מלכים א | פרק כא | כרם נבות ואמצעי החזרה בסיפור המקראי

סיפור כרם נבות הוא סיפור מחריד על שחיתות שלטונית והתעללות באזרח הקטן. במבט ראשון נראה שכל האשמה היא על איזבל אשת אחאב, אבל הקב"ה ואליהו הנביא מאשימים את אחאב במלוא החומרה: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ... הִנְנִי מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ". אם  נדקדק בסיפור נזהה את האשמה של אחאב, אך תחילה נקדים לגבי אמצעי ספרותי חשוב: חזרות.

לתנ"ך יש מגוון דרכים לתאר עבורנו את מה שהתרחש: אנחנו יכולים לשמוע את הפרטים בזמן הווה מפי המספר האובייקטיבי, במה שמכונה "איבר פעולה". אנחנו יכולים לשמוע תכנון עתידי של מה שאמור לקרות, בנבואה, בפקודה או בבקשה, במה שמכונה "איבר תחזית". ואפשר גם לשמוע דיווח מאוחר על מה שקרה, מפי אחת הדמויות, במה שמכונה "איבר דיווח". 

לעתים התנ"ך מסתפק באחד האיברים: למשל שומעים ציווי מאת ה' והתנ"ך רק מוסיף "ויעש כן" או שאנחנו קוראים מה קרה, וכאשר מישהו מספר על כך פעם שניה רק כותבים "ויגד לו מרדכי את אשר קרהו" במקום לפרט, אבל לפעמים התנ"ך בוחר לחזור ולתאר את אותו אירוע פעם שניה או שלישית, ואז אנחנו מקבלים הצצה נדירה לדרך שבה הדמויות חוו את את האירועים, או לדרך שבה הן בוחרות לתאר אותם הלאה. בסיפור שלנו יש שרשרת חזרות שמאירה את כל הסיפור באור חדש. 

אחאב פונה לנבות בהצעה נדיבה ומנומקת: "תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן  יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה" הוא מציע לנבות לקבל כרם טוב יותר או כסף מזומן. נבות משיב גם הוא תשובה מנומקת עם שני חלקים: "וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ". נבות לא מוכן לוותר על נחלת אבותיו מתוך סיבה דתית. 

התנ"ך מתאר לנו את תגובת אחאב, ודרך התיאור אנחנו יכולים לראות מה אחאב באמת שמע מהתגובה של נבות: "וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבֹתָי". אחאב לא מתחשב בנימוק הדתי, והאוזניים שלו שמו לב רק לנימוק השבטי. בעיני אחאב כבוד השבט לא מצדיק את הסירוב ולכן הוא סר וזעף. 

כאשר הוא מספר לאיזבל מה קרה אנחנו רואים שינויים נוספים. בתיאור ההצעה שלו לנבות הוא מחליף בין הסדר של ההצעה לכסף להצעה לכרם חלופי, משמיט את ההצעה הנדיבה לכרם טוב יותר, ומזכיר במקומה הצעה לסתם כרם אחר: "כִּי אֲדַבֵּר אֶל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה לִּי אֶת  כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו". כפי שנראה מהמשך הסיפור, איזבל היא מלכה קשוחה שלועגת לרכרוכיות של אחאב, והוא מפחד ממנה. הוא לא רוצה לספר לה שהתחנן בפני אחד מנתיניו ולכן מסתיר ממנה פרטים על נדיבות ההצעה שלו.

השינוי המשמעותי יותר הוא בתשובה של נבות – בלי נימוק בכלל: "וַיֹּאמֶר לֹא  אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי". לא נימוק שבטי ולא נימוק דתי, רק עקשנות מעצבנת. התגובה של איזבל נחרצת: "וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי".  המשך הסיפור כולל תחבולה מרושעת ומפורטת, ואנחנו מבינים לפרטי פרטים מה עשתה איזבל. בשונה מאיתנו, אחאב לא שומע שום דבר על התהליך אלא רק את התוצאה הסופית "קוּם רֵשׁ... כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת". בלי לשאול מה הפרטים הוא קם ויורש את השדה. 

הנביא מאשים את אחאב בחומרה. אחאב מכניס לעם ישראל מלכה שמולכת בסגנון הצידוני ושהוא עצמו פוחד ממנה. הוא מציג בפניה סיפור חצוי ומטעה, וכאשר היא מבצעת את זממה הוא ממהר לרשת את השדה. הוא לא יכול לטעון שזה לא אשמתו, זה נכון שהוא לא עשה כלום בידיו, אבל מבחינה מוסרית — גם רצח וגם ירש.