית משתי בחינות: 1. כאשר שלמה מתאר את המתפלל לה' בבית המקדש, הוא מקפיד לתאר ששלב התפילה מגיע רק לאחר שלב מקדים של תיקון החטא. כך למשל: "בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ" – העבודה בבית המקדש או התפילה בו, לא מהווים תחליף לתיקון החטא ולעבודה רוחנית אישית. קודם הפניה לה', החוטא נדרש לשוב בתשובה ולהתוודות על חטאו. 2. העמידה לפני ה' קשורה באופן עמוק לתיקון הלב: כבר עמדנו על כך שהבחירה בדוד כמלך קשורה לטהרת הלב, שאותה רק ה' רואה. גם בפרקנו, הלב משמש מילה מנחה: שלמה מזכיר את לבב דוד אביו שרצה לבנות בית לה', את נאמנותו של ה' לעבדיו ההולכים לפניו בכל לבם. החוטאים ששבים בתשובה מכינים את לבם לפני הפניה לה', והיעתרות ה' לתפילת הפונים אליו, תלויה ביושר לבם: "וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם" (ח, לט). נאומו של שלמה מסתיים בפניה לעם: "וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהֵינוּ" (ח, סא) – שיכינו את לבם לה', ולוואי שנזכה גם אנחנו.

ב – ביקורת חז"ל על מעמד חנוכת המקדש

במעמד חנוכת המקדש, שלמה מכניס את ארון ה' אל קודש הקדשים. חז"ל מתארים שסביב זה הייתה דרמה גדולה:

"כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר: שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, רהטו בתריה למיבלעיה, אמרו: מי הוא זה מלך הכבוד? אמר להו: ה' עזוז וגבור. חזר ואמר: שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה ולא נענה. כיון שאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך - מיד נענה" (שבת ל.)

ודומה שיש כאן ביקורת מרומזת על מקומו של שלמה במעמד חנוכת המקדש. מוזמנים לקרוא פעם נוספת את פרק ח' ולהעלות את השאלה – האם מקומו של שלמה המלך בפרק לא דומיננטי מדי? האם שלמה בדבריו שם את עצמו במרכז העניינים, יותר מדי? השערים באגדתא המובאת, אכן שואלים את שלמה בדיוק את השאלה הזו – רגע, מיהו המלך – אתה או הקב"ה? בסופו של דבר, הזכרתו של דוד היא הפותרת את הדרמה המתוארת, וזו גם נקודה שנוכחת מאוד בפרק: שלמה הרואה את עצמו כממשיך את שאיפותיו של דוד אביו. תשובה זו מניחה את דעתם של השערים, והארון מוכנס לקודש הקדשים.