מיד בנך אקרענה

מאת אפרים הולצמן

"ולא היה לבבו שלם עם ה'"

את תקופת מלכותו של שלמה אפשר לחלק לשני חלקים ברורים: מלכות שלמה בשיאה המצטיינת בשלמותה החומרית כפי שמובאים הדברים בפסוקי האידיאליה שבתחילת מלכים א', פסוקים המצביעים על גבולות רחבים, על שקט מוחלט: "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (פ"ה, ה'), ועל כלכלה פורחת ו"יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרב אוכלים ושותים ושמחים" (פ"ד, כ'), שלמות חומרית המאפשרת לשלמה להביא את העם לשיא רוחני. כונה הוא את בית המקדש והקב"ה משרה את שכינתו בתוכו: "והענן מלא את בית ה' ...והמלך וכל ישראל זובחים זבח לפני ה'" (פ"ח, י, ס"ב).

שונה הוא שלמה באחרית ימיו: "נטה לבבו מעם ה' אלקי ישראל" (פי"א, ט'). והשאלה הנשאלת היא כיצד חל מפנה זה, אותו שינוי קיצוני מה מקורו? "כל העם הנותר מן האמורי, החתי הפריזי החוי והיבוסי אשר לא מבני ישראל המה, בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם" (פ"ט כ-כא). בני ישראל לא החרימו את הגויים אשר אמר להם ה': "החרם תחרים אותם לא תכרת להם ברית ולא תחנם" (דברים פ"ז, כ), "פן תכרת ברית לישב הארץ ...ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלוהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן" (שמות פל"ד, י"ב-ט"ז).

והתוצאות ידועות: "והמלך שלמה אהב נשים נוכריות... מן הגויים אשר אמר ה' אל בני-ישראל לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם אכן יטו את לבבכם אחרי אלהיהם בהם דבק שלמה לאהבה" (פי"א א-כ). (אמנם שלמה נטה לבו אף אחרי אלהי הצידונים, העמונים והמואבים שאינם מעמי הארץ, אך מקור וראשית החטא היתה אהבתו לנשי הארץ כנאמר בפרק י"א, ב: ועיין מצודת דוד בפרושו לפסוק זה).

"הנני קרע את הממלכה מיד שלמה"

חטא שלמה מביא בעקבותיי לפלוג המלוכה ולהעברת המלכות ל"ישראל". על הפסוק: "את הכל עשה יפה בעתו" (קהלת פ"ג, י"א) אומר התרגום יונתן: "אמר שלמה מלכא ברוח נבואה ית כולא עבד ה' שפיר בעידניה דחזיא הות מצותא דהות כיומי ירבעם בר נבט למהוי ביומי שבע בן בכרי ואתעכבת והואת ביומי ירבעם בר נבט, דאילו הות ביומי שבע בר-בכרי לא הות מתבני בית מוקדשא על עיסק עיגלין דדהב...". כלומר: גזירת חלוקת הממלכה היתה צריכה להיות בימי שבע בן-בכרי, אלא שנתעכבה הגזירה בגלל בנין בית-המקדש, ועל זה אומר שלמה "את הכל עשה יפה בעתו" שבגלל שני העגלים לא היה נבנה המקדש[1].

נאמר איפוא - פילוג המלוכה אינו רק עונש על חטא שלמה, אלא מהלך חיוני בדברי ימי ישראל. מהלך שהיה חייב לבא ביום מן הימים,

ובא עתה לאחר חטא שלמה. ננסה להבין ממה נובע אותו צורך בלקיחת

מלכות מבית-דוד לתקופה מסוימת והעברתה ל"ישראל".

"ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות פ"כ, כב)

ומפרש רש"י:

"שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך, ועוד שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לפיכך לא יבוא עליו כורת ומחבל",

וברמב"ן:

"ואני אומר כי טעם המצוה כעבור היות הברזל חרב והוא מחריב העולם לכך נקרא כך... וזה הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש אשר לא חבנה אתהן גזית, כי בהניפך אליהם שום ברזל לעשותם כן, הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה החללים וחללת אותה".

רואים אנו כי סותרים הם מלחמה ומקדש, ולכן בקשתו של דוד לבנות את בית המקדש נענית בתשובה שלילית מהקב"ה: "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת" (דברי הימים א, פכ"ח, ד'). כשם שמקדש קשור הוא לשלום כך קשור הוא למלכות, שהרי מלכות דארעא (היא) כעין מלכות דרקיעא[2], וזאת הסיבה שמלך ממלכות בית-דוד (שהיא המלכות האמיתית שהרי מלכות נתנה ליהודה, עיין בפרוש אונקלוס לפס' י' בפרק מ"ט בספר בראשית ששם אומר: "דדיליה (של יהודה) היא מלכותא" וכן בדברי-הימים א', ה, ב) אינו מתעסק בעניני מלחמה: "שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: למנות להם מלך, להכרית זרעו של עמלק, ולבנות את בית-הבחירה" (רמב"ם, הלכות מלכים פ"א, א), והיות ואין מלך מבית דוד מתעסק במלחמה לכן צריך להקדימו מלך מבית יוסף לסיים את מלחמותיהם של ישראל ואח"כ כשישכון השלום יבוא מלך בית-דוד ויבנה את בית המקדש. ואלה הם שני המשיחים שיש לישראל, משיח בן-יוסף ומשיח בן-דוד:

"כשם שיצר השם יתברך באדם הגוף והנשמה ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו לשכללו ולפתחו, וכן הכוחות המחזיקים כח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה..., כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכוחות, הכח המקביל לערך הגוף האנושי השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי... והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה... והנה מתחילה הוכנו ב' הכוחות הכלליות בשני שבטים שהוכנו למלוך בישראל אפרים ויהודה" (הרב קוק, מספד בירושלים).

זאת א"כ הסיבה להפרדות המלוכה. עם ישראל לא גמר עוד לעסוק בהורשת הארץ. צריך הוא לעסוק ב"והיה כי יביאך... החרם תחרים אותם", וזאת יכול לעשות רק מלך מבית-יוסף ולכן: "ואתך אקח ומלכת בכל אשר תאווה נפשך והיית למלך על ישראל" (מלכים א, א, ל"ז), ובאמת ככר בסוף תקופת דוד היתה צריכה להיות התפלגות. מלך בית-יוסף היה צריך להלחם את מלחמות ישראל בתוך הארץ ולהכשיר אן הקרקע למלכות שלמה שתהיה בעצם מלכות משיח, אולם ידע הקב"ה כי אם תפרד המלוכה יחטאו ישראל בעגלים ולכן נפרדה המלוכה רק עתה.

עתה נוכל לומר: התפלגות המלוכה באה אומנם כעונש וכתקון לחטא שלמה, אך הוא גם שלב חיוני בדרכו של עם-ישראל ולא סותרים הם הדברים, אלא משלימים זה את זה, שהרי מקור חטאו של שלמה היו אותם עמים שעל ישראל להחרימם.

וכך מסביר הקהלת-יעקב לר"מ גלנטי על הפסוק בקהלת (פ"ג, ה'): "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק": "ראה שלמה בנבואה שבשעה שיעשה ירבעם העגלים יתרפאו ישראל מחטא העגל ותהיה שעת רצון, ואלו היה בא ירבעם לירושלם היו הוא ורחבעם משיחים. רחבעם היה משיח בן-דוד שהרי היה בן בנו של דוד וירבעם היה משיח בן-יוסף, שהרי היה משבט אפרים בנו של יוסף והיו ישראל יוצאים משעבוד מלכויות לעולם, אבל כשעשה ירבעם העגלים גברה יד האויבים על ישראל וזהו שנאמר: "אנכי תרגלתי לאפרים קחם את זרועותי ולא ידעו כי רפאתים".

"אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"

במדרש רבה בפרשת משפטים על הפסוק "הנה אנכי שולח מלאך לפניך" (כ"ג, כ) כאמר: "הה"ד "אני אמרתי אלוקים אתם" אילו המתינו ישראל למשה ולא היו עושים אותו מגשה (חטא העגל) לא היתה ממלכת עכו"ם ולא מלאך המות שולט בהם, וכן הוא אומר: "והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות", מהו חרות ר' יהודה אומר: חרות מן המלכויות ור' נחמיה אומר חרות ממלאך המות'. וכן כותב הרב קוק זצ"ל: "לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ-ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ה' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח" (אורות, המלחמה ד'). יושבי הארץ היו מעבירים את ארץ ישראל לעם הראוי לזאת הארץ מתוך הסכמה מלאה, אלו היו מכירים ברוממות ישראל והיו מבינים שהארץ באופן טבעי מגיעה לעם ישראל, אך כל זאת אילו היו בני-ישראל נשארים ברמתם הרוחנית הראשונית. חטא-העגל גרם להורדת מעלתם של ישראל כדברי הקב"ה: "ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמורי והחיתי והפריזי והחוי והיבוסי.. כי לא אעלה בקרבך" (שמות פל"ג ב-ג) ושוב לא היו מוכנים הגויים להכיר בישראל כבעליה של הארץ ואז החלו המלחמות.

החטא הוא אמנם זה שגרם לכל המלחמות אך: "כל מסיבות העולם הנם אחוזות זו בזו להביא את אור ה' בעולם, וחטא העגל ימחה לגמרי וממילא כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'" (אורות מלחמה ד'). אותם המלחמות הם הם הגורמות לחטא להעלם ולהתכפר ואז כל העמים יודו בעליונות עם-ישראל.

"ראה שלמה בנבואה שבשעה שיעשה ירבעם עגלים יתרפאו ישראל מחטא העגל" - ירבעם היה יכול אילו בצע את יעודו ונלחם את מלחמות ישראל לגרום לכך שחטא העגל ימחה לגמרי ולהכשיר את הקרקע למלכות משיח בן-דוד, אך ירבעם לא היה מוכן לכך, לא רצה להפסיד את המלוכה, רצה הוא שמלכותו תתקיים לעד: "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה, אמר ר' אבא אחר שחפשו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן-ישי נטייל בגן-עדן, אמר לו מי בראש אמר לו בן-ישי בראש, (ענה לו ירבעם) אי הכי לא בעינא" (סנהדרין ק"ב). במקום שיתקן ירבעם את חטא העגל עליו אמרו ישראל: "אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות פל"ב, ה), עושה הוא בעצמו שני עגלים: "ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלים, אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (פי"ב, כ"ח), מוכן הוא להמשיך כביכול את חטא העגל ולא עולה לירושלים, והעיקר שלא תאבד מלכותו.

עתה נבין את תרגומו של יונתן המסביר כי דברי שלמה "את הכל עשה יפה בעתו" מוסבים על גזירת חלוקת הממלכה כי מלך ישראל גם אז ע"מ שלא תאבד מלכותו היה עושה את שני העגלים וכך היה גורם שלא תעבור מלכות לבית דוד ולא היה המקדש נבנה.

"ויעש הרע בעיני ה'"

הכתוב מפרש את הרע שעשו ישראל בתקופת ירבעם:

א. "ויעש שני עגלי זהב ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלים".

ב. "ויעש את בית הבמות ויעש כהנים מקצות העם ...ויעל על המזבח כן עשה בבית-אל לזבח לעגלים אשר עשה".

ג. "בחמשה עשר יום בחדש השמיני בחדש אשר בדא מלבו ויעש חג לבני ישראל". (פרקים כח-לג).

לאחר חטא-העגל וכתיבת לוחות שניים כורת הקב"ה ברית עם עם ישראל ומזהירם מכריתת ברית עם יושבי הארץ: "השמר לך פן תכרת ברית ליושב הארץ אשר אתה כא עליה, פן יהיו למוקש בקרבך" (שמות פל"ד, י"ב). את הסכנות הצפויות מעמי הארץ מזכיר הכתוב בפסוקים הבאים: "פן תכרת ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו... אלהי מסכה לא תעשה לך. את חג המצות תשמור... שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלקי ישראל" (שם טו-בג).

תקופת ירבעם	סכנות מיושבי הארץ
א. "ויעש שני עגלי זהב, ב. ויעל על המזבח... לזבח לעגלים, ג. בחדש אשר בדה מלבו ויעש חג לבני-ישראל	"אלהי מסכה.... וקרא לך ואכלת מזבחו, שלש פעמים בשנה...את פני אדון ה'".

בדיוק אותם הדברים שהקב"ה מזהיר את בני-ישראל מפניהם אם יכרתו ברית עם יושבי הארץ קורים לירבעם ובני-ישראל. במקום שירבעם ובני-ישראל יבצעו את תפקידם ויחרימו את יושבי הארץ, הם מתקשרים אתם: הולכים אחרי אלהיהם ושוכחים מהקב"ה, במקום שיחסו תחת כנפי השכינה בבית-המקדש בחג הסכות הולך ירבעם ובודה חג מלבו כ"חג אשר ביהודה" ובו זובחים לעבודה-זרה.

"והנה איש האלקים בא מיהודה"

לפתע מופיע איש האלקים. ללא כל הזהרה מוקדמת וללא כל נסיון להחזיר את העם בתשובה בא ומודיע: "הנה בן נולד לבית דוד וזבח עליך את כהני הבמות המקטירים עליך ועצמות אדם ישרפו עליך" (פי"ג כ'). כל הנביאים מנסים לשכנע, להסביר, להשיב את העם בתשובה, מנסים להראות לעם כי חטא. מדוע א"כ נביא זה מודיע את העונש ובזה מסיים תפקידו.

תקופת ירבעם	חטא העגל (שמות)
"וכחזות יעדו החוזה על ירבעם בן-נבט" (דברי הימים א ט, כט) "ויחל איש האלקים את פני ה' (י"ג,ו) ותשב יד המלך אליו ותהי כבראשונה" (י"ג, ז) לא אכל לחם ולא אשתה מים (י"ג ח')	"ועתה הורד עדיך מעליך (ל"ג, ד-ה) ויחל משה את פני ה' (ל"ב, י"א) פסל לך שבי לוחות אבנים כבראשונים (ל"ד, א) לחם לא אכל ומים לא שתה"

ע"י עצם מעשיו: מעשה היד שהתאבנה וע"י ויחל את פני ה' הפכה להיות כבראשונה, ע"י שמי ואורח חייו של לא אכל לחם ולא אשתה מים רצה הוא להזכיר להם כמה התחנן משה לקב"ה שיכפר לבני ישראל על החטא ("ויחל") - החטא שעתה הם יכולים לכפר עליו ולבטלו לגמרי ובכך להצליח יותר ממשה. מזכיר הוא להם את הורדת רמת השכינה השורה על עם ישראל שבעקבותיה בני-ישראל התאבלו ולא אבו להסיר את עדים מעליהם. מזכיר להם את הלוחות השניים שבאו אח"כ, את ברית סיני. מזכיר את אותו חטא שהם ממשיכים אותו עתה והוא המקור לחטאתם, אותו חטא שיש ביכלתם לכפר אם ילכו לדרך הנכונה.

רוצה הוא הנביא, חפץ בכל מאודו שישראל יחזרו בתשובה ואם נוקט הכתוב כלשון: "אחר הדברים האלה לא שב ירבעם מדרכו הרעה" (פי"ג, ל"ג) משמע שהיתה אפשרות לשוב, אך הולך הוא הנביא בדרך משלו, לא שפה של דבורים שפתו, אלא שפת מעשים וסמלים שעל ידם רוצה שהעם יכירו בגדל השעה שהם נמצאים בה ויבינו את שורש ומקור חטאתם ומעשיהם הרעים.

"אצל עצמותיו הניחו את עצמותי"

סיפורו של איש האלוקים אינו מסתיים ברגע עזיבתו את בית הבמות אשר בשומרון. מרגע זה מתאר הכתוב השתלשלות ארועים מוזרה ביותר: לאחר שהנביא הזקן שומע את הספור הוא דולק אחר איש האלקים, מכחש לו וגורם לו שיבא אל ביתו ויאכל וישתה, ונשאלת השאלה לשם מה עושה זאת הנביא, ואם רוצה הוא בכוונה להחטיא את איש האלוקים, מדוע לאחר שאיש האלקים נהרג הוא הולך וספדו ומצטער על מותו, וכי לא ידע שזה צפוי לאיש האלקים אם ישמע לדברי הכחש שלו?!

גם שאר הדברים הכתובים בפרשה תמוהים: "ותהי נבלתו משלכת בדרך והחמור עומד אצלה והאריה עומד אצל הנבלה ...לא אכל האריה את הנבלה ולא שבר את החמור" (שם כ"ד, כ"ח), מה בא דבר זה להגיד לנו, העובדה שהאריה נשאר ושומר על הנבלה ולא אכלה מובנת, - הדבר קשור למהלך הספור, אך זה שהאריה "לא שבר את החמור" לא מובן הוא.

ומוסיף הנביא: "ויהי אחרי קברו אותו ויאמר אל בניו לאמר במותי וקברתם אותי בקבר אשר איש האלקים בו אצל עצמותיו הניחו את עצמותי" (שם ל"א) רצון ובקשה מוזרים ביותר.

נראה כי רצונו של הנביא אשר בא משומרון (מלכים ב' פכ"ג, י"ח) היה לשנות את רוע הגזירה שנגזרה על ממלכתו כפי שבאה מפי איש האלקים אשר בא מיהודה (פי"ג, י"ג), וכך עם שומעו את סיפור המעשה "אשר עשה איש האלקים היום בבית-אל" לוקח את חמורו ורוכב לכיוונו של איש האלקים ומוצאו יושב תחת האלה (שם, י"ד). איש האלקים לא אכל לחם ולא שתה מים כי הרי ה"מזבח נקרע" (שם, ג) - הממלכה נקרעה ועל ממלכת ישראל לנהוג ולהיות כגוף עצמאי המבצע את תפקידו. לא יכולה היא עתה להיות מושפעת מרוחניותה של יהודה, ואם איש האלקים יאכל וישתה במלכות ישראל ישפיע את השפעתו עליה. החומר של ישראל יושפע מן הרוח של יהודה ושוב יאוחדו הכוחות. אך זהו בדיוק רצונו של הנביא משומרון. מחזירו לממלכת ישראל ושם מאכילו מחומריותה וחושב שע"י כך יצליח לאחד את הכוחות ולשנות את הגזירה שבאה מפי איש האלקים אשר מיהודה. אך אין הדבר עוזר, לא ישראל היא שהושפעה אלא איש האלקים אשר מיהודה שהרי דבר מה גורם למותו. לא יכול הוא להקבר בקבר אבותיו, אלא נקבר במלכות ישראל שממלאכה אכל.

עתה גם נוכל להבין את מעשה האריה והחמור. החמור מסמל את מלכות ישראל. על דברי רב יוסף שאמר כי מוכן לראות בחבלי משיח: "ייתי ואנכי דאיתיב בטולא בכוסיתא דחמריה" (סנהדרין צ"ח:) מסביר הרב קוק: "חמריה - הנטיה לעניני החומר הלאומי ..." (המספד בירושלים) שזו בעצם מהותה של מלכות ישראל. האריה מסמל את מלכות יהודה "גור אריה יהודה", שניהם עומדים ושומרים על איש האלקים שיש בו עתה את שני הכוחות: החומריות והרוחניות והאריה אף "לא שבר את החמור" - עם כל הצדדים המסוכנים שיש לחומריות אין ספק שגם היא חיונית לעם ישראל.

הנביא משומרון מבין עתה: התפרדות הכוחות היא כלתי נמנעת, אין אפשרות עתה לתקן את מלכות ישראל ע"י נסיון התאחדותה מחדש עם מלכות יהודה שהרי "מאתי נהיה הדבר" (פ"ב, כ"ד) ולכן "היה יהיה הדבר אשר קרא בדבר ה' על המזבח אשר בבית אל ועל כל בתי הבמות אשר בערי שומרון" (פי"ג, ל"ב), ואם כך מנסה הוא לפחות להציל את עצמו: "וקברתם אותי בקבר אשר איש האלוקים קבור בו אצל עצמותיו הניחו את עצמותי" (שם ל"א), תשפענה עצמות איש האלוקים מיהודה על עצמותי וכך אנצל (ואמנם כך היה: "וימלטו עצמותיו את עצמות הנביא אשר בא משומרון" מלכים כ' כ"ג, י"ח).

"ודוד עבדי נשיא להם לעולם"

כבר נאמר כי נתנבא שלמה על פילוג המלוכה ועל רחבעם כמשיח בן דוד, אך ירבעם לא שב מדרכו הרעה (פי"ג, ל"ג) ולא כך היה. והיות ו"כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר בו" (רמב"ם הלכות יסודי תורה פ"י ד') לכן "ואתה בן-אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני-ישראל חבריו ולקח אחד אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית-ישראל חבריו וקרב אותם אחד אל אחד לעץ אחד והיו לאחדים בידך ... ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך ולא יהיו עוד לשני גויים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד ולא יטמאו עוד בגילוליהם ובשיקוציהם ובכל פשעיהם...וטיהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלקים, ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם, ובמשפטי ילכו ובחקתי ישמרו ועשו אתם וישבו על הארץ... וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם... ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם והיה משכני עליהם והייתי להם לאלקים והם יהיו לי לעם יידעו הגויים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם" (יחזקאל פל"ז, טו-כח).