מלכים א | פרק ב | צוואת דוד

לדוד חשוב לצוות את בנו לפני מותו. נזכיר ארבע נקודות בנוגע לצוואה ומימושה: 

העברת שרביט מסודרת: עצם הרעיון של צוואה לא מובן מאליו. אנחנו כמעט ולא רואים בתנ"ך מלכים שמוותרים על כסאם מרצון, וממילא גם נדיר שמסופר על חפיפה מסודרת. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם שאול המלך היה מוותר על כסאו בהתאם לצו ה' ומעניק לדוד חפיפה מסודרת במקום שיאבקו אחד בשני.

הצוואה הדתית: לצו יש שני חלקים. החלק הראשון הוא עידוד לעבודת ה', והאזהרה שהבטחת ה' להמשך מלכות בית דוד תלויה בהישמעות למצוותיו. חלק זה מוזכר בנוסח שונה גם בסיפור כפי שמופיע בדברי הימים (דה"א כב, יב־יג; כח, ט), ויש לו מקבילות בתורה ובספר יהושע. על אברהם נאמר: "וישמור משמרתי מצוותי חקותי ותורתי" (בראשית כו, ה), יהושע נצטווה: "חזק ואמץ לשמר לעשות ככל התורה... למען תשכיל בכל אשר תלך" (יהושע א, ז־ח) ובקריאת שמע כתוב "ואהבת את ה' א–להיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו, ה). הסיפור האחרון של דוד מדגיש אמונה עמוקה בריבונו של עולם והפנמה של אחד המסרים הבולטים בספר שמואל: כוחו של המלך והצלחת העם תלויים בהישמעות לצו ה'. 

סגירת חשבונות: החלק השני של הצוואה נוגע להשלמת משימות של דוד המלך. מצד אחד אנשים שדוד חייב להם טובה כמו בני ברזילי הגלעדי, ומצד שני אנשים שיש לפגוע בהם כמו יואב ושמעי. העובדה שדוד מבקש לנקום ביואב על הרצח של אבנר ועמשא, ובשמעי על הקללה, מוכיחה שרחמיו של דוד לא היו בגלל שחנן אותם, אלא בגלל שחשב שזהו זמן לא מתאים בשביל לפגוע בהם. כשהדור מתחלף והממלכה מאוחדת סביב שלמה הוא יכול להרשות לעצמו לפגוע בשמעי ולהחליף את יואב שר הצבא. 

האחיזה בקרנות המזבח: המעשה הראשון ששלמה עושה איננו לפגוע בשתי הדמויות עליהן נצטווה, אלא דווקא בשתי דמויות נוספות לגביהן לא נצטווה: אביתר מתומכי אדוניה, ואדוניה עצמו. אדוניה מבקש את אבישג השונמית. שלמה רואה בכך ניסיון מרידה של אדוניה: בסיפורים נוספים במקרא אנו מוצאים שבקשת אשת המלך היא ניסיון מרידה (כמו בסיפור אבנר ורצפה, ואבשלום ופילגשי דוד). שלמה, לאור זה, הורג את אדוניה. גם אביתר הכהן מתומכי אדוניה מגורש ומוחלף בצדוק הנאמן לשלמה. יואב שומע על שני אירועים אלה וחושב שמה שמתרחש כאן הוא טיהור פוליטי. שלמה פוגע בכל אלה שתמכו באדוניה: "וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה", ונאחז בקרנות המזבח. מה משמעות האחיזה בקרנות המזבח? 

בכל התנ"ך כולו עולה שיש ניתוק בין הקודש לבין מוות: את המזבח אסור לבנות באמצעות ברזל "כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ", הנימוק של ה' מדוע דוד לא בונה את המקדש הוא "כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ", וערי הלויים מתפקדות כערי מקלט ומגנות מפני גואל הדם. באופן דומה גם המזבח עצמו מגן על כל מי שנצמד אליו. זה מה שעושה יואב, וזה גם מה שעשה אדוניה בפרק א'. 

אך להגנה זו יש יוצא דופן. התורה כותבת במפורש לגבי הרוצח: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת". אדם שנוטל נפשות בעורמה לא יכול להצמד למזבח, להתמם ולבקש הגנה. ההגנה על החיים ועל הקדושה היא דווקא להרוג אותו. יואב חושב ששלמה עסוק בטיהור פוליטי, ורוצה להרוג אותו על התמיכה באדוניה, וממילא מקווה לקבל את ההגנה של המזבח. אך שלמה באמת מקיים את צוואת דוד, ומעניש את יואב על הדם הנקי ששפך. דוד רוצה לטהר את שמו מדם נקי זה, שהרי כל מה שפקודיו של המלך עושים נזקף לחובת המלך, וזו אחריותו להעניש אותם בשביל לטהר את עצמו מחטאיהם. שלמה מוציא את יואב להורג על רצח שני שרי צבא ישראל ובכך מצהיר כי "לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם ה'".